פרק ב: הפאודליזם האירופי PDF

# פרק ב: הפאודליזם האירופי ## צמיחתן של החברה והמדינה הפאודלית ### אנשים באירופה מחפשים ביטחון לאחר מותו של קרל הגדול לא הצליחו יורשיו לשמור על שלמות האימפריה, וב-843 היא חולקה ביניהם. מלחמות פרצו בין שליטים שביקשו להרחיב את שטחי שלטונם, וגלים חדשים של שבטים נודדים חצו את אירופה ובזזו את התושבים....

# פרק ב: הפאודליזם האירופי ## צמיחתן של החברה והמדינה הפאודלית ### אנשים באירופה מחפשים ביטחון לאחר מותו של קרל הגדול לא הצליחו יורשיו לשמור על שלמות האימפריה, וב-843 היא חולקה ביניהם. מלחמות פרצו בין שליטים שביקשו להרחיב את שטחי שלטונם, וגלים חדשים של שבטים נודדים חצו את אירופה ובזזו את התושבים. כך, בהיעדר שלטון מרכזי מבוסס גבר האי-ביטחון בקרב האנשים. תושבים בקהילות כפריות ועירוניות חששו לחייהם, כי לא יכלו לסמוך עוד על המלך, שהיה רחוק מהם ולא היה באפשרותו להגן עליהם. במצב זה לא הייתה מדינה חזקה, ונוסף על כך בהדרגה התרופפו גם הקשרים השבטיים. אנשים רבים חיפשו אדונים שייתנו להם חסות וביטחון ושיוכלו להבטיח את כלכלתם. בתמורה לחסות שקיבלו הם נאלצו להעניק שירותים לאדוניהם. היו ששימשו לוחמים של האדונים: הלוחמים היו אנשים בעלי רכוש, כי באותה תקופה הלוחמים, שכונו פרשים, היו צריכים להביא עמם את ציודם הצבאי שכלל קסדת מתכת, שריון, חנית, סוס מלחמה וגם סיים. **ציודם של הלוחמים בתמונה:** **הלוחמים בתמונה מצוידים בחניתות, חרבות וסוסים.** ## מערכת חדשה של קשרי תלות וחסות האדון נותן החסות נקרא סניור, והוא עצמו נזקק לעזרתם של לוחמים מיומנים כדי להגן על בני חסותו. אותם לוחמים נקראו וסאלים, ובתמורה לשירותיהם העניק להם הסניור אחוזות. לא אחת נזקקו סניורים לחסותם של חזקים מהם, והם עצמם נעשו וסאלים של סניורים אחרים. כך נוצרה מערכת מדורגת של סניורים ווסאלים, והיו ביניהם קשרי תלות וחסות אישיים. הוסאלים היו לוחמים מקצועיים והתגאו בעיסוקם המכובד. בהדרגה אימצו הווסאלים סגנון חיים של שכבת האדונים והיו לחלק ממנה. כאמור, הווסאל היה קשור לאדונו, אך לא היה משועבד לו ולא עסק בעבודת כפיים. הקרקע שהאדון העניק לו בתמורה לשירותיו נקראה **פאודום**. בפאודום שקיבל הווסאל התגוררו איכרים שעיבדו את הקרקעות והעלו לו מסים. הפאודום הוענק בטקס ההומוגיון, ובו ניתן תוקף ליחסים הווסאליים. היה זה טקס אישי ובו המועמד להיות וסאל הניח את ידיו בין כפות ידיו של האדון והצהיר כי הוא מבטיח לשמור לו אמונים, ולעתים השניים התנשקו בפיהם. הטקס כלל גם שבועת נאמנות של המועמד להיות וסאל לאדונו - בעת השבועה הניח המועמד להיות וסאל את ידיו על שרידי קדושים או על הברית החדשה. הפרת השבועה נחשבה לחטא, ונהגו לומר כי "הבוגד באדוניו כופר באלוהיו". הסניור התחייב להגן על הווסאל, על משפחתו ועל רכושו כל ימי חייו. ההתחייבויות שניתנו בטקס ההומגיום היו בתוקף למשך כל ימי חייהם של הסניור והווסאל. אמנם, בתחילה קיבל הווסאל את הפאודום לשימושו בלבד, ולא היה רשאי להוריש אותו למשפחתו: הפאודום נשאר ברשותו כל עוד הוא מילא את חובותיו לאדון. ואולם, בהדרגה החל להתבסס נוהג אחר: כאשר מת האדון או הווסאל חודשו קשרי התלות עם היורשים על ידי טקס הומגיום חדש, שיצר קשר אישי בין הצדדים. **תעודה:** **טקס ההומגיום**: הרוזן (הסניור) שאל את הווסאל שלעתיד לבוא אם ברצונו להיעשות איש שלו בלא סייג (בלא גבול), והוא השיב "רוצה אני". אחרי כן, כשידיו צמודות ולפותות בין ידי הרוזן, נחתמה הברית ביניהם בנשיקה. שנית, האיש נשבע אמונים באלו המילים: "מבטיח אני באמונתי כי מעתה והלאה נאמן אהיה לרוזן ויליאם ואקיים את נאמנותי אליו לפני כל אדם בתום לב ובלא כל מרמה". ושלישית, כל הדברים האלה אושרו בשבועה על שרידי קדושים. **שאלות לתעודה ולתמונה:** 1. אילו מהפעולות המתוארות בתעודה נמצאות גם בתמונה? 2. מדוע נשבע הווסאל על שרידי קדושים? **תשובות:** 1. פעולת הנחת הידיים בין ידי האדון ופעולת הנשיקה בינם. 2. הנשבע על שרידי קדושים היה מבטיח לעשות כרצון האל, דבר שהפך את שבועתו למחייבת יותר. ## לאדון ולווסאל חובות הדדיות הווּאסאל היה חייב לציית לאדונו, לשמור לו אמונים ולסייע לו כאשר יזדקק לו. הסיוע ניתן בשירות צבאי בעת הצורך ובתמיכה כספית, במקרים כגון פדיון האדון משבי, השבעת בנו הבכור של האדון לאביר, או נישואי הבת הבכורה של האדון. בתמורה לשירותיו בדרך כלל קיבל הווסאל מאדונו חלקת אדמה, ואותה הוא עיבד בכוחות עצמו או על ידי צמיתים. היו אדונים ששיכנו את הווסאלים שלהם באחוזה שבבעלותם ודאגו למחייתם. האדון מצדו היה חייב לספק לווסאל הגנה משפטית, ובמותו של הווסאל לדאוג לילדיו הקטנים עד הגיעם לבגרות. ## המלכים מעניקים אדמות לווסאלים הכפופים להם לא רק רצונם של התושבים להגן על חייהם הביא ליצירת המערכת הפאודלית - כאמור, גם חולשת המלכים תרמה לכך: המלכים התקשו לפקח על נתיניהם ולגבות מהם את המסים בגלל הדרכים המשובשות והמסוכנות. מכיוון שהמלכים לא גבו מסים, לא היה באוצרם מספיק כסף כדי לנהל את ענייני הממלכה - ובלי כספים לא יכלו המלכים לחייב את נתיניהם להתגייס לצבא, כי הם לא יכלו לשלם להם שכר. ואולם, מכיוון שהמלכים נזקקו ללוחמים, העניקו גם הם אדמות ללוחמים שהיו מוכנים לשרת בצבא. כאמור, לוחמים אלו היו בעלי רכוש והביאו עמם את ציודם הצבאי. במקרה זה המלך המעניק את האדמות הוא הסניור האדון, ומקבלי הפאודום הם הווסאלים הכפופים לו. המלך עמד בראש המערכת הפאודלית, ואירופה התפצלה לאחוזות קטנות שבראשן עמדו סניורים שהיו להם וסאלים. היו וסאלים שהיו לסניורים כאשר הם העניקו אדמות לווסאלים אחרים. לווסאלים הישירים של המלך היו חובות כלפי המלך - הם התחייבו להיות נאמנים לו, לסייע לו בעת מלחמה על ידי שליחת הווסאלים שלהם לצבא המלך עד ארבעים יום בשנה, לארח את המלך בעונת הציד, להעניק לו מתנות ולפדות אותו מן השבי במלחמות. כמו כן היה עליהם להשתתף באספות שיזם המלך ולייעץ לו. ## הכנסייה משתלבת במערכת הפאודלית אנשי כנסייה, ובעיקר בעלי הדרגות הגבוהות בה, השתלבו גם הם במערכת הפאודלית: היו בהם וסאלים של המלך והיו בהם גם סניורים לווסאלים אחרים שהגנו על האדמות. את האדמות עיבדו האיכרים שישבו עליהן, והם קיבלו חסות מן הכנסייה. מאמינים רבים מסרו לכנסיות ולמנזרים אדמות ונכסים כפאודום בתמורה לגאולת נשמותיהם. כך השיגה הכנסייה קרקעות ועושר רב. # האחוזה הכפרית ## האחוזה - יחידה כלכלית, חברתית ומשפטית היחידה הבסיסית שבה חיו התושבים בראשית האלף השני באירופה הייתה האחוזה הכפרית. בראש הַאֲחוּזָה עמד אדון, ובדרך כלל הוא חי בטירה עם בני ביתו. בחסותו היו גם נערים שהתחנכו לאבירות, ומשרתים. האחוזה הכפרית הייתה מורכבת מכמה משקים חקלאיים ובתמורה להם חיו איכרים שהיו כפופים לאדון האחוזה. ## חיי האיכרים באחוזה בתקופת האימפריה הרומית השתמשו בעבדים לעבודות קשות, ובכלל זה עיבוד האדמות. העבדים היו בדרך כלל שבויים מן המלחמות שניהלה האימפריה הרומית, אבל ככל שהתמעטו כיבושיה, פחת מספר העבדים, עד שבחלוף השנים העבדות נעלמה בהדרגה מאירופה. הקיסרים פרסמו צווים מיוחדים על פיהם חל שינוי במעמד האיכרים, וכמעט שלא היה הבדל בינם לבין עבדים: הם חויבו לעבד את אדמות האדון ולא נהנו מחופש לנוע ממקום למקום; נוסף על כך, לא הייתה להם זכות משפטית לתבוע את האדון, וכאשר הוא מכר את הַאֲחוּזָה או מסר אותה בירושה עברו גם הם לרשות הבעלים החדשים. איכרים אלו כונו איכרים צמיתים, כי הם היו קשורים לאדוניהם לצמיתות - לזמן בלתי מוגבל. האיכרים חיו בבקתות עץ שגגותיהן היו מכוסים קש או כָּבוּל ולעתים רחוקות רְעָפִים. ברובן לא היו חלונות, ולכן האור והאוויר בהן היו דלים. בבקתה היה חלל אחד בלבד ששימש לכל צורכי המשפחה: לבישול, למגורים וללינה. הריהוט בבקתה היה מועט ורובו מעשה ידי האיכרים; הצפיפות בה הייתה רבה, ובחורף נהגו להכניס לתוכה גם את בעלי החיים כדי להגן עליהם מן הקור העז. האיכרים הצמיתים שחיו באחוזה היו משועבדים לאדון: הם עיבדו את הקרקעות שהעניק להם האדון, ובתמורה העלו לו מס של חלק ניכר מיבוליהם: חיטה, דבש, תרנגולות, אווזים או שומן ששימש למאכל בימי החורף. כמו כן הם סיפקו לאדון שירותי הובלה, בנייה, קציר ואסיף, ושירותים אחרים. נוסף על האדמות שהאדון מסר לעיבודם של הצמיתים, הם עיבדו גם את אדמות הַאֲדוֹן בימי עבודה שהקדישו במיוחד לצורך כך. הם רעו את צאנו ובישלו בעבורו שַׁכָר. כדי לזַבֵּל את אדמות האדון הם השאירו את בהמותיהם כמה ימים בשדותיו, והן הטילו שם את גֶלְלֵיהֶן. האיכרים היו גם חייבים לטחון את תבואתם בטחנת הקמח של האדון, לאפות לחם בתנורו, לבשל את השכר שלהם במבשֶׁלֶת הַשֵׁכר שלו, ובתמורה הפרישו לו מס - חלק מן הקמח שטחנו, מן הלחם שאפו ומן השכר שבישלו. האדון התיר להם לרעות את צאנם בשטחי המרעה ביער, וכן ללַקֵט ביער פרות, לצוד בו חיות ולאסוף זרדים. מלבד החובות והמטלות הקבועות היו להם גם חובות עונתיות: באביב ובקיץ הם בנו את הטירה או שיפצו את קירותיה ואת החֲפִיר שסביבה; סללו ושיפצו דרכים וגשרים; ובעת מלחמה גויסו לצבא ושימשו בו לוחמים רגליים או נושאי כלים לפָרָשים. האיכרים הצמיתים ובני משפחותיהם היו כפופים לאדון, והוא נחשב לשופט בתחומי הַאֲחוּזָה: לפניו הם הציגו את סכסוכיהם והוא שפט בעניינם. האדון היה רשאי לאסור איכרים שלא מילאו את חובותיהם ולא שילמו מסים ותשלומים אחרים שהוטלו עליהם. חופש התנועה שלהם הוגבל, ולא הותר להם לעבור ממקום למקום בלי רשות האדון; הצמיתים שילמו מס לאדון כאשר נשאו אישה, וחויבו לקבל ממנו היתר לשאת אישה שהגיעה מחוץ לאחוזה. בתמורה לעבודתם הם זכו להגנת האדון. עם התחזקות הקהילות הכפריות, החובות לאדון נראו לאיכרים מעיקות יותר ויותר, והצמיתות משפילה. במשך שנים רבות נאבקו האיכרים באדונים כדי להשיג זכויות; ותוך כדי מאבקים ופשרות הלכו ופחתו בהדרגה חובות האיכרים לאדוניהם. ## האבירים - לוחמים בשירות האדון בחסות האדון היו גם אבירים. האבירים היו לוחמים שהוכשרו לתפקיד מגיל צעיר. הילדים המועמדים לאבירות נשלחו בהיותם בני שבע-תשע מבית הוריהם לבית האדון. כאשר המתחנך לאבירות שהה בבית האדון, הוא שירת את אחד האבירים, וכך למד להכיר חלק מתפקידי היום-יום בבית האדון: טיפול בסוסים וברְתְמוֹתֵיהֶם, בכלבי הציד, במגנים ובכלי הנשק. בגיל שתים עשרה החל המתחנך לאבירות באימונים צבאיים: הוא למד להשתמש בכלי נשק חרב, רוֹמַח, מגן, חץ וקשת, לתקוף דמויות דָמָה, לְהִסְתַּײַיף ולהתגושש; ויצא עם האדון לציִד. הציד היה עיסוק חשוב של האביר בימי שלום אך גם אימון צבאי. במהלך מסע הציד למד המתחנך לאבירות לשלוט בסוס, שהיה כלי מלחמה, וכן להשתמש בכלי הנשק. בדרך כלל סיים המתחנך לאבירות את אימוניו הצבאיים בגיל חמש עשרה והיה לנושא כלי המלחמה של האדון בפשיטות על יריביו. את התואר אביר קיבל בגיל שבין שש עשרה לתשע עשרה בטקס מיוחד. ## גילדת יהודי אשכנז כל אביר התחייב לנהוג כראוי ללוחם נוצרי. לשם כך נוסחו כללי ההתנהגות של האבירים. לפי כללים אלו האביר חייב להיות נאמן לנצרות ולאדון. עליו להיות לוחם אמיץ, נדיב, רודף אמת וצדק, עָנָיו ומגן על החלשים. כמו כן עליו להגן על הכנסייה והאמונה הנוצרית, והוא מחויב להילחם למַעֲנן בכופרים ובכל אויב אחר. על האביר לדעת לרקוד ולהתנהג בנימוס ובכבוד בחברת גבירות. עליו לדבר בשפה מליצית, לחבר שירים לכבוד מאורעות מיוחדים וללוות את שירתו בנגינה. הדרישות האלה ריככו ועידנו מעט את חינוכו הצבאי של האביר. למרות כללי ההתנהגות האלה אבירים רבים השתתפו במעשי ביזה ושוד בכפרים ובדרכים, שרפו כפרים ושדדו עוברי אורח. האבירים נהגו לערוך משחקים ותחרויות, ובהם ניסו להפיל זה את זה מעל הסוס בעזרת חרבות או རྨ་མ་. תחרות כזאת נקראה טורניר, מונח המציין שהיא מתנהלת לפי חוקים מסודרים. ## ילדים בחברה פאודלית ### א. חייהם של ילדי איכרים ילדי האיכרים ראו מקטנותם הרכה את הוריהם עובדים ליד הבית ולעתים אף בשדה. בהיותם כבני שבע החלו למלא שליחויות, להביא אוכל לעובדים בשדה ולרעות את האווזים, את הפרה או מספר קטן של חזירים או כבשים שהיו למשפחה. משגדלו מעט החלו להאכיל את הסוסים, לשאוב מים, לנכש עשבים, לסקל אבנים, לקטוף ירקות, לסייע באילום האלומות אחר הקציר, לסייע בזריעה, להפריד בין התֶבֶן למוּץ, לסייע בסיכוך הגגות (התקנת סכך), לדרבן את בהמות החריש ולכוון אותן. הם רכשו את המיומנויות השונות תוך כדי עבודה לצד המבוגרים ובהדרכתם. לא ידוע אם היו לילדי האיכרים צעצועים כלשהם, אך ידוע ששיחקו במשחקי חבורה מחוץ לבית או בחומרים ובעצמים טבעיים. בין היתר רצו בעקבות נוצות מעופפות או הניסו את האווזים והברווזים. משבגרו החלו הנערים להתאמן בשימוש במקל בקרבות מבוימים ובקליעה למטרה בחץ וקשת. ### ב. משחקיהם של הנערים המתחנכים לאבירות קבוצת האימונים (של המתחנכים לאבירות) הייתה גם קבוצה למשחקי חבורה שונים, והילדים והנערים שיחקו גם במשחקי זוגות למיניהם. בין היתר היה משחק שבו ישבו הילדים במעגל. על אחד המשחקים היה לקרוא בשם אחד הילדים ולומר: "קום!" אם לא הזדרז לקום ספג משהו בפניו. בין הנערים מקובלים היו בעיקר משחקי כדור שונים, עם מחבט ובלעדיו - שבחלקם מזכירים את משחקי הטניס, הגולף והקרוקה: משחקים אחרים שנהגו היו כדוֹרְתי, משחק בפקק נוצות עם מחבט, דיסקוס קטן ומשחק יתדות". המתחנך להיות אביר למד גם את משחק השחמט ומעין שַׁשׁ בַּשׁ" הנקרא טריק-טרק.