רפ סיכום הפרקים.pdf

‫רפ סיכום הפרקים‬ ‫פרק ב‪:‬‬ ‫הפרק עוסק במסורת ההומניסטית ובדילמות שהיא מציבה‪.‬המסורת ההומניסטית מבוססת על רעיונות של‬ ‫רציונליז...

‫רפ סיכום הפרקים‬ ‫פרק ב‪:‬‬ ‫הפרק עוסק במסורת ההומניסטית ובדילמות שהיא מציבה‪.‬המסורת ההומניסטית מבוססת על רעיונות של‬ ‫רציונליזם‪ ,‬תבונה ורצון לפתור בעיות באופן הגיוני‪ ,‬תוך ויכוח והידברות‪.‬היא צמחה מתוך הדיון ההגותי‬ ‫שהחל ביוון ובירושלים לפני כ‪ 2000-‬שנה והתפתח במהלך הדורות‪.‬‬ ‫המסורת ההומניסטית כוללת את המתח בין חידוש לבין שימור ‪ -‬היא שואפת לבחון כל דבר מחדש ולא לקבל‬ ‫דברים כמובנים מאליהם רק בגלל שכך היה בעבר‪ ,‬אך בה בעת מכבדת את המורשת וההישגים של העבר‪.‬‬ ‫המוזיאונים הם דוגמה לשימור היצירות מהעבר לצד עידוד יצירה חדשה בהווה‪.‬‬ ‫רעיונות מרכזיים נוספים של המסורת ההומניסטית הם‪:‬‬ ‫שוויון בין בני האדם וכבוד האדם‬ ‫ ‬ ‫חופש הדיבור והזכות לבטא דעות שונות‬ ‫ ‬ ‫"דיסקורס" ‪ -‬דיון פתוח והידברות המאפשרים לשכנע ולהשתכנע‬ ‫ ‬ ‫"אנציקלופדיה" ‪ -‬חינוך כוללני ורחב היקף לעיצוב הרוח והגוף‬ ‫ ‬ ‫יחס מיוחד לספר כנושא תבונה וחכמה‬ ‫ ‬ ‫לסיכום‪ ,‬המסורת ההומניסטית מאופיינת ברציונליות‪ ,‬דיאלוג‪ ,‬כבוד לאדם ולהישגי העבר לצד שאיפה‬ ‫למקוריות וחידוש‪.‬‬ ‫המסורת ההומניסטית היא מסורת של דיון רציונלי והגות שהתפתחה ביוון וירושלים לפני כ‪ 2000-‬שנה‪.‬היא‬ ‫דוגלת בבחינה ביקורתית של כל רעיון ובחירה חופשית לצד שימור המורשת והמסורת‪.‬המסורת‬ ‫ההומניסטית שואפת לאזן בין החדש לישן‪ ,‬כפי שבא לידי ביטוי במוזיאונים המשמרים את האמנות מהעבר‬ ‫אך גם מעודדים יצירה חדשה‪.‬‬ ‫המושג "דיסקורס" מרכזי במסורת זו ‪ -‬הוא מציין דיון פתוח ושוויוני בין בני אדם תוך נכונות להקשיב‪,‬‬ ‫לשכנע ולהשתכנע‪ ,‬מתוך הנחה שלכל אדם הזכות והיכולת לחשוב ולבטא את דעותיו‪.‬הדיסקורס מחייב‬ ‫הנחות מוסכמות ושוויון בין המשתתפים‪ ,‬ללא כפייה או השתקה‪.‬‬ ‫מושגים מרכזיים נוספים במסורת ההומניסטית הם‪:‬‬ ‫ראציונליזם ותבונה כדרך לפתרון בעיות‬ ‫ ‬ ‫כבוד לזכויות האדם‪ ,‬לחירות המחשבה ולשוויון‬ ‫ ‬ ‫חינוך הומניסטי רחב ("אנציקלופדיה") המשלב לימוד מעמיק ופיתוח הגוף והרוח‬ ‫ ‬ ‫הערכה מיוחדת לספר כמכיל תבונה וחוכמה‬ ‫ ‬ ‫לצד זאת‪ ,‬המסורת ההומניסטית מתמודדת גם עם דילמות ומתחים‪:‬‬  ‫הפרדוקס בין אימוץ מסורת לחדשנות ומקוריות‬ ‫ ‬ ‫הדילמה אם וכיצד ניתן להידבר עם בעלי דעות דוגמטיות שאינם פתוחים לשכנוע‬ ‫ ‬ ‫השאלה כיצד לאזן בין לימוד המורשת לבין ביקורתיות ויצירה עצמאית‬ ‫ ‬ ‫הפרק מתאר את התפתחות המסורת לאורך הדורות‪ ,‬דרך הוגים כמו אראסמוס מרוטרדם ופרנסיס בייקון‪,‬‬ ‫ואת השפעתה על רעיונות כמו חינוך הומניסטי‪-‬אנציקלופדי‪ ,‬חופש ביטוי וחשיבה ביקורתית‪.‬‬ ‫פרק ג‪:‬‬ ‫הפרק סוקר את שורשיו ההיסטוריים של ההומניזם המודרני‪:‬‬ ‫‪.1‬לרעיון ההומניסטי יש שני זרמים מרכזיים‪:‬‬ ‫זרם אליטיסטי‪ ,‬אינטלקטואלי הקשור לעיון בספרים וביחס לעולם העתיק‪.‬הוא עוסק בעיקר באדם‬ ‫ ‬ ‫כפי שהוא צריך להיות‪.‬‬ ‫זרם הקשור לאדם כפי שהוא‪ ,‬על חולשותיו‪ ,‬ובצורך להגן עליו מפני עריצות וקיפוח של השלטון‪.‬‬ ‫ ‬ ‫במרכזו סבל האדם וכבוד האדם‪.‬‬ ‫‪.2‬הזרם האליטיסטי נולד ברנסנס האיטלקי במאה ה‪ 15-16-‬בקרב קבוצה קטנה של אנשי רוח שעסקו‬ ‫בחקר הטקסטים של העולם העתיק‪ ,‬בעיקר היווני‪-‬רומי‪.‬‬ ‫‪.3‬ההומניסטים ברנסנס‪ ,‬כמו פטרארקה‪ ,‬ראו בתרבות העתיקה אידיאל ומופת לחיקוי‪.‬הם ניסו ליצור‬ ‫פשרה ומיזוג בין המורשת הדתית‪-‬נוצרית של ימי הביניים לבין הרעיונות ההומניסטיים החילוניים‬ ‫של העת העתיקה‪.‬‬ ‫‪.4‬זרם זה קידם את רעיון ההומניטס ‪ )Humanitas( -‬עיצוב דמות האדם האידיאלי לפי ערכי התרבות‬ ‫העתיקה‪ ,‬ואת רעיון הפלורליזם ‪ -‬כבוד לתרבויות ולדעות מגוונות‪.‬‬ ‫‪.5‬במאה ה‪ 20-‬נעשה נסיון למזג את שני הזרמים ‪ -‬לעשות מהאדם כפי שהוא את האדם כפי שצריך‬ ‫להיות‪ ,‬על ידי פיתוח הפוטנציאל האנושי של כל פרט בחברה סובלנית ופתוחה לשונּות‪.‬‬ ‫הפרק עוסק בהתפתחות הרעיון ההומניסטי‪ ,‬שהוא אמונה באחדות המין האנושי‪ ,‬בפוטנציאל של האדם‬ ‫לשכלל את עצמו ובמרכזיותו של האדם והאנושות‪.‬הרעיון צמח במקביל משני זרמים עיקריים‪:‬‬ ‫‪.1‬זרם אליטיסטי ואינטלקטואלי‪ ,‬הקשור בחקר ועיון בספרים ובתרבות העולם העתיק‪ ,‬בעיקר‬ ‫היוונית והרומית‪.‬זרם זה התמקד באדם כפי שהוא צריך להיות ‪ -‬באידיאלים של השכלה‪ ,‬אמנות‪,‬‬ ‫מדע‪ ,‬נימוסים ועידון הליכות חברתיות‪.‬‬ ‫‪.2‬זרם שהתמקד באדם כפי שהוא במציאות‪ ,‬על חולשותיו וסבלו‪.‬זרם זה דגל בצורך להגן על האדם‬ ‫והאנושות מפני עריצות השלטון ועושק‪ ,‬וקידם מאבק לזכויות האדם‪ ,‬לכבודו ולשוויון‪.‬הוא כלל‬ ‫התנגדות לשלטון ומהפכות חברתיות‪.‬‬ ‫הזרם האינטלקטואלי‪-‬אליטיסטי התפתח באיטליה של הרנסנס במאות ה‪ 15-‬וה‪ ,16-‬בקרב קבוצה קטנה של‬ ‫כ‪ 600-‬אנשי רוח‪ ,‬אמנים‪ ,‬סופרים ומדענים שכונו "הומניסטים"‪.‬הם עסקו באיתור‪ ,‬חקר ופרסום של כתבי‬ ‫יד עתיקים מיוון ורומא‪.‬הומניסטים בולטים כמו פטרארקה ראו בתרבות הקלאסית מופת ואידיאל לחיקוי‪,‬‬ ‫ושאפו ליצור סינתזה בין הנצרות של ימי הביניים לבין הרעיונות החילוניים והפילוסופיה של העת העתיקה‪.‬‬ ‫במסגרת זרם זה פותחו מושגי מפתח כמו "הומניטס ‪" )Humanitas(,‬שמשמעותו עיצוב וטיפוח דמות האדם‬ ‫לפי ערכי התרבות העתיקה‪ ,‬ורעיון הפלורליזם וההכרה בריבוי דעות ותרבויות‪.‬זרם זה נשען על כתביו של‬ ‫קיקרו ורעיונותיו על ההשכלה היוונית כאידיאל לעיצוב אישיות האדם‪.‬‬ ‫הזרם החברתי‪-‬מעשי של ההומניזם בא לידי ביטוי במאבקים חברתיים ופוליטיים לאורך ההיסטוריה‪.‬הוא‬ ‫נבע מההכרה שבני האדם זקוקים למערכת שלטונית צודקת שתגן עליהם מפני עריצות ועושק‪.‬זרם זה כלל‬ ‫מחאה והתנגדות לשלטון‪ ,‬ניסיונות להגביל את כוחו‪ ,‬ומהפכות שקראו תיגר על הסדר הקיים‪ ,‬כמו המהפכה‬ ‫בשווייץ‪ ,‬הולנד וארה"ב במאות ה‪ 16-‬עד ה‪.18-‬במרכז זרם זה עמדו ערכי החירות‪ ,‬הצדק‪ ,‬השוויון וזכויות‬ ‫האדם והאזרח‪.‬הוגים מרכזיים בזרם היו ג'ון לוק‪ ,‬תומס ג'פרסון ווולטיר‪.‬‬ ‫במאה ה‪ 20-‬נעשה ניסיון לשלב את שני הזרמים ולהפוך את האדם הממשי לאדם כפי שראוי לו להיות‪ ,‬על‬ ‫ידי טיפוח הפוטנציאל האנושי המלא של כל פרט‪.‬זאת באמצעות חינוך‪ ,‬חברה פתוחה‪ ,‬סובלנית‪ ,‬מכבדת‬ ‫שוויון וזכויות‪.‬אידיאל זה עוגן בהכרזות והסכמים בינלאומיים במחצית השנייה של המאה ה‪.20-‬‬ ‫הפרק מתחקה אחר התפתחות המחשבה ההומניסטית לאורך מאות שנים‪ ,‬מראשיתה באיטליה של הרנסנס‬ ‫ועד המאה ה‪ ,20-‬דרך שילוב הדרגתי של הזרם האינטלקטואלי והזרם החברתי‪-‬מעשי לכדי אידיאולוגיה‬ ‫חובקת עולם השמה את האדם במרכז‪.‬‬ ‫פרק ד‪:‬‬ ‫הטקסט עוסק בהתפתחות הרעיונות ההומניסטיים באירופה בתקופת הרנסנס‪ ,‬תוך התמקדות במספר הוגים‬ ‫ומשנות מרכזיים‪.‬‬ ‫ההומניסטים האיטלקים המוקדמים עברו מלימוד הכתבים העתיקים ליצירת מערכת מקורית של רעיונות‬ ‫פילוסופיים‪ ,‬מדיניים‪ ,‬מוסריים ואסתטיים‪ ,‬שראו בערכי העולם הקלאסי מודל לחיקוי ועמדו בניגוד למסורת‬ ‫הנוצרית של ימי הביניים‪.‬‬ ‫הם התמודדו עם הסתירה בין האידיאלים האנושיים של העולם הפגאני לבין התפיסה הנוצרית‪.‬כמה‬ ‫דוגמאות בולטות‪:‬‬ ‫‪.1‬פומפונאצי פיתח את תיאוריית "שתי האמיתות" ‪ -‬האמת של ההתגלות הדתית מול האמת שאליה‬ ‫האדם מגיע בכוח שכלו וניסיונו בלבד‪.‬הוא הוכיח שהנפש אינה נצחית‪ ,‬אך עימת זאת עם האמונה‬ ‫הנוצרית בהישארות הנפש‪.‬‬ ‫‪.2‬מקיאוולי העמיד השקפה פוליטית פלורליסטית המפרידה בין המוסר הפרטי למוסר הנדרש‬ ‫מהשליט‪.‬היו שראו בו נציג של עריצות ואחרים ראו בו את מייסד מדע המדינה הריאליסטי‪.‬‬ ‫‪.3‬אראסמוס‪" ,‬נסיך ההומניסטים"‪ ,‬טען שהיוונים והרומאים הקדמונים הציגו מוסר אוניברסלי גם‬ ‫ללא התגלות דתית‪.‬ספרו "שבחי הטיפשות" ביקר את תקופתו והצביע על הכוחות הלא רציונליים‬ ‫באדם‪.‬‬ ‫‪.4‬מדעני הטבע כמו קופרניקוס וגלילאו יצרו עימות בין תפיסת העולם המדעית לזו הדתית‪.‬רבים דיברו‬ ‫על שתי "התגלויות" ‪ -‬של האל בכתבי הקודש ושל הטבע בפני השכל האנושי‪.‬‬ ‫‪.5‬התפתחו עקרונות הסובלנות הדתית והשוויון האזרחי‪ ,‬כפי שהתבטא בנאומו של ג'ורג' וושינגטון‬ ‫לקהילה היהודית ‪ -‬מעבר מ"סובלנות" כחסד לזכויות טבעיות שוות‪.‬‬ ‫‪.6‬נוצרו תפיסות חדשות של האדם האידיאלי הרב‪-‬גוני‪ ,‬סקרן‪ ,‬חוקר ושמח בחיים‪ ,‬כפי שבאו לידי‬ ‫ביטוי באמנות הרנסנס‪.‬‬ ‫לסיכום‪ ,‬הטקסט מתאר כיצד ההומניסטים של הרנסנס‪ ,‬בהשפעת העולם העתיק ומתוך חשיבה ביקורתית‬ ‫עצמאית‪ ,‬פיתחו רעיונות חדשים של פלורליזם‪ ,‬סובלנות‪ ,‬חילוניות ושלמות אנושית‪ ,‬שהיוו את היסוד‬ ‫למחשבה המודרנית על אף המתח עם המסורת הנוצרית‪.‬‬ ‫הטקסט עוסק בהתפתחות הרעיונות ההומניסטיים באירופה בתקופת הרנסנס‪ ,‬תוך התמקדות במספר‬ ‫דמויות והוגים מרכזיים שעיצבו את המחשבה של התקופה‪.‬‬ ‫ההומניסטים האיטלקים המוקדמים עברו תהליך מעניין ‪ -‬מלימוד ועיון בכתבים העתיקים של יוון ורומא‪,‬‬ ‫הם פיתחו מערכת מקורית ועצמאית של רעיונות בתחומי הפילוסופיה‪ ,‬המוסר‪ ,‬הפוליטיקה והאסתטיקה‪.‬‬ ‫עבורם‪ ,‬העולם הקלאסי היווה מודל ומקור השראה‪ ,‬אך גם נקודת מוצא לחשיבה חדשה שעמדה לעיתים‬ ‫בסתירה למסורת הנוצרית ששלטה באירופה בימי הביניים‪.‬‬ ‫ההומניסטים נדרשו להתמודד עם הסתירה והמתח בין האידיאלים האנושיים של העולם הפגאני‪ ,‬שלא‬ ‫התבססו על התגלות דתית‪ ,‬לבין התפיסה הנוצרית השלטת‪.‬המחבר מביא מספר דוגמאות מרכזיות למתח‬ ‫ולדרכי ההתמודדות איתו‪:‬‬ ‫‪.1‬הפילוסוף פומפונאצי פיתח את תיאוריית "שתי האמיתות"‪.‬מצד אחד ישנה האמת של ההתגלות‬ ‫הדתית‪ ,‬ומצד שני האמת אליה האדם מגיע בכוח שכלו וניסיונו העצמאיים‪.‬פומפונאצי הוכיח למשל‬ ‫שהנפש אינה יכולה להתקיים באופן נפרד מהגוף ואיננה נצחית‪ ,‬אך עימת זאת עם הדוקטרינה‬ ‫הנוצרית הרשמית‪.‬‬ ‫‪.2‬ניקולו מקיאוולי‪ ,‬בספרו "הנסיך"‪ ,‬העמיד השקפה פוליטית פלורליסטית שעושה הבחנה בין המוסר‬ ‫הנדרש מהאדם הפרטי לבין המוסר של השליט השואף להצלחה פוליטית‪.‬היו שראו בו סמל לעריצות‬ ‫ואחרים ראו בו את מייסד מדע המדינה המודרני המבוסס על התבוננות מפוכחת במציאות‪.‬‬ ‫‪.3‬אראסמוס‪ ,‬שכונה "נסיך ההומניסטים"‪ ,‬טען שהסופרים והפילוסופים היוונים והרומאים העתיקים‬ ‫הציגו מוסר אנושי אוניברסלי גם ללא צורך בהתגלות אלוהית‪.‬בספרו הסטירי המפורסם "שבחי‬ ‫הטיפשות" הוא מותח ביקורת על בני תקופתו ומצביע על הכוחות הבלתי רציונליים הפועלים בנפש‬ ‫האדם‪.‬‬ ‫‪.4‬מדעני הטבע כמו קופרניקוס וגלילאו החלו ליצור עימות בולט בין תפיסת העולם המדעית‬ ‫המתפתחת לבין זו הדתית המסורתית‪.‬רבים דיברו על שתי "התגלויות" מקבילות ‪ -‬התגלות האל‬ ‫בכתבי הקודש והתגלות הטבע בפני השכל האנושי‪.‬‬ ‫‪.5‬במקביל התפתחו רעיונות וערכים של סובלנות דתית ושוויון אזרחי בפני החוק‪.‬המחבר מביא‬ ‫כדוגמה את נאומו של ג'ורג' וושינגטון בפני הקהילה היהודית‪ ,‬המהווה מעבר מהתפיסה של‬ ‫"סובלנות" כחסד הניתן על ידי השליט‪ ,‬אל ההכרה בזכויות טבעיות ומולדות השוות לכל בני האדם‪.‬‬ ‫‪.6‬בתפיסת האדם והאמנות‪ ,‬נוצרו אידיאלים חדשים של האדם הרנסנסי הרב‪-‬גוני‪ ,‬בעל הסקרנות‬ ‫והחקרנות האינטלקטואלית‪ ,‬היכולת ליהנות מהעולם והחיים‪ ,‬כפי שבאו לידי ביטוי בציורי הדיוקן‬ ‫וסצינות החיים של הרנסנס‪.‬‬ ‫לסיכום‪ ,‬הטקסט מתאר את האופן שבו הוגי הרנסנס‪ ,‬בהינתן השפעת המורשת הקלאסית ומתוך עמדה של‬ ‫חשיבה ביקורתית עצמאית‪ ,‬גיבשו מערכת רעיונית הומניסטית חדשה שבבסיסה ערכים של פלורליזם‪,‬‬ ‫סובלנות‪ ,‬חילוניות ותפיסה של שלמות ואוטונומיה אנושית‪.‬רעיונות אלה היוו מעין קרקע ובסיס להתפתחות‬ ‫המחשבה המודרנית בהמשך‪ ,‬על אף המתח והעימות שלהם עם העמדה הנוצרית המסורתית‪.‬ההומניזם של‬ ‫הרנסנס מהווה אם כן נקודת מפנה והתחלה של מסורת אינטלקטואלית חדשה‪ ,‬שהשלכותיה ניכרות עמוקות‬ ‫לאורך ההיסטוריה של התרבות המערבית בכמה מישורים משמעותיים ‪ -‬פילוסופי‪ ,‬מדעי‪ ,‬אמנותי‪ ,‬פוליטי‬ ‫וערכי‪.‬‬ ‫פרק ב‪:‬‬ ‫הפרק עוסק במהות המסורת ההומניסטית‪ ,‬שהתפתחה ביוון וירושלים לפני כ‪ 2000-‬שנה כמסורת של הגות‪,‬‬ ‫דיון רציונלי ובחינה ביקורתית‪.‬לצד הערכים ההומניסטיים של כבוד האדם‪ ,‬תבונה ודיאלוג‪ ,‬המסורת‬ ‫מתמודדת גם עם דילמות ופרדוקסים‪ ,‬כמו המתח בין שימור לחידוש‪.‬‬ ‫הפרק מציין כי גם משטרים שאינם הומניסטיים מרגישים מחויבים‪ ,‬לפחות למראית עין‪ ,‬לערכים אלה‪.‬כך‬ ‫למשל‪ ,‬ברז'נייב הצהיר על "ההומניזם" של מדיניות החוץ הסובייטית‪ ,‬למרות שלא נתן לערכים אלה ביטוי‬ ‫של ממש ‪ -‬מצב שהכותב מכנה "צביעות הומניסטית"‪.‬גם הנאצים הצדיקו את מעשיהם בטענה שהקורבנות‬ ‫אינם אנושיים‪.‬כלומר‪ ,‬יש הכרה בכך שכל אדם ראוי ליחס הומני‪ ,‬אך הכרה זו לא תמיד מיושמת‪.‬‬ ‫המושג "הומניסטי" מתואר בפרק כמתייחס לחינוך כללי ורחב (אנציקלופדי)‪ ,‬שאינו מיועד רק לרכישת‬ ‫מקצוע אלא לעיצוב האדם כמכלול בגוף ורוח‪.‬זהו אידיאל שמקורו ביוון העתיקה‪.‬חינוך זה מדגיש את לימוד‬ ‫השפה‪ ,‬הספרות והיצירות האנושיות לצד מדעי הטבע‪.‬‬ ‫המסורת ההומניסטית מעניקה חשיבות מיוחדת לספר כמכיל תבונה וחוכמה‪.‬היא מעודדת לימוד מעמיק‬ ‫ורב‪-‬גוני של יצירות העבר ("ללעוס ולעכל" ולא רק "לטעום")‪ ,‬אך לא לשם חיקוי גרידא אלא כמקפצה ליצירה‬ ‫מקורית‪.‬כך ביקש אראסמוס מרוטרדם ליישב את המתח בין לימוד המסורת לבין הגעה לעצמיות ומקוריות‪.‬‬ ‫נקודה מרכזית נוספת היא הדיסקורס ‪ -‬דיון פתוח ושוויוני תוך נכונות לשמוע את הזולת‪ ,‬לשכנע ולהשתכנע‪.‬‬ ‫הדיסקורס דורש תנאים של חופש‪ ,‬שוויון והנחות יסוד משותפות‪.‬בלעדיהם‪ ,‬כשיש כפייה או דעות דוגמטיות‪,‬‬ ‫הדיון הופך להתנצחות עקרה‪.‬‬ ‫לסיכום‪ ,‬הפרק מאפיין את המסורת ההומניסטית כמבוססת על ערכי התבונה‪ ,‬הדיאלוג והכבוד לאדם‬ ‫ולמורשתו‪.‬זוהי מסורת מורכבת‪ ,‬רבת פנים‪ ,‬שיש בה פרדוקסים ומתח בין ערכים שונים‪.‬היא שואפת לחנך‬ ‫אדם שלם בגופו ונפשו‪ ,‬הלומד מהעבר אך גם חושב ויוצר באופן עצמאי‪.‬‬ ‫חלק א ‪':‬המסורת ההומניסטית היא מסורת של הגות ודיון רציונלי שהתפתחה לפני כ‪ 2000-‬שנה ביוון‬ ‫וירושלים‪.‬היא מבוססת על ערכים של תבונה‪ ,‬דיאלוג‪ ,‬חירות מחשבה וכבוד לאדם‪.‬המסורת שואפת לעודד‬ ‫חשיבה עצמאית וביקורתית תוך שימור המורשת והעבר‪.‬‬ ‫אחד המאפיינים של המסורת ההומניסטית הוא הפרדוקס או המתח בין שימור המסורת לבין חדשנות‬ ‫ומקוריות‪.‬המוזיאונים הם דוגמה לאופן בו המסורת משמרת את העבר אך גם מניעה יצירה חדשה ועכשווית‪.‬‬ ‫הפרק מציין את הצביעות של משטרים לא הומניסטיים המתיימרים לדבוק בערכים הומניסטיים‪ ,‬כמו ברית‬ ‫המועצות או גרמניה הנאצית‪.‬הם מצהירים על כבוד לאדם‪ ,‬אך בפועל רומסים זכויות אדם בטענה‬ ‫שהקורבנות אינם אנושיים‪.‬מכאן עולה ה"צביעות ההומניסטית" ‪ -‬ההכרה העקרונית בערך האדם אינה‬ ‫ערובה ליישומה‪.‬‬ ‫המושג "הומניסטי" מתייחס בפרק לגישת חינוך המעצבת את האדם כמכלול ומדגישה לימודים כלליים‬ ‫ורחבים (אנציקלופדיים) כמו שפה‪ ,‬ספרות ואמנות‪ ,‬ולא רק הכשרה מקצועית‪.‬זוהי השקפה שמקורה בחינוך‬ ‫היווני הקלאסי‪.‬‬ ‫חלק ב ‪':‬אחד המושגים המרכזיים במסורת ההומניסטית הוא ה"דיסקורס" ‪ -‬שיח פתוח המבוסס על שוויון‪,‬‬ ‫חופש ונכונות להקשיב לזולת ולשקול את דבריו‪.‬הדיסקורס מניח שלכל אדם יש זכות וכושר לחשוב ולהביע‬ ‫את עמדתו‪ ,‬וכי אפשר להגיע להבנה ולהסכמה בדיון רציונלי‪.‬אולם דיסקורס אמיתי אינו אפשרי במצב של‬ ‫כפייה או דוגמטיות‪ ,‬שאז הוא הופך להתנצחות בלתי פורה‪.‬‬ ‫הספר תופס מקום נכבד במסורת ההומניסטית כמקור לחוכמה ותבונה‪.‬ההומניסטים‪ ,‬כמו אראסמוס‪ ,‬דגלו‬ ‫בלימוד מעמיק של ספרים מהמורשת העתיקה כדי "ללעוס ולעכל" את תכניהם‪.‬אולם הם ראו בכך לא חיקוי‬ ‫עיוור אלא בסיס ליצירה מקורית וחדשנית משל עצמם‪.‬‬ ‫נושא נוסף בפרק הוא הוויכוח בין התפיסה הרואה בלימוד העבר עול ומשקולת‪ ,‬לבין זו הרואה בו מקפצה‬ ‫להבנה והתקדמות‪.‬הציטוטים מגתה וניוטון מייצגים בהתאמה את שתי העמדות ‪ -‬האחת רואה במסורת‬ ‫נטל‪ ,‬והשנייה כבסיס המאפשר לראות רחוק יותר‪.‬‬ ‫לסיכום‪ ,‬הפרק מאפיין את המסורת ההומניסטית כתפיסה מורכבת‪ ,‬המשלבת תבונה‪ ,‬דיאלוג‪ ,‬מחשבה‬ ‫חופשית וכבוד לאדם עם הערכה למורשת ושאיפה ליצירה חדשה‪.‬זוהי מסורת רבת פנים ולא חפה‬ ‫מפרדוקסים ומתחים‪.‬מטרתה לחנך אדם הרמוני בגופו ונפשו‪ ,‬הלומד מהעבר אך גם חושב ויוצר באופן‬ ‫עצמאי ומקורי‪.‬‬  ‫פרק ג‪:‬‬ ‫חלק א' ‪ -‬הגדרות של הומניזם והתייחסות אליו בפרק ‪:‬הפרק מביא מספר הגדרות של הרעיון ההומניסטי‬ ‫מפי הוגים שונים‪:‬‬ ‫‪.1‬האנציקלופדיה העברית‪" :‬מערכת מחשבות ומעשים המייחסת מעמד יתר לעניני האדם ומדגישה‬ ‫את אוטונומיית האדם‪".‬‬ ‫‪.2‬אריך פרום‪" :‬אמונה באחדות המין האנושי ובפוטנציאל של האדם לשכלל את עצמו במאמציו שלו‪".‬‬ ‫‪.3‬פרופ' ון פראג‪" :‬ההשקפה המתאפיינת בניסיון להבין את החיים והעולם המבוסס על הכישורים‬ ‫האנושיים ומכוון להגדרה עצמית של כל יחיד בתוך אנושות משותפת‪".‬‬ ‫‪.4‬פרופ' ישעיהו ליבוביץ‪ :‬ההומניזם הוא סולם הערכים לפיו "עניני האדם‪ ,‬היחסים בין בני אדם‬ ‫והסדרת עניני האדם‪ ,‬נקבעים‪ ,‬נמדדים ונערכים מבחינת מעמד האדם לפני האדם או האנושות‪".‬‬ ‫חלק ב' ‪ -‬שני הזרמים העיקריים בהתפתחות הרעיון ההומניסטי ומאפייניהם‪:‬‬ ‫‪.1‬הזרם האליטיסטי‪-‬אינטלקטואלי‪ :‬זרם שהתמקד בעיון בספרים ובחקר התרבות הקלאסית‪.‬‬ ‫במרכזו עמד אידיאל "האדם כפי שצריך להיות"‪ ,‬דהיינו ערכי ההשכלה‪ ,‬האמנות‪ ,‬המדע‪ ,‬הנימוסים‬ ‫ועידון ההליכות‪.‬זרם זה התפתח באיטליה של הרנסנס במאות ה‪.15-16-‬‬ ‫‪.2‬הזרם החברתי‪-‬מעשי‪ :‬זרם שהתמקד ב"אדם כפי שהוא"‪ ,‬על חולשותיו וסבלו‪.‬במרכזו המאבק נגד‬ ‫עריצות השלטון‪ ,‬הקריאה לצדק חברתי‪ ,‬שוויון וזכויות אדם וסירוב למסגרות שלטוניות מקפחות‪.‬‬ ‫זרם זה בא לידי ביטוי בין היתר במהפכות השוויצרית‪ ,‬ההולנדית והאמריקאית במאות ה‪ 16-‬עד ה‪-‬‬ ‫‪.18‬‬ ‫חלק ג' ‪ -‬מקור המושגים "הומניזם" ו"הומניסט" והקשר ביניהם‪:‬‬ ‫המונח "הומניזם" נטבע לראשונה רק בשנת ‪ 1808‬על ידי הפילוסוף הגרמני ניתאמר‪ ,‬והתייחס‬ ‫ ‬ ‫למערכת חינוך ועיצוב אישיות המתבססת על התרבות היוונית‪-‬רומית והרעיונות ההומניסטיים‬ ‫הגרמניים של אותה תקופה‪.‬‬ ‫לעומתו‪ ,‬המונח "הומניסטים" הופיע כבר במאה ה‪ 15-‬באיטליה‪ ,‬ככינוי לקבוצת אנשי הרוח שעסקו‬ ‫ ‬ ‫בגילוי ופרסום כתבי יד עתיקים מיוון ורומא‪.‬‬ ‫כלומר‪ ,‬המונח "הומניסט" קדם למונח "הומניזם" בכמה מאות שנים והיווה את הבסיס להתפתחות‬ ‫ ‬ ‫המושג המאוחר יותר‪.‬‬ ‫חלק ד' ‪ -‬פרדוקס המסורת ההומניסטית ‪:‬הפרדוקס המרכזי שמעלה הפרק הוא הדילמה האם ההומניזם‬ ‫מתייחס לאדם כפרט או לאנושות ככלל‪.‬מצד אחד‪ ,‬ההומניזם מעמיד במרכז את ערך היחיד ואת פיתוח‬ ‫הפוטנציאל הייחודי של כל אדם‪.‬אך מצד שני‪ ,‬הפרק מדגיש שההומניזם רואה את המכנה המשותף לכל בני‬ ‫האדם ואת האחדות האנושית המשותפת‪.‬הפרדוקס הזה ממשיך להעסיק את ההגות ההומניסטית עד ימינו‪.‬‬