פרק ב': הפאודליזם האירופי PDF

# פרק ב' ## הפאודליזם האירופי **בשטחים נרחבים של מערב אירופה ומרכזה פעלה שיטת ארגון כלכלית, חברתית, מדינית וצבאית המכונה "פאודליזם", בעיקר בתקופה שבין המאה העשירית למאה השלוש עשרה.** **מהם הגורמים להיווצרותו של הפאודליזם? מהם מאפייניו הבולטים? כיצד השפיעה שיטת ארגון זו על החברה?** ## צמיחתן של ה...

# פרק ב' ## הפאודליזם האירופי **בשטחים נרחבים של מערב אירופה ומרכזה פעלה שיטת ארגון כלכלית, חברתית, מדינית וצבאית המכונה "פאודליזם", בעיקר בתקופה שבין המאה העשירית למאה השלוש עשרה.** **מהם הגורמים להיווצרותו של הפאודליזם? מהם מאפייניו הבולטים? כיצד השפיעה שיטת ארגון זו על החברה?** ## צמיחתן של החברה והמדינה הפאודלית ### אנשים באירופה מחפשים ביטחון לאחר מותו של קרל הגדול לא הצליחו יורשיו לשמור על שלמות האימפריה, וב-843 היא חולקה ביניהם. מלחמות פרצו בין שליטים שביקשו להרחיב את שטחי שלטונם, וגלים חדשים של שבטים נודדים חצו את אירופה ובזזו את התושבים. כך, בהיעדר שלטון מרכזי מבוסס, גבר האי-ביטחון בקרב האנשים. תושבים בקהילות כפריות ועירוניות חששו לחייהם, כי לא יכלו לסמוך עוד על המלך, שהיה רחוק מהם ולא היה באפשרותו להגן עליהם. במצב זה לא הייתה מדינה חזקה, ונוסף על כך בהדרגה התרופפו גם הקשרים השבטיים. אנשים רבים חיפשו אדונים שייתנו להם חסות וביטחון ושיוכלו להבטיח את כלכלתם. בתמורה לחסות שקיבלו הם נאלצו להעניק שירותים לאדוניהם. היו ששימשו לוחמים של האדונים: הלוחמים היו אנשים בעלי רכוש, כי באותה תקופה הלוחמים, שכונו פרשים, היו צריכים להביא עמם את ציודם הצבאי שכלל קסדת מתכת, שריון, חנית, סוס מלחמה וגם **[סיים]**. **לוחמים במאה האחת עשרה, מתוך שטיח באיה, שטיח קיר רקום** ### מערכת חדשה של קשרי תלות וחסות האדון נותן החסות נקרא סניור, והוא עצמו נזקק לעזרתם של לוחמים מיומנים כדי להגן על בני חסותו. אותם לוחמים נקראו וסאלים, ובתמורה לשירותיהם העניק להם הסניור אחוזות. לא אחת נזקקו סניורים לחסותם של חזקים מהם, והם עצמם נעשו וסאלים של סניורים אחרים. כך נוצרה מערכת מדורגת של סניורים ווסאלים, והיו ביניהם קשרי תלות וחסות אישיים. הווסאלים היו לוחמים מקצועיים והתגאו בעיסוקם המכובד. בהדרגה אימצו הווסאלים סגנון חיים של שכבת האדונים והיו לחלק ממנה. כאמור, הווסאל היה קשור לאדונו, אך לא היה משועבד לו ולא עסק בעבודת כפיים. הקרקע שהאדון העניק לו בתמורה לשירותיו נקראה פאודום. בפאודום שקיבל הווסאל התגוררו איכרים שעיבדו את הקרקעות והעלו לו מסים. הפאודום הוענק בטקס ההומוגיום, ובו ניתן תוקף ליחסים הווסאליים. היה זה טקס אישי ובו המועמד להיות וסאל הניח את ידיו בין כפות ידיו של האדון והצהיר כי הוא מבטיח לשמור לו אמונים, ולעתים השניים התנשקו בפיהם. הטקס כלל גם שבועת נאמנות של המועמד להיות וסאל לאדוניו - בעת השבועה הניח המועמד להיות וסאל את ידיו על שרידי קדושים* או על הברית החדשה*. הפרת השבועה נחשבה לחטא, ונהגו לומר כי "הבוגד באדוניו כופר באלוהיו". הסניור התחייב להגן על הווסאל, על משפחתו ועל רכושו כל ימי חייו. ההתחייבויות שניתנו בטקס ההומגיום היו בתוקף למשך כל ימי חייהם של הסניור והווסאל. אמנם, בתחילה קיבל הווסאל את הפאודום לשימושו בלבד, ולא היה רשאי להוריש אותו למשפחתו - הפאודום נשאר ברשותו כל עוד הוא מילא את חובותיו לאדון. ואולם, בהדרגה החל להתבסס נוהג אחר: כאשר מת האדון או הווסאל חודשו קשרי התלות עם היורשים על ידי טקס הומגיום חדש, שיצר קשר אישי בין הצדדים. **סניור מעניק פאודום לווסאל, ספרד, המאה השתים עשרה** **תעודה** ### **טקס ההומגיום** הרוזן (הסניור) שאל את הווסאל שלעתיד לבוא אם ברצונו להיעשות איש שלו בלא סייג (בלא גבול), והוא השיב "רוצה אני". אחרי כן, כשידיו צמודות ולפותות בין ידי הרוזן, נחתמה הברית ביניהם בנשיקה [לציון הסכמתם וידידותם]. שנית, האיש נשבע אמונים באלו המילים: "מבטיח אני באמונתי כי מעתה והלאה נאמן אהיה לרוזן ויליאם ואקיים את נאמנותי אליו לפני כל אדם בתום לב ובלא כל מרמה". ושלישית, כל הדברים האלה אושרו בשבועה על שרידי קדושים. (פ"ל גאנסהוף, פיאודליזם, עמ' 83) **שאלות לתעודה ולתמונה** 1. אילו מהפעולות המתוארות בתעודה נמצאות גם בתמונה? 2. מדוע נשבע הווסאל על שרידי קדושים? **שרידי קדושים**: שרידי גוף או חפצים של אנשי כנסייה שנחשבו לקדושים. **הברית החדשה**: קובץ של עשרים ושבעה ספרים המקודשים לנוצרים, נוסף לספר התנ"ך, המכונה בקרב הנוצרים "הברית הישנה". ### לאדון ולווסאל חובות הדדיות הווסאל היה חייב לציית לאדונו, לשמור לו אמונים ולסייע לו כאשר יזדקק לו. הסיוע ניתן בשירות צבאי בעת הצורך ובתמיכה כספית, במקרים כגון פדיון האדון משבי, השבעת בנו הבכור של האדון לאביר, או נישואי הבת הבכורה של האדון. בתמורה לשירותיו בדרך כלל קיבל הווסאל מאדונו חלקת אדמה, ואותה הוא עיבד בכוחות עצמו או על ידי צמיתים. היו אדונים ששיכנו את הווסאלים שלהם באחוזה שבבעלותם ודאגו למחייתם. האדון מצדו היה חייב לספק לווסאל הגנה משפטית, ובמותו של הווסאל לדאוג לילדיו הקטנים עד הגיעם לבגרות. ### המלכים מעניקים אדמות לווסאלים הכפופים להם לא רק רצונם של התושבים להגן על חייהם הביא ליצירת המערכת הפאודלית - כאמור, גם חולשת המלכים תרמה לכך: המלכים התקשו לפקח על נתיניהם ולגבות מהם מסים בגלל הדרכים המשובשות והמסוכנות. מכיוון שהמלכים לא גבו מסים, לא היה באוצרם מספיק כסף כדי לנהל את ענייני הממלכה - ובלי כספים לא יכלו המלכים לחייב את נתיניהם להתגייס לצבא, כי הם לא יכלו לשלם להם שכר. ואולם, מכיוון שהמלכים נזקקו ללוחמים, העניקו גם הם אדמות ללוחמים שהיו מוכנים לשרת בצבא. כאמור, לוחמים אלו היו בעלי רכוש והביאו עמם את ציודם הצבאי. במקרה הזה המלך המעניק את האדמות הוא הסניור האדון, ומקבלי הפאודום הם הווסאלים הכפופים לו. המלך עמד בראש המערכת הפאודלית, ואירופה התפצלה לאחוזות קטנות שבראשן עמדו סניורים שהיו להם וסאלים. היו וסאלים שהיו לסניורים כאשר הם העניקו אדמות לווסאלים אחרים. לווסאלים הישירים של המלך היו חובות כלפי המלך - הם התחייבו להיות נאמנים לו, לסייע לו בעת מלחמה על ידי שליחת הווסאלים שלהם לצבא המלך עד ארבעים יום בשנה, לארח את המלך בעונת הציד, להעניק לו מתנות ולפדות אותו מן השבי במלחמות. כמו כן היה עליהם להשתתף באספות שיזם המלך ולייעץ לו. **נסיך מקבל פאודום ממלך, איור לכתב יד מן המאה הארבע עשרה** ### הכנסייה משתלבת במערכת הפאודלית אנשי כנסייה, ובעיקר בעלי הדרגות הגבוהות בה, השתלבו גם הם במערכת הפאודלית: היו בהם וסאלים של המלך והיו בהם גם סניורים לווסאלים אחרים שהגנו על האדמות. את האדמות עיבדו האיכרים שישבו עליהן, והם קיבלו חסות מן הכנסייה. מאמינים רבים מסרו לכנסיות ולמנזרים אדמות ונכסים כפאודום בתמורה לגאולת נשמותיהם. כך השיגה הכנסייה קרקעות ועושר רב. # **האחוזה הכפרית** ## האחוזה - יחידה כלכלית, חברתית ומשפטית היחידה הבסיסית שבה חיו התושבים בראשית האלף השני באירופה הייתה האחוזה הכפרית. בראש האחוזה עמד אדון, ובדרך כלל הוא חי בטירה עם בני ביתו. בחסותו היו גם נערים שהתחנכו לאבירות, ומשרתים. האחוזה הכפרית הייתה מורכבת מכמה משקים חקלאיים ובהם חיו איכרים שהיו כפופים לאדון האחוזה. ## חיי האיכרים באחוזה בתקופת האימפריה הרומית השתמשו בעבדים לעבודות קשות, ובכלל זה עיבוד האדמות. העבדים היו בדרך כלל שבויים מן המלחמות שניהלה האימפריה הרומית, אבל ככל שהתמעטו כיבושיה פחת מספר העבדים, עד שבחלוף השנים העבדות נעלמה בהדרגה מאירופה. הקיסרים פרסמו צווים מיוחדים שעל פיהם חל שינוי במעמד האיכרים, וכמעט שלא היה הבדל בינם לבין עבדים: הם חויבו לעבד את אדמות האדון ולא נהנו מחופש לנוע ממקום למקום; נוסף על כך, לא הייתה להם זכות משפטית לתבוע את האדון, וכאשר הוא מכר את האחוזה או מסר אותה בירושה עברו גם הם לרשות הבעלים החדשים. איכרים אלו כונו איכרים צמיתים, כי הם היו קשורים לאדוניהם לצמיתות - לזמן בלתי מוגבל. האיכרים חיו בבקתות עץ שגגותיהן היו מכוסים קש או כבול (שיירים של צמחי ביצה שהתפחמו באדמה) ולעתים רחוקות רעפים. ברוב הבקתות לא היו חלונות, ולכן האור והאוויר בהן היו דלים. בבקתה היה חלל אחד בלבד ששימש לכל צורכי המשפחה: לבישול, למגורים וללינה. הריהוט בבקתה היה מועט ורובו מעשה ידי האיכרים; הצפיפות בה הייתה רבה, ובחורף נהגו להכניס לתוכה גם את בעלי החיים כדי להגן עליהם מן הקור העז. האיכרים הצמיתים שחיו באחוזה היו משועבדים לאדון: הם עיבדו את הקרקעות שהעניק להם האדון, ובתמורה העלו לו מס של חלק ניכר מיכוליהם: חיטה, דבש, תרנגולות, אווזים או שומן ששימש למאכל בימי החורף. כמו כן הם סיפקו לאדון שירותי הובלה, בנייה, קציר ואסיף, ושירותים אחרים. נוסף על האדמות שהאדון מסר לעיבודם של הצמיתים, הם עיבדו גם את אדמות האדון בימי עבודה שהקדישו במיוחד לצורך כך.. הם רעו את צאנו ובישלו בעבורו שכר (משקה אלכוהולי תוסס). כדי לזבל את אדמות האדון הם השאירו את בהמותיהם כמה ימים בשדותיו, והן הטילו שם את גלליהן. האיכרים היו גם חייבים לטחון את תבואתם בטחנת הקמח של האדון, לאפות לחם בתנורו, לבשל את השכר שלהם במבשלת השכר שלו, ובתמורה **עבודות איכרים** **עבודת השדה, איור לכתב יד מן המאה הארבע עשרה, אנגליה** **חליבת כבשים, איור לכתב יד מן המאה הארבע עשרה, אנגליה** 1. מיהם העובדים ואילו עבודות הם מבצעים? ### הפרישו לו מס חלק מן הקמח שטחנו, מן הלחם שאפו ומן השכר שבישלו. האדון התיר להם לרעות את צאנם בשטחי המרעה ביער, וכן ללַקֵט ביער פרות, לצוד בו חיות ולאסוף זרדים. מלבד החובות והמטלות הקבועות היו להם גם חובות עונתיות: באביב ובקיץ הם בנו את הטירה או שיפצו את קירותיה ואת החפיר* שסביבה; סללו ושיפצו דרכים וגשרים; ובעת מלחמה גויסו לצבא ושימשו בו לוחמים רגליים או נושאי כלים לפָרָשים. האיכרים הצמיתים ובני משפחותיהם היו כפופים לאדון, והוא נחשב לשופט בתחומי האחוזה: לפניו הם הציגו את סכסוכיהם והוא שפט בעניינם. האדון היה רשאי לאסור איכרים שלא מילאו את חובותיהם ולא שילמו מסים ותשלומים אחרים שהוטלו עליהם. חופש התנועה שלהם הוגבל, ולא הותר להם לעבור ממקום למקום בלי רשות האדון; הצמיתים שילמו מס לאדון כאשר נשאו אישה, וחויבו לקבל ממנו היתר לשאת אישה שהגיעה מחוץ לאחוזה. בתמורה לעבודתם הם זכו להגנת האדון. עם התחזקות הקהילות הכפריות, החובות לאדון נראו לאיכרים מעיקות יותר ויותר, והצמיתות משפילה. במשך שנים רבות נאבקו האיכרים באדונים כדי להשיג זכויות; ותוך כדי מאבקים ופשרות הלכו ופחתו בהדרגה חובות האיכרים לאדוניהם. ## האבירים - לוחמים בשירות האדון בחסות האדון היו גם אבירים.. האבירים היו לוחמים שהוכשרו לתפקיד מגיל צעיר. הילדים המועמדים לאבירות נשלחו בהיותם בני שבע-תשע מבית הוריהם לבית האדון. כאשר המתחנך לאבירות שהה בבית האדון הוא שירת את אחד האבירים, וכך למד להכיר חלק מתפקידי היום יום בבית האדון: טיפול בסוסים וברְתְמוֹתֵיהֶם, בכלבי הציד, במגנים ובכלי הנשק.. **אימון בחץ וקשת של מתחנך לאבירות, איור לכתב יד מן המאה הארבע עשרה, אנגליה** בגיל שתים עשרה החל המתחנך לאבירות באימונים צבאיים: הוא למד להשתמש בכלי נשק - חרב, רֹמַח, מגן, חץ וקשת, לתקוף דמויות דָמָה, לְהִסְתַּײַיף ולהתגושש; ויצא עם האדון לציִד - הציד היה עיסוק חשוב של האביר בימי שלום אך גם אימון צבאי. במהלך מסע הציד למד המתחנך לאבירות לשלוט בסוס, שהיה כלי מלחמה, וכן להשתמש בכלי הנשק. בדרך כלל סיים המתחנך לאבירות את אימוניו הצבאיים בגיל חמש עשרה והיה לנושא כלי המלחמה של האדון בפשיטות על יריביו. את התואר אביר קיבל בגיל שבין שש עשרה לתשע עשרה בטקס מיוחד. **חפיר**: תעלה חפורה באדמה מסביב לחומת הטירה, או המבצר, או מסביב לחומת העיר, ומטרתה לעכב ולמנוע נישה של האויב. ### כל אביר התחייב לנהוג כראוי ללוחם נוצרי. לשם כך נוסחו כללי ההתנהגות של האבירים. לפי כללים אלו האביר חייב להיות נאמן לנצרות ולאדון. עליו להיות לוחם אמיץ, נדיב, רודף אמת וצדק, עָנָיו ומגן על החלשים. כמו כן עליו להגן על הכנסייה והאמונה הנוצרית, והוא מחויב להילחם למַעֲנן בכופרים ובכל אויב אחר. על האביר לדעת לרקוד ולהתנהג בנימוס ובכבוד בחברת גבירות. עליו לדבר בשפה מליצית, לחבר שירים לכבוד מאורעות מיוחדים וללוות את שירתו בנגינה. הדרישות האלה ריככו ועידנו מעט את חינוכו הצבאי של האביר. למרות כללי ההתנהגות האלה אבירים רבים השתתפו במעשי ביזה ושוד בכפרים ובדרכים, שרפו כפרים ושדדו עוברי אורח. האבירים נהגו לערוך משחקים ותחרויות, ובהם ניסו להפיל זה את זה מעל הסוס בעזרת חרבות או רְמָחים. תחרות כזאת נקראה טורניר, מונח המציין שהיא מתנהלת לפי חוקים מסודרים. **טורניר, איור לכתב יד, צרפת, המאה החמש עשרה** ### **כדאי לדעת** #### **טורניר** המונח טורניר מוכר לנו היום מתחרויות ספורט. המשתתפים בטורניר משחקים זה עם זה לפי סדר מסוים שנקבע מראש. בימי הביניים היה הטורניר תחרות בין אבירים - הם התחרו ביניהם על אומץ לב וגבורה, על דבקות במטרה ונאמנות, וכן על כישורים צבאיים. הכישורים הללו כללו זריזות בקרב שליטה בסוס, קליעה למטרה והטלת חנית. אחת התחרות הנפוצות בטורניר הייתה קרב חרבות או רמחים בין אבירים שרכבו על סוסים. רק בני משפחות האצולה השתתפו בתחרויות, וכלי הנשק שהשתמשו בהם היו בדרך כלל קהים כדי למנוע את הריגת המתחרים. # פרק א ## יחסי הכנסייה והמדינה **הכנסייה והמדינה היו שתי מערכות נפרדות שפעלו זו בצד זו.** **היחסים בין שתי מערכות אלו היו מורכבים: לכל אחת מהן היו תחומי סמכות משלה וכל אחת מהן טענה כי לה הסמכות העליונה.** **בצד שיתופי פעולה נוצר בין הכנסייה למדינה מתח בעניינים הקשורים לסמכויות של כל אחת מהן.** **מה אפיין את מבנה הכנסייה, ומה היו מקורות כוחה? מה אפיין את תהליך התגבשותן של המדינות, ומה היה מקור כוחם של שליטיה? מה היו היחסים בין הכנסייה למדינה?** ## הכנסייה - מערכת דתית ממוסדת ### מבנה מדורג מאפיין את הכנסייה המונח כנסייה מצביע על מבנה (המקום) שבו מאמינים נוצרים מתרכזים לתפילה ובו מתקיימים הטקסים הדתיים. למונח כנסייה יש משמעות נוספת המצביעה על ארגון: כלל המאמינים הנוצרים ומי שהקדישו את חייהם למילוי תפקידים דתיים. מבנה הכנסייה הקתולית הוא מבנה הייררכי (מדורג) המבוסס על אזורים גאוגרפיים: בכל אזור ואזור פועלים נציגי הכנסייה. האזור הגאוגרפי הקטן ביותר מכונה פרוכייה - קהילה. הפרוכייה היא כפר קטן, ולעתים אזור בעיר, ובראשו כומר - כוהן דת. כמה פרוכיות מתלכדות לאזור גאוגרפי רחב יותר, המכונה דיוקסייה, ובה עיר מרכזית שבה יושב בישוף. כמה דיוקסיות מצטרפות לפרובינצייה, ובראשה ארכיבישוף. בראש הכנסייה הקתולית עומד האפיפיור - בישוף העיר רומא, שמן המאה הרביעית קיבל את הכינוי "אפיפיור". הבישוף של רומא נחשב לממלא מקומו של פטרוס תלמידו הנאמן של יַשׁוּעַ, שהיה בעבר הבישוף של רומא. בצד ארגון מדורג זה נמצאו גם מנזרים, ובהם חיו נזירים ונזירות שפעלו בקרב המאמינים. ### הכנסייה מעורבת בחיי המאמינים בתהליך התפתחותה של הנצרות נוצרו סַקְרָמַנְטִים - טקסים שבהם חייב להשתתף כל נוצרי במהלך חייו. על פי אמונת הנוצרים, באמצעות הסקרמנטים החסד האלוהי מועבר למאמין, והם מסמלים את הקשר בין המאמין לבין האל. המאמין הנוצרי אינו יכול לזכות בחסד האלוהי בלא התיווך של הכנסייה. מספר הסקרמנטים השתנה מעת לעת, ורק במאה השלוש עשרה נקבע כי מספרם יהיה שבע. שלושה מהסקרמנטים הם: סַקְרָמֶנְט הטבילה - לזכר טבילת יֵשׁוּעַ בירדן כל תינוק נטבל בכנסייה, סמל לקבלת הדת הנוצרית; סקרמנט המיסה - טקס בכל יום ראשון בכנסייה המלווה בתפילה ובדרשה, ובו כוהן הדת מחלק לכל משתתף פיסת לחם ומעט יין המסמלים את בשרו ודמו של ישוע - סקרמנט המיסה נערך לזכר הטקס שערך ישוע עם תלמידיו בשעת הסעודה האחרונה בערב חג הפסח; סקרמנט הווידוי - ובו המאמין מתוודה לפני כוהן הדת על חטאיו. הסקרמנטים ליוו את המאמינים בחייהם וחיזקו את הקשר שלהם לכנסייה ולנציגיה. בעוד טקס הטבילה, לדוגמה, נערך פעם אחת בחיי המאמין, הרי טקסים אחרים, כגון המיסה והווידוי, התקיימו פעמים רבות בחייו. כך נזקקו המאמינים כל חייהם לשירותי הכנסייה. * * *