ماركس، كتابات مبكرة 118-130 (1) PDF

## ד. העבודה המנוכרת פתחנו בהנחות היסוד של הכלכלה המדינית. סיגלנו לעצמנו את לשונה ואת חוקיה. הנחנו את הקניין הפרטי, את ההפרדה בין העבודה, הקאפיטאל והקרקע, כמו גם את ההפרדה שבין שכר העבודה, ריווח הקאפיטאל והרנטה הקרקעית; הנחנו את חלוקת העבודה, התחרות, מושג ערך החליפין וכו'. מתוך הכלכלה המדינית עצמה,...

## ד. העבודה המנוכרת פתחנו בהנחות היסוד של הכלכלה המדינית. סיגלנו לעצמנו את לשונה ואת חוקיה. הנחנו את הקניין הפרטי, את ההפרדה בין העבודה, הקאפיטאל והקרקע, כמו גם את ההפרדה שבין שכר העבודה, ריווח הקאפיטאל והרנטה הקרקעית; הנחנו את חלוקת העבודה, התחרות, מושג ערך החליפין וכו'. מתוך הכלכלה המדינית עצמה, במלותיה שלה, הראינו כי הפועל יורד לדרגת סחורה, לדרגת סחורה אומללה ביותר; שאומללותו של הפועל מצויה ביחס הפוך לעוצמת ייצורו ולהיקפו; שתוצאתה ההכרחית של התחרות היא ריכוזו של הקאפיטאל בידיים מועטות, דהיינו הקמתו מחדש של המונופולין בצורה נוראה עוד יותר; ולאחרונה, שנעלם ההבדל בין קאפיטאליסט לבעל קרקע, כמו בין איכר לפועל מנופקטורה, וכל החברה חייבת להתחלק לשני מעמדות: לבעלי קניין ולפועלים מחוסרי קניין. הכלכלה המדינית יוצאת מעובדת קיומו של הקניין הפרטי; אין היא מסבירה אותו. היא תופשת את התהליך החומרי של הקניין הפרטי, כפי שהוא מתרחש במציאות, באמצעות נוסחאות כלליות ומופשטות המשמשות לה לאחר מכן בתור חוקים. אין היא משיגה חוקים אלה, כלומר, אין היא מכירה כיצד הם נובעים מטיבו של הקניין הפרטי. הכלכלה המדינית אינה נותנת לנו הסבר על מקור ההפרדה שבין העבודה לבין הקאפיטאל, בין הקאפיטאל לבין הקרקע. כאשר היא קובעת, דרך משל, את יחסו של שכר העבודה לריווה הקאפיטאל, הרי מוסבר עניין זה בחשבון אחרון לפי עניינו של הקאפיטאליסט, דהיינו, היא מניחה את המבוקש. כיוצא בזה מופיעה התחרות בכל מקום. היא מוסברת על־ידי נסיבות חיצוניות. באיזו מידה אותן נסיבות חיצוניות, מקריות כביכול, אינן אלא ביטוי להתפתחות הכרחית, על כך אין הכלכלה המדינית מלמדת אותנו דבר. ראינו כיצד מופיעים החליפין עצמם בעיני הכלכלה המדינית כעובדה מקרית גרידא. הגלגלים היחידים שהכלכלה המדינית מניעה אותם הם תאוות הבצע והמלחמה בין תאבי הבצע, התחרות כיוון שאין הכלכלה המדינית משיגה את ההקשרים הפנימיים של תהליך זה, ניתן היה לשוב ולהעמיד את תורת התחרות מול תורת המונופולין, את תורת חופש המקצוע מול תורת הגילדות, את תורת פיצול הקניין הקרקעי מול תורת האחוזות הגדולות; שכן התחרות, חופש המקצוע ופיצול הקניין הקרקעי נתפשו כתוצאות מקריות, שהושגו על־ידי התכוונות וכוח, ולא כמסקנות ההכרחיות, הבלתי נמנעות והטבעיות של המונופולין, שיטת הגילדות והקניין הפיאודאלי. עתה יהא עלינו להשיג את הזיקה המהותית שבין הקניין הפרטי, תאוות הבצע, ההפרדה שבין העבודה, הקאפיטאל והקניין הקרקעי, בין החליפין לתחרות, בין הערך ופיחות ערכו של האדם, בין המונופולין לתחרות וכיו"ב - בין כל הניכור הזה כולו לבין שיטת הממון. لا نفتح شرحنا, كفعل رجل الاقتصاد السياسي, في حالة بدائية أسطورية. מצב קמאי כזה אינו מסביר ולא כלום. אין הוא אלא מסיג את השאלה אחורנית, אל מרחקי דמדומים אפרוריים. הוא מניח בתור עובדה, בתור הישג, את מה שעליו להוכיח, דהיינו את היחס ההכרחי שבין שני דברים, כגון בין חלוקת העבודה והחליפין. בדומה לכך מסבירה התיאולוגיה את מקורו של הרע בחטא הקדמון, כלומר היא מציגה בתור עובדה, בתור מעשה היסטורי, את מה שעליה להסביר. אנו נפתח באחת מן העובדות הנוכחיות של הכלכלה המדינית. הפועל מתרושש יותר ככל שהוא מייצר עושר מרובה יותר, ככל שלמוצרו מתוספים עוצמה והיקף. הפועל נהפך לסחורה זולה יותר ככל שהוא מייצר סחורות מרובות יותר. פיחות ערכו של עולם האדם מצוי ביחס ישיר לגידול ערכו של עולם החפצים. העבודה אינה מייצרת סחורות גרידא; היא מייצרת אף את עצמה ואת הפועל בתורת סחורה, וזאת באותו יחס שבו היא מייצרת סחורות בכלל. עובדה זו אינה מבטאת אלא זאת: המושא (האובייקט), שנוצר על־ידי העבודה, מוצרה, מופיע ומתגלה כמהות זרה, ככוח בלתי תלוי ביוצרו. מוצרה של העבודה היא העבודה הקובעת את עצמה במושא, ההופכת לעצם: זהו תהליך הפיכתה למושא. תהליך התממשותה של העבודה הוא תהליך הפיכתה לאובייקט. אולם התממשותה זו של העבודה מופיעה בתנאי הכלכלה המדינית בתור הכחשת ממשותו של הפועל, תהליך היווצרותו של המושא מתגלה כאיבודו של המושא וכשיעבוד לו, רכישת העולם מופיעה בתור ניכור 2 והחצנה.3 התממשותה של העבודה מתגלה בהכחשת ממשותה עד כדי כך שקיומו של הפועל מוכחש עד כדי מיתתו ברעב. היווצרותו של המושא מתגלה באיבודו של המושא עד כדי כך, שהמושאים ההכרחיים ביותר נגזלים מן הפועל: לא רק אמצעי מחייתו, אלא אף אמצעי עבודתו. אכן, העבודה עצמה הופכת לאובייקט שהפועל יכול לרוכשו אך ורק במאמצים הקשים ביותר ותוך Vergegenständlichung 1 Entfremdung 2 Entäusserung 3 ## מארקס / כתבי שחרות הפסקות שאינן ניתנות להיות צפויות מראש. רכישת האובייקט הופכת לניכור עד כדי כך, שככל שהפועל מייצר מוצרים מרובים יותר, כן הוא בעל רכוש מועט יותר ומתגלגל יותר ויותר לתלות במוצר הנוצר על־ידיו - הקאפיטאל. כל המסקנות הללו נובעות מן הקביעה כי הפועל מתייחס אל מוצר עבודתו כאל מושא זר. שכן לפי הנחה זו ברור הוא, שככל שהפועל מתאמץ ועובד יותר, כן הולך ומתעצם העולם הזר, עולם המושאים, הניצב מולו, כן הולך הוא עצמו ומתרושש, כן מתרוקן עולמו הפנימי, כן יש פחות ברשותו. כך אף בדת. כל מה שהאדם מייחס יותר לאלוהים, כן יש לו עצמו פחות מתכונות אלו. הפועל משקיע את עבודתו במושא, אולם משעה זו ואילך אין הוא שייך יותר לעצמו, כי אם למושא. ככל שתהא פעילותו של הפועל גדולה יותר, כן יהא הוא עצמו חסר מושא. מה שהתעצם במוצרו, איננו מצוי כבר בו בעצמו. ככל שגדל מוצרו, כן קטן הוא עצמו. החצנתו של הפועל באמצעות מוצרו משמעותה אינה רק זו שעבודתו הופכת למושא, להוויה, שהם חיצוניים, אלא בכך שהיא מתקיימת מחוצה לו, באורח בלתי תלוי בו וזר לו, שעבודתו הופכת לכוח עצמאי כלפיו, שהחיים שהוא העניק למושא ניצבים מולו עוינים ונוכריים. הבה ונבחון מקרוב את תהליך היווצרותו של המושא, את ייצורו של הפועל ובאמצעותו את ניכורו, את אובדנו של המושא, של מוצרו. אין הפועל יכול ליצור מאומה בלעדי הטבע, בלעדי העולם החושני החיצוני. עולם זה הוא החומר שבו מתממשת עבודתו, שבו היא פעילה. שממנו ובאמצעותו היא יוצרת. אולם כשם שהטבע מהווה את אמצעי המחיה של העבודה מבחינה זו שאין העבודה יכולה להתקיים ללא מושאים שהיא מופעלת כלפיהם, כך מספק הטבע מאידך גיסא את אמצעי המחיה גם מבחינה צרה יותר, דהיינו את אמצעי קיומו הפיזי של הפועל עצמו. ככל שרוכש הפועל את העולם החיצוני, את הטבע החושני, באמצעות עבודתו, כך הוא שולל מעצמו אמצעי מחיה מבחינה כפולה: ראשית, יותר ויותר חדל העולם החושני החיצוני להוות מושא השייך לעבודתו, אמצעי מחיה של עבודתו; שנית, יותר وיותר חדלה העבודה להיות אמצעי מחיה במשמעות בלתי אמצעית: היא חדלה לספק את האמצעים לקיומו הפיזי של הפועל. משתי הבחינות הללו הפועל נעשה משועבד למושאו; ראשית, על ידי כך שהוא זוכה במושא העבודה, ר"ל שהוא מקבל עבודה; שנית, על־ידי כך שהוא מקבל אמצעי מחיה. המושא מאפשר לו איפוא לחיות, ראשית בתור פועל, שנית בתור יצור פיזי. שיאו של שיעבוד זה הוא בכך, שמעתה ואילך הריהו 120 המכללה האקדמית של תל-אביב-יפו The Academic College Of Tel-Aviv-Yaffo הספריה מסוגל לקיים את עצמו בחזקת פועל אך ורק בתור יצור פיזי ואלו בתור יצור פיזי הריהו קיים רק כפועל. (לפי חוקי הכלכלה המדינית, ניכורו של הפועל במושאו מתבטא כך: ככל שהפועל יוצר יותר, הרי שיש לו פחות לצריכה; ככל שהוא יוצר ערכים מרובים יותר, כך הוא עצמו חסר ערך; ככל שמוצרו מעודן יותר, כן נעשה הפועל גס יותר; ככל שתהא עבודתו מתורבתת יותר, כך נעשה הוא עצמו בארבארי יותר; ככל שהעבודה היא בעלת עוצמה מרובה יותר, כך הפועל עצמו חסר אונים; ככל שהעבודה מייצגת שאר רוח, כך נשללת רוחניותו של הפועל והוא נעשה עבד נרצע למבע.) הכלכלה המדינית מסתירה את הניכור שבמהותה על־ידי כך שאין היא מתבוננת ישירות ביחס שבין הפועל (העבודה) לבין הייצור. עם זאת יוצרת העבודה מעשי פלאים בשביל העשירים, אך היא יוצרת מחסור לפועל. היא יוצרת ארמונות, אך מאורות לפועל. היא יוצרת יופי, אך היא הופכת את הפועל לבעל מום. היא מחליפה את העבודה במבונות, אך היא חוזרת ומשקעת אחדים מן הפועלים בעבודה בארבארית והופכת את האחרים לאביזרים של המכונה. היא יוצרת שאר רוח, אך חיא יוצרת טיפשות וטימטום מוחין לפועל. היחס הבלתי אמצעי של העבודה למוצריה הוא יחסו של הפועל למושאי ייצורו. היחס שבין בעל הרכוש למושאי הייצור ולייצור עצמו אינו אלא מסקנה מן היחס הקודם, ומאשר אותו. באותו צד אחר נדון מאוחר יותר. כאשר אנו מקשים על היחס המהותי של העבודה, הרי שאנו מקשים על היחס שבין הפועל לייצור. עד כה עמדנו על הניכור, על החצנתו של הפועל, רק מצד אחד, דהיינו מצד יחסו אל מוצרי עבודתו. אולם הניכור מתגלה לא רק בתוצאתה של העבודה, אלא גם במעשה הייצור עצמו, בפעילות הייצור עצמה. כיצד ייתכן שיעמוד הפועל כנוכרי מול תוצר עבודתו אילולא ניכר את עצמו במעשה הייצור גופא ? המוצר אינו אלא סך הכל של הפעילות, של הייצור. אם המוצר הוא הניכור, הרי שהייצור עצמו חייב להיות ההתנכרות הפעילה, ניכורה של הפעילות, פעילות ההתנכרות עצמה. בניכורו של המושא מסתכמת איפוא ההתנכרות שבפעילותו של הפועל. בכן, מה מקיף הניכור שבעבודה ? ראשית, שהעבודה היא חיצונית לפועל, דהיינו שאין היא שייכת למהותו; ושכתוצאה מכך אין הוא מגשים את עצמו באמצעות עבודתו, אלא מכחיש את עצמו על־ידיה, אינו חש בטוב בשעת עבודתו, אלא מרגיש עצמו אומלל, אינו מפתח אנרגיה גופנית ורוחנית חופשית, אלא מסגף את גופו והורס את ## כתבי יד כלכליים פילוסופיים רוחו. לכן חש עצמו הפועל אצל עצמו רק לאחר העבודה, ובעת העבודה הוא מחוץ לעצמו. כשהוא ברשות עצמו אין הוא עובד, וכשהוא עובד אין הוא ברשות עצמו. אילכן אין עבודתו בגדר עבודה חופשית, אלא היא כפויה, עבודת כפייה. אילכן אין היא סיפוק צרכיו, אלא רק אמצעי לשם סיפוק הצרכים שמחוצה לה. אופיה המנוכר מתבלט איפוא בכך, שמרגע שאין יותר הכרח פיזי (או כל הכרח אחר), נמלטים מן העבודה כמו מן המגיפה. העבודה החיצונית, העבודה שבה האדם מנכר את עצמו, היא עבודת קרבן, הסתגפות. ولاخير يظهر كون العمل خارج عن العامل في أنه ليس ملكه، بل ملك الغير، أنه لا ينتمي إليه، بل ينتمي إلى شخص آخر. كما في الدين ولאחרונה מופיעה חיצוניותה של העבודה לגבי הפועל בכך, שאין היא שלו, אלא של זולתו, שאין הוא שייך בה לעצמו, אלא למישהו אחר. כשם שבדת חוזרת פעילותו העצמית של הדמיון האנושי, של המוח האנושי ושל הלב האנושי ומשפיעה על האדם כאילו היא פעילות זרה, אלוהית או שטנית, כך אף פעילותו של הפועל אינה פעילותו שלו. היא שייכת למישהו אחר, היא אובדן עצמו.5 כך מגיעים אל המסקנה, שהאדם (הפועל) חש עצמו בעל פעילות עצמאית 4 במקור : 'Zu Hause ist er, wenn er nicht arbeitet, und wenn er arbeitet, ist er nicht zu Haus". 5 בנוסח זהה כמעט חוזר מארקס על תיאור זה של מצב הפועל בחברה הקאפיטאי ליסטית בחיבורו עבודה שכירה והון" שפורסם לראשונה ב־1849 : אבל פעילותו של כוח העבודה, היינו העבודה, היא פעילות חייו של העובד עצמו, היא הגילוי של חייו שלו. ואת פעילות חייו זו הוא מוכר לזולתו כדי להבטיח לעצמו את אמצעי המחיה הדרושים לו. משמע, פעילות חייו אינה בשבילו אלא אמצעי שיוכל להתקיים. הוא עובד כדי שיוכל לחיות. הוא עצמו אינו מעלה את עבודתו בחשבון חייו, אדרבא, היא קרבן חייו. סחורה היא, שהוא מכרה לזר. ולכן, תוצרת פעילותו אינה גם תכלית פעילותו. בשביל עצמו מייצר הוא לא את המשי, שהוא אורג, לא את הזהב שהוא כורה מן המכרה שבהרים, לא את הארמון, שהוא בונה. הדבר שהוא מייצר לעצמו הוא שכר העבודה; והמשי, הזהב, הארמון, נהפכים בשבילו לכמות מסוימת של אמצעי מחיה, אולי לחולצת כותנה, למטבע נחושת ולדירה במרתף. והפועל אשר במשך שתים עשרה שעות הוא אורג, טווה, קודה, חורט, בונה, גורף, מכתת אבנים, מכתף וכו' - כלום שתים עשרה שעות אלו של אריגה, טווייה. קדיחה, חריטה, בנייה, גריפה, כיתות נחשבות בשבילו כגילוי חייו, כחיים ? להיפך. החיים מתחילים בשבילו רק משעה שפוסקת פעילותו זו, רק לידי השולחן, על ספסל הפונדק, במיטה. ואלו לשתים עשרה שעות העבודה אין בעיניו שום טעם בתורת אריגה, טווייה, קדיחה וכו', אלא בתורת השתכרות שמביאתו אל השולחן, אל ספסל הפונדק, אל המיטה" (מארקס אנגלס, כתבים רק בעת מילוי הפונקציות הבהמיות שלו אכילה, שתייה, פרייה ורבייה לכל היותר עוד בכל מה ששייך לדיור ולתכשיטים ואלו בפונקציות האנושיות שלו הריהו בחזקת בהמה. הבהמי הופך לאנושי והאנושי לבהמי. אמת שאכילה, שתייה, פרייה ורבייה וכיו"ב גם הן בחזקת פונקציות אנושיות. אולם בניתוקן משאר המעגל של הפעילות האנושית ובהיהפכן לתכליות סופיות ובלעדיות, הריהן בהמיות. בחנו את מעשה הניכור של הפעילות האנושית המעשית, העבודה, משני צדדיה: (א) יחסו של הפועל אל מוצר עבודתו כאל מושא זר ומתנשא מעליו. יחס זה הוא בעת ובעונה אחת גם היחס אל העולם החושני החיצוני, אל המושאים הטבעיים, כאל עולם זר הניצב מולו כאויב; (ב) היחס בין העבודה למעשה הייצור במסגרתה של העבודה. יחס זה הוא יחסו של הפועל אל פעילותו שלו כאילו היתה נוכרייה ובלתי שייכת לו; כאן מופיעה הפעילות כסבל, הכוח כאין אונים, הפרייה ורבייה כסירוס, האנרגיה הגופנית והרוחנית העצמית של הפועל, חייו האישיים שכן מה הם החיים אם לא פעילות - כפעילות המכוונת נגדו, שאינה תלויה בו, שאינה שייכת לו. זוהי התנכרותו העצמית, כשם שלעיל היה זה ניכורה של הסחורה. עתה עלינו להסיק ממה שנאמר עד כה את משמעותה השלישית של העבודה המנוכרת. האדם הוא יצור בן־מינו 6 לא רק מחמת שהוא הופך את המין לאובייקט שלו, הלכה למעשה – הן את מינו שלו והן את מינם של החפצים האחרים, אלא - וזה אך ביטוי אחר לאותו עניין עצמו - גם מחמת כך שהוא מתייחס אל עצמו כאל יצור הווה וקיים, מחמת שהוא מתייחס אל עצמו כאל יצור אוניברסלי, ולכן כאל יצור חופשי. חיי האדם כיצור בן־מינו תחילתם הפיזית היא בכך שהאדם (ממש כחיה) ניזון מן הטבע הלא אורגאני, והאדם הוא יצור אוניברסלי יותר מן החיה בה במידה שתחום הטבע הלא אורגאני שממנו הוא ניזון הוא אוניברסלי יותר. צמחים, חיות, אבנים, אוויר, אור וכיו"ב מהווים באופן תיאורטי חלק מן התודעה האנושית (חלקם כמושאים של מדעי הטבע, חלקם כמושאיה של האמנות). הם הטבע הרוחני הלא אורגאני של האדם, אמצעי המחיה הרוחניים שלו, שתחילה עליו להכין אותם כדי שיוכל להיהנות מהם ולעכלם. בה במידה הם מהווים, מבחינה מעשית, חלק מן החיים האנושיים ומן הפעילות האנושית. באורח פיזי מתקיים האדם אך ורק ממוצרים טבעיים אלה, בין אם הם ## כתבי יד כלכליים פילוסופיים מופיעים בצורת מזון, או בצורת הסקה, לבוש, דיור וכיו"ב. האוניברסליות של האדם מתבטאת באופן מעשי באונברסליות העושה את כל הטבע לגופו הלא־אורגאני של האדם. וזאת הן על ידי כך שהוא (א) אמצעי מחיה בלתי־אמצעי בשבילו והן (ב) שהוא מהווה את החומר, את המושא ואת המכשיר לפעילות חייו. אין הטבע אלא גופו הלא אורגאני של האדם, ר"ל במידה שהוא עצמו אינו בחזקת גוף אנושי. לומר כי האדם חי מן הטבע" פירושו כי הטבע הוא גופו של האדם, ועמו הוא חייב להישאר בתהליך חליפיו מתמיד כדי שלא ימות.8 שחייו הגופניים והרוחניים של האדם תלויים בטבע - אין לכך משמעות אהרת אלא זאת, שהטבע תלוי בעצמו, שכן האדם הוא חלק מן הטבע. بذلك בכך שהעבודה המנוכרת (א) מנכרת לאדם את הטבע (ב) מנכרת לו את עצמו, את הפונקציה הפעילה שלו, את פעילות חייו, הריהי מנכרת אותו ממין האדם; היא הופכת את מין האדם לאמצעי לגביו. תחילה היא מנכרת את חיי האדם כיצור בן־מינו ואת החיים האינדיבידואליים, ולאחר מכן היא הופכת את אלו האחרונים בהפשטתם לאמצעי של הראשונים, כשאף הללו מופיעים בצורתם המופשטת והמנוכרת. شأن שכן לראשונה מופיעה העבודה, פעילות החיים, חיי היצירה, בעיני האדם רק כאמצעי לסיפוקו של צורך, של צורך ההישארות בחיים. אולם החייםי היוצרים הם חיי האדם כיצור בן־מינו. הם חיים היוצרים חיים. באופניה של פעילות החיים טמון אופיו של המין האנושי בכללו, והפעילות המודעת החופשית היא אופיו של האדם בתורת יצור בן־מינו. החיים עצמם מופיעים אך כאמצעי מחיה. الحيوان החיה ופעילות החיים שלה, חד הם. אין היא נבדלת מהם. היא זהה עם פעילות החיים שלה. האדם עושה את פעילות חייו עצמה למושא של רצונו ושל תודעתו. יש לו פעילות חיים מודעת. אין היא היקבעות, שעמה הוא מזוהה באורח בלתי אמצעי. פעילות החיים המודעת מאבחנת את האדם מפעילות החיים של החיה. רק בתורת שכזה האדם הוא יצור בן־מינו. לשון אחר: הוא יצור בעל הכרה, דהיינו, חייו עצמם הם מושא בשבילו רק משום שהוא יצור בן־מינו. רק מסיבה זו פעילותו היא פעילות חופשית. העבודה במקור נוקט כאן מארקס לשור גופל על לשון : "Der Mensch lebt von der Natur, heisst: die Natur ist sein Leib". 8 לעניין זה של חליפין עם הטבע, השווה הקאפיטאל (מרחביה, תשי"ג), א', עמ' 35 המנוכרת הופכת יחס זה על־פיו בכך שהאדם, משום שהוא יצור בעל הכרה, הופך את פעילות חייו, את מהותו, כאמצעי לקיומו "י גרידא יצירתו המעשית של עולם מושאי, עיבודו של הטבע הלא אורגאני, הוא מימושו של האדם כיצור בן־מינו בעל הכרה, דהיינו כיצור המתייחס אל מינו כאל מהותו או המתייחס אל עצמו בחינת מין האדם בכללותו. אמת שגם החיות יוצרות. הן בונות קינים, מקומות מגורים, כמו הדבורה, הביבר והנמלה. אולם החיה יוצרת אך ורק מה שהיא זקוקה לו באורח בלתי אמצעי בשביל עצמה או בשביל ולדותיה; היא יוצרת באורח חדצדדי, ואלו האדם יוצר באורה אוניברסלי; היא יוצרת אך ורק תחת לחצם של צרכים פיזיים בלתיי אמצעיים, ואלו האדם יוצר אף כשהוא חופשי מצרכים פיזיים ויוצר באורה אמיתי אך ורק תוך חירות מצרכים אלו; החיה יוצרת את עצמה, ואלו האדם יוצר מחדש את הטבע כולו; מוצרה של החיה שייך באורח בלתי אמצעי לגופה שלה, ואלו האדם ניצב חופשי מול מוצרו. החיה צרה את עצמה לפי מידתו וצרכיו של המין שהיא שייכת אליו, ואלו האדם יודע ליצור לפי מידתו של כל מין ולהתאים בכל מקום את קנה המידה הטבוע במושא; לכן יכול האדם ליצור אף לפי חוקי היופי. בעיבודו של עולם המושאים מממש האדם את עצמו כיצור בן־מינו. ייצור זה הוא חייו הפעילים בתור יצור בן־מינו. על ידי כך מתגלה הטבע כמפעלו שלו וכמציאותו. מושא העבודה הוא, אם כן, הפיכתם של חיי האדם כיצור בן־מינו למושא: בכך שהאדם מכפיל את עצמו לא רק בתודעתו, באורח אינטלקטואלי, אלא גם בפעילותו, באורח מציאותי, והוא רואה את השתקפות עצמו בעולם שנוצר על־ידיו. בכך שהעבודה המנוכרת גוזלת מן האדם את מושא ייצורו, הריהי גוזלת ממנו את הווייתו כאדם, את היותו קיים באורח אובייקטיבי בתור אדם, והופכת את יתרון האדם על הבהמה לחסרון בכך, שגופו הלא אורגאני של האדם, הטבע, נלקח ממנו. כשם שהעבודה המנוכרת מורידה את הפעילות העצמית, את הפעילות החופשית, לדרגת אמצעי, כן היא הופכת את חייו של האדם בתור יצור בן־מינו לאמצעי לשם קיומו הפיזי. התודעה שיש לו לאדם על טיבו האנושי מתגלגלת על ידי הניכור לכך, שחייו בתור אדם הופכים לאמצעי לגביו. העבודה המנוכרת הופכת איפוא : ## כתבי יד כלכליים פילוסופיים (ג) את חיי האדם כיצור בן־מינו, כמו גם את הטבע כקניין קיומו האנושי, למהות זרה, לאמצעי לקיומו האינדיבידואלי. היא מנכרת לאדם את גופו שלו, כמו גם את הטבע שמחוצה לו, כמו גם את מהותו הרוחנית, את מהותו האנושית (ד) ניכורו של האדם מן האדם היא תוצאה ישירה מכך שהאדם מנוכר לתוצר עבודתו, לפעילות חייו, לטיבו כיצור בן־מינו. אם ניצב האדם מול עצמו, הרי ניצב מולו גם הזולת. מה שנכון לגבי יחסו של האדם אל עבודתו, אל תוצר עבודתו ואל עצמו, נכון אף לגבי יחסו של האדם לגבי זולתו, כמו גם לגבי עבודתו ומושא עבודתו של הזולת. כללו של דבר הוא, כי המשפט האומר שהאדם מנוכר למהותו כיצור בן־מינו פירושו הוא, שכל אדם מנוכר לזולתו, כשם שכל אחד ואחד מנוכר למהותו האנושית. ניכורו של האדם, ובכלל, היחס שבו מצוי האדם אל עצמו, מתממש ומתבטא תחילה ביחס שבו מצוי האדם לזולתו. בהתאם לכך מתייחס כל אדם בעבודה המנוכרת אל האנשים האחרים לפי קנה המידה והיחס שבו הוא עצמו מצוי בתור פועל. פתחנו בעובדה מתחומה של הכלכלה המדינית, עובדת ניכורו של הפועל ושל מוצרו. ביטאנו את מושגה של עבודה זו: העבודה המנוכרת, המוחצנת, ובנתחנו מושג זה לא ניתחנו אלא עובדה הלקוחה מתחומה של הכלכלה המדינית. הבה ונראה כיצד חייב מושג זה של העבודה המנוכרת להתבטא ולהתממש במציאות. שעה שמוצר עבודתי זר לי, ניצב מולי כעוצמה זרה - למי הוא שייך ? שעה שפעילותי שלי אינה שייכת לי, שעה שהיא פעילות זרה וכפויה למי היא שייכת ? ליצור אחר ולא לי. מיהו יצור זה ? האלים ? אמת שבזמנים קדומים מופיע הייצור העיקרי, כמו למשל בניין מקדשים במצרים, הודו ומקסיקו, כעומד בשירות האלים, ואף המוצר עצמו שייך לאלים. אולם האלים לא היו עצמם נותני העבודה. אף לא הטבע. מה גדולה היתה הסתירה אילו התברר כי ככל שמשתלט האדם על־ידי עבודתו על הטבע, ככל שפלאי האלים הופכים למיותרים באמצעות פלאי התעשייה, כן יותר האדם למען כוחות אלה על חדוות היצירה ועל ההנאה ממוצריה של היצירה. היצור הזר שהעבודה ומוצר העבודה שייכים לו, אשר בשירותו עומדת העבודה ושלמען הנאתו קיים מוצר העבודה, אינו יכול להיות אלא האדם עצמו. אם אין מוצר העבודה שייך לפועל אלא ניצב מולו כעוצמה זרה, הרי אין זה כך אלא משום שהוא שייך לאדם אחר ולא לפועל. אם הופכת פעילותו של הפועל לסבל, הרי זה מחמת שהיא בחזקת הנאה וחדוות חיים למישהו אחר. לא האלים ולא הטבע, רק האדם עצמו יכול להוות עוצמה זרה זו הניצבת מעל לאדם. יש להיזכר במשפט שהובא לעיל, כי יחסו של האדם אל עצמו הופך ליחס מושאי, ממשי, רק באמצעות יחסו אל הזולת. כאשר הוא מתייחס אל מוצר עבודתו, אל עבודתו שנהפכה למושא, כאל מושא זר, עוין, רב עוצמה ממנו ובלתי תלוי בו, הרי פירושו של דבר הוא שאדם אחר, זר, עוין, רב עוצמה ממנו ובלתי תלוי בו הוא אדוניו של מושא זה. שעה שהוא מתייחס אל פעילותו כאל פעילות בלתי חופשית, הריהו מתייחס אליה כאל פעילות הנתונה בשירותו, שליטתו, כפייתו ועולו של אדם אחר. כל התנכרות עצמית של האדם מעצמו ומן הטבע מתגלה בזיקה שהוא קובע לעצמו ולטבע ביחס לאנשים אחרים הנבדלים ממנו. לכן ההתנכרות העצמית הדתית מתגלה בהכרח ביחס שבין ההדיוט לבין הכומר, או - כיוון שמדובר כאן בעולם הרוח - ביחס שבין ההדיוט לבין מתווך כלשהו וכיו"ב. בעולם המעשה הממשי עשויה ההתנכרות העצמית להתגלות אך ורק באמצעות היחס המעשי הממשי אל אנשים אחרים. האמצעי שדרכו מתרחשת ההתנכרות העצמית הוא איפוא מעשי. באמצעות העבודה המנוכרת יוצר האדם לא רק את יחסו אל מושאו של הייצור ואל מעשה הייצור כאילו היה אדם זר ועוין לעצמו; הוא יוצר אף את היחס שבו מצויים אנשים אחרים אל ייצורו ואל מוצרו, כמו גם את היחס שבו הוא מצוי אל אנשים אחרים אלו. כשם שהוא הופך את ייצורו שלו לאפס מימושו, לעונשו, כשם שהוא הופך את מוצרו לאובדנו, למוצר שאינו שייך לו, כך הוא יוצר את השלטון על הייצור ועל־המוצר של אלה שאינם מייצרים. כשם שהוא מנכר