סיכום למבחן עונשין PDF

סיכום למבחן עונשין ================== {#section.TOCHeading} [סיכום למבחן עונשין 1](#%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9D-%D7%9C%D7%9E%D7%91%D7%97%D7%9F-%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9F) **[היסוד הנפשי של מחשבה פלילית (סעיף 20):]** **ראשית צריך להבחין - האם מדובר בעבירת התנהגות או עבירת תוצאה?**...

סיכום למבחן עונשין ================== {#section.TOCHeading} [סיכום למבחן עונשין 1](#%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9D-%D7%9C%D7%9E%D7%91%D7%97%D7%9F-%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9F) **[היסוד הנפשי של מחשבה פלילית (סעיף 20):]** **ראשית צריך להבחין - האם מדובר בעבירת התנהגות או עבירת תוצאה?** **[איך מבחינים?]** **[עבירת תוצאה:]** בעבירות תוצאה התנאי להטלת האחריות הפלילית על הנאשם הוא שנגרמה תוצאה מסוימת עקב המעשה שביצע, מה שמשנה זאת התוצאה, יהיה המעשה אשר יהיה.  סימן ההיכר של **עבירת תוצאה** הוא הביטוי **\"הגורם ל\".** **לדוגמא -** עבירות ההמתה. **דוגמא נוספת -** חבלה בכוונה מחמירה, חבלה חמורה, חבלה ברשלנות. \*קיימים מספר חריגים כך שלא כתוב \"גורם ל\" והפסיקה קבעה כי מדובר בעבירת התנהגות.\ ס\' 333 -- חבלה חמורה \"**החובל ב**חברו חבלה חמורה.....\". ס\' 448 רישא- \"**המשלח** אש במזיד\".  **[עבירת התנהגות: ]** **עבירת התנהגות** בהן מספיק רק שהנאשם ביצע את המעשה. אין זה תנאי נוסף שתתרחש תוצאה מסוימת - די בכך שהנאשם פשוט ביצע את העבירה. [יסוד נפשי של מחשבה פלילית - עבירת התנהגות. ] **דוגמת הרכב הגנוב -** היסוד הנפשי - מודעות לאקט הקבלה (טיב המעשה) + מודעות להיות הרכב או החלק גנוב (הנסיבה). מבחינה פורמלית, כדי שתתגבש עבירת התנהגות נדרש רק שהנאשם ביצע את האקט **[המפורט בהגדרת העבירה].\ **בעבירת התנהגות אין זה תנאי נוסף להתהוות העבירה שתתרחש תוצאה מסוימת  -- די בכך שהנאשם ביצע את המעשה שמופיע בהגדרת העבירה.  **למשל:** בעבירת האינוס על פי ס\' 345(א)(1) נדרש רק שהנאשם ביצע את האקט המיני \[המעשה\] כאשר המתלוננת אינה מסכימה לכך \[הנסיבה\]. די בכך כדי שהעבירה תתגבש מבחינה פורמלית. אין צורך להוכיח שבנוסף לכך נגרמה תוצאה מסוימת \[למשל: נזק גופני או נפשי למתלוננת\]. **[\ אם לא מדובר בעבירת תוצאה ← מדובר בעבירת התנהגות ]** **[שילוב: עבירת תוצאה עם יסוד התנהגותי מוגדר:]** ישנן עבירות תוצאה מסוימות אשר מותנות בביצוע מעשה מוגדר, כך שלא רק התוצאה משנה אלא גם הדרך. לדוג\'- ס\' 301א(א)(7) רצח בנסיבות מחמירות, לא די בכך שהיה רצח אלא הוא צריך להיעשות באכזריות מיוחדות.  **[היסוד הנפשי של מחשבה פלילית - עבירת התנהגות:]** התנאים שצריכים להתקיים כאשר מדובר בעבירת התנהגות עם יסוד נפשי של **מחשבה פלילית**: **ס\' 20(א)** מגדיר את הצורך במודעות **לטיב המעשה** ו**לקיום הנסיבות**, הנמנים עם פרטי העבירה.  בהמשך לדוגמא הקודמת, מודעות לאקט הקבלה של הרכב **(טיב המעשה)** ומודעות להיות הרכב גנוב **(הנסיבה).**  **[טעות במצב דברים:]** **[34יח (א) -]** העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו. כאשר העבירה מיוחסת לנאשם היא עבירה עם יסוד נפשי של **מחשבה פלילית** נדרש רק שהטעות תהיה טעות **כנה**. כלומר, בוחנים את הדברים מנקודת הראות של הנאשם באשר להתרחשות האירוע נשוא כתב האישום. ניתן לייחס אחריות לנאשם על בסיס ההוראה המפורטת בסעיף זה לחוק העונשין בגין עבירה שונה מזו שהתרחשה בפועל - רק אם מדובר בעבירה שאינה חמורה יותר. יש להדגיש כי ניתן לייחס אחריות לנאשם על בסיס ההוראה המפורטת בסעיף **34יח(א)** לחוק העונשין בגין עבירה שונה מזו שהתרחשה בפועל - **רק אם מדובר בעבירה שאינה חמורה יותר**. [אם יש במצב הדברים כפי שהנאשם דימה אותו כדי לגבש עבירה חמורה יותר מזו שהתרחשה בפועל  - אזי ניתן רק להרשיעו בניסיון לבצע את העבירה המדוברת \[החמורה יותר\], לפי ס 25 לחוק העונשין.] **[אייזנקוט - למשל:]** אם העובדות בפס\"ד אייזנקוט היו כאלו שהמתלוננת לא היתה מתחת לגיל 16 אך הנאשם חשב בטעות שהיא קטינה \[מתחת לגיל 16\] -- אזי לא ניתן היה, בהסתמך על ס\' 34יח(א), להרשיעו בעבירה של אינוס בנסיבות מחמירות לפי ס\' 345(ב)(1) - אלא רק בניסיון לבצע עבירה זו.  ע\"פ 3314/06 **אייזנקוט נ\' מדינת ישראל** (פסקה 28-30)** ** אייזנקוט הורשע בכך שביצע עבירות מין קשות בטרמפיסטיות בשתי הזדמנויות שונות לאחר שאסף אותן ברכבו. אך בערעור ביהמ\"ש העליון קיבל את טענתו וקבע מחמת הספק שאחת המתלוננות גרמה לו להאמין שהיא לפני גיוס (בת 18) ולכן הרשיעו בעבירה הבסיסית של אינוס לפי ס\' 345(א) בלבד. **[הדוקטרינה של ״עצימת עיניים״ (סעיף 20(ג)(1)):]**  **[המשמעות של ההוראה הזו, חשדת = ידעת.]**\ אם אדם **חושד**, **נמנע מבירור** ומבצע את המעשה האסור יהיה ניתן לייחס לו מודעות למעשה מתוך **מחשבה פלילית**.  לדוגמא, קבלת נכס שהושג בפשע- גם אם מקבל הנכס לא ידע בוודאות שהנכס הושג בפשע, אם הוא חשד באפשרות זו ולא בירר את העניין- ניתן לייחס לו ידיעה על בסיס הדוקטרינה של עצימת עיניים.   מכיוון שמדובר ביסוד נפשי של **מחשבה פלילית**, נדרש קיומו של חשד **סובייקטיבי**, יש להוכיח כי קיומה של הנסיבה הרלוונטית לעבירה [חלפה במוחו של הנאשם]. \ אין די בכך שאדם סביר היה חושד שהנסיבה הרלוונטית מתקיימת, מדובר בעבירה סובייקטיבית ולכן נדרשת מודעות סובייקטיבית.  \*הבהרה: יש להבחין בהקשר זה בין מצב מנטלי של **חשד** לבין מצב מנטלי של **טעות,** במצב של טעות יש לך תמונה בראש (שאינה נכונה) אך אין לך ספקות וחששות בנוגע לקיומו של מצב אחר (חשד).\ כך שאם הנאשם הוטעה לחשוב שהנסיבה הרלוונטית אינה מתקיימת (**דוגמאת אייזנקוט -** הוטעה לחשוב שאינה קטינה) והאמין בכנות לכך לא ניתן לייחס לו מודעות על פי דוקטרינה זו.  - גם אם מקבל הנכס לא ידע בוודאות שהנכס הושג בפשע, אם הוא חשד באפשרות הזאת ולא בירר את העניין - ניתן לייחס לו ידיעה על בסיס הדוקטרינה של עצימת העיניים. עצימת עיניים - מכיוון שמדובר ביסוד נפשי של מחשבה פלילית, נדרש קיומו של חשד סובייקטיבי - לא מספיק שאדם היה חושד שהנסיבה הרלוונטית מתקיימת, אלא נדרש שהחשד התעורר אצל הנאשם, כלומר שמספיק שחלפה בראשו המחשבה שאולי מתקיימת הנסיבה הרלוונטית לעבירה. עוצמת החשד: די בחשד ממשי/רציונלי (״מעשי״). [אין] דרישה לחשד [בדרגת הסתברות גבוהה;] אין צורך לבסס חשד שעוצמתו מתקרבת [לאמונה] או ידיעה ממש. אם מדובר בחשד שמבוסס על ספקולציה בלבד, לא ניתן יהיה לייחס לו מודעות בהתבסס על הדוקטרינה. ההבדל בין שיטות משפט שונות במדינות שונות - בישראל אין דרישה לעיוורון מכוון״. לא מחפשים את הסיבה להימנעות מצידו מבירור החשד שהתעורר אצלו באשר לקיומה של נסיבה רלוונטית לעבירה. וזאת לא משנה מאיזו סיבה; עצלנות, אילוצי זמן, עומס, לחץ.. [דוגמה ליישום דוקטרינת ״עצימת עיניים״:] [מדינת ישראל נ. אהוד אולמרט] ״פרשת ראשונטורס״ - כתב האישום ייחס לאולמרט עבירה של - **קבלת דבר במרמה.** אולמרט קיבל מימון כפול מהמדינה לנסיעות פרטיות לחו״ל. ביהמ״ש המחוזי קבע שאולמרט לא היה מודע. העליון מערער על כך וטוען שהוא במינימום חשד בכך, מכיוון שמכיר את הנושא, מכיר את הפרטים והחוקים ואמור במינימום לחשוד. הוא היה ראש עיריית ירושלים ולאחר מכן שר בממשלה. [עצימת עיניים - היקף חובת הבירור] סעיף 20(ג)(1): ״רואים אדם שחשד שדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם״. מהו **היקף החובה לפעול** שמוטלת על העושה כאשר הוא חושד שהנסיבה מתקיימת אך הוא מבקש לברר אם החשד אכן מבוסס (או לא) כדי שיוכל לבצע את המעשה שמופיע בהגדרת העבירה? [פסק הדין - מרגולין נ. מדינת ישראל:] ביהמ\"ש העליון זיכה את פרופ\' יעקב מרגולין, שהיה מנהל בית החולים הפסיכיאטרי \"איתנים\" לאחר שהורשע בביהמ\"ש המחוזי יחד עם שלושה עובדים בכירים נוספים, בעקבות פרשת התעללות במאושפזים אוטיסטים ע\"י אנשי צוות במחלקה המיוחדת של ביה\"ח. **[חריג לדוקטרינת עצימת העיניים]:** איסור מכירת משקאות משכרים לקטינים. החוק מסמיך את בעל העסק או כל מוכר בעסק שבו נמכרים משקאות משכרים **לדרוש** מאדם המבקש משכה משכר, שיציג לו **תעודה** בה ניתן לוודא את גילו. החוק אינו מטיל במפורש את החובה לדרוש מכל אדם המבקש לרכוש משקה משכר להציג תעודה מזהה. כאשר המוכר אינו מבקש תעודה מזהה הוא לא עובר על החוק. אבל אם הוא בחר שלא לבדוק ובטעות מכר לאדם מתחת לגיל 18, אז הוא עבר על החוק. זאת אומרת שאם הוא מבקש תעודה מזהה ובודק, ואכן האדם בן 18, הוא מבוטח לגמרי - כאשר הוא מוכיח שאכן דרש ממנו לראות תעודה מזהה. מקרה זה הוא הסדר חריג ביחס לדוקטרינת עצימת העיניים (בהתייחס ל2 נקודות): 1. **חשד**: התביעה [לא צריכה להוכיח] שהנאשם חשד שמדובר בקטין. 2. **בירור החשד**: הדרך היחידה לפי החוק בה ניתן לברר את גיל הקונה היא באמצעות הצגת התעודה. בדיקה אחרת לא תתקבל בחוק. [**פס״ד דברה** עוסק בשתי שאלות פרשניות ביחס ל-ס׳ 193א לחוק העונשין:] 1. האם ניתן להרשיע בעבירה זו, במקרים בהם לא התעורר אצלו חשד שהנסיבה הרלוונטית מתקיימת בניגוד לדוקטרינה של עצימת עיניים (אשר דורשת חשד סובייקטיבי)?  2. האם ניתן להרשיע אדם שבירר את חשדו בדרך שונה מבחוק- קרי לא באמצעות הדרישה להצגת תעודה מזהה?  **[המשך דוקטרינת עצימת העיניים:]** ע\"פ 5529/12 **אהרון אוהב ציון נ\' מדינת ישראל, תק-על** 2014(4) 4923 (פסקה 19-27 \[חוו\"ד השופטת חיות\]; פסקה 1-5 \[חוו\"ד השופט הנדל\]  **[היבטים ייחודים של המשפט הישראלי לעומת הדין בשיטות משפט אנגלו- אמריקאיות:]** היקף תחולת הדוקטרינה של עצימת עיניים על פי המשפט הישראלי [יחסית רחב,] לעומת הדוקטרינה כפי שהיא מנוסחת במשפט האנגלו-אמריקאית. ניתן לייחס ידיעה במגוון רחב של מצבים מנטליים שבהם העושה חושד בדבר קיומה של נסיבה רלוונטית לעבירה.  בשונה מדוקטרינת \"עצימת עיניים\" במשפט האנגלו- אמריקאי, אין דרישה לחשד בדרגת הסתברות גבוהה, אין צורך לבסס חשד שעוצמתו מתקרבת לאמונה או ידיעה ממש.  אלא יש צורך בחשד **חשד ממשי/ רציונלי (\"מעשי\")** שיש לו אחיזה במציאות.  כדי לייחס לנאשם מודעות לקיום הנסיבות הרלוונטיות, אין די בתחושה כללית \"שמשהו מסריח\" או שהצד השני לא לגמרי גלוי איתו, צריך שהחשד יהיה **מוגדר קונקרטית,** ושניתן יהיה להצביע על הנתונים העובדתיים אשר יש בהם כדי להסביר באופן [רציונלי מדוע חשש זה התעורר אצל הנאשם] (לדוגמא, התחמק מהשאלה, ענה בהיסוס).    כמו כן, שלא כמו הדוקטרינה של \"עצימת עיניים\" במשפט האנגלו אמריקאי- אין דרישה \"עיוורון מכוון\"- די בכך שהמחשבה הפלילית חלפה לרגע במוחו של הנאשם בכדי לייחס לו מודעות על פי דוקטרינה זו, תהא הסיבה אשר תהיה להימנעותו מבירור.  **[סיכום: ]** - יש צורך בחשד ממשי/ רציונלי (\"מעשי\"). - החשד צריך להיות בהתבסס על עובדות קונקרטיות שמעוררות חשדות (ולא תחושת בטן).  - מספיק שהחשד חלף במוחו- אין צורך בהתעלות מכוונת.  - לא משנה מה סיבתו לחוסר בירור החשד.   **[סיבות אשר לא התקבלו בדין הישראלי להפרת חובת הבירור]**: - עצלנות - אילוצי זמן  - העדר נכונות להשקיע את המשאבים הדרושים לערוך את הבירור - עומס, לחץ או אי-סדר במקום העבודה (כפי שניסו לטעון באולמרט) - רתיעה מלפגוע במערכת היחסים העסקיים או החברתיים שלו עם גורם אחר - הדחקה או הכחשה של האפשרות שהנסיבה מתקיימת (כפי שניסו לטעון בספרו)  **[לדוגמא : בע\"פ 11699/05 סרפו נ\' מ.י.]** : הנאשם הורשע בעבירה של מעשה העלול להפיץ מחלה במזיד שיש בה סכנת נפשות לפי סעיף 218 (סיפא) לחוק בגין קיום יחסי מין לא מוגנים עם נשים שונות למרות שחברתו לשעבר הודיעה לו שהיא נדבקה באיידס וביקשה ממנו להיבדק. הנאשם טען שהכחיש והדחיק את האפשרות שנדבק ולכן אין לייחס לו מחשבה פלילית בהתבסס על הדוקטרינה של עצימת עיניים -- אך טענתו נדחתה גם מבחינה עובדתית וגם מבחינה משפטית.  ע\"פ 8080/12 **מדינת ישראל נ\' אולמרט** (פסקה 47-48 חוו\"ד השופט פוגלמן) **\"פרשת ראשונטורס\"** היא פרשה שבמסגרתה הואשם ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט כי, כאשר כיהן כראש עיריית ירושלים (ולאחר מכן כשר התמ\"ת),  קיבל מימון כפול לטיסותיו לחו\"ל וכי עשה שימוש בכספים העודפים למימון נסיעות ציבוריות ופרטיות שלא היה להן כיסוי.  **בית המשפט המחוזי זיכה את אולמרט,** הוא סבר כי לא מדובר בשיטה מכוונת שכן הראיות הראו שהיה אי סדר (כפי שטען אולמרט) שכן ניתן לראות חיובים פחותים לצד החיובים המוגדלים ועל כן התזה של המדינה קרסה.  בערעור לעליון המדינה שינתה את התזה שלה ביחס לעבירה וטענה כי בכל זאת ניתן להאשים את אולמרט [קבלת דבר במרמה (]סעיף 415), לפחות ביחס לחלק מהעבירות. ס\' 414 מגדיר \"מרמה\" כך שהאדם **יודע** את האמת, על כן עלתה השאלה האם ניתן לייחס לו מודעות.  דעת הרוב סברה כי לא ניתן לייחס לו מודעות שכן הראיות הצביעו על כך שמדובר היה באי סדר ולא בשיטה, השאירו את הזיכוי.  נראה די דעת המיעוט של השופט פוגלמן מתכתבת עם מה שלמדנו עד כה.  **פוגלמן (מיעוט)**- מהראיות והעובדות עולה כי הוא ידע שהיה חוסר דיוק וביקש בירור של העניין, כך שהיה חשד ממשי. הטענה כי הניח שהדבר טופל אינה מתקבלת שכן היה עליו לפעול לבירור ממצה של הדברים ולוודא את הסדרתם, על כן סבור כי יש להחיל במקרה את דוקטרינת \"עצימת העיניים\".  **[היקף חובת הבירור:]** אדם בן 22 מעוניין לקיים יחסי מין עם בחורה שפגש במסיבה, היא אומרת לו שהיא בת 17 הוא חושד שהיא מסתירה את גילה האמיתית וכי היא קטינה. הוא שואל אותה מספר פעמים אך היא דבקה בגרסתה.  האם די בבירור שערך כדי לשלול את האפשרות שתיוחס לו מודעות בהתבסס על הדוקטרינה של עצימת עיניים? **פס\"ד מרגולין** עוסק לעומק בהיקף של חובת הבירור שחלה על הנאשם שהתגבש אצלו החשד שמתקיימת נסיבה רלוונטית לעבירה.  ע\"פ 7704/13 **יעקב מרגולין נ\' מדינת ישראל, תק-על** 2015(4) 10360 (פסקה 37-38, 42-47) פס\"ד שעוסק בעברית ההזנחה (סעיף 363), הטענה הייתה כי הגיעו תלונות וידיעות לפרופסור מרגולין שמתבצעים מעשי התעללות נגד חוסים במחלקה הפסיכיאטרית (אותה מנהל) וכי הוא לא טיפל בנושא באופן מספק.      מדובר בתקופה שערכה כשנה ובמהלכה הגיעו מספר פעמים תלונות על ביצוע מעשי התעללות ומצד אחד היה צורך להתייחס ברצינות לטענות אך מצד שני היה מקום להתייחס בחשדנות לטענות, מכיוון שהייתה אפשרות שמדובר בתלונות שווא שמוגשות בשל שיקולים זרים על מנת למנוע באותם עובדים.  אנו רואים כי בכל שלב שבו הגיעו תלונות מרגולין ביקש שתיערך בדיקה ויש תיעוד שקיבל דיווח אחר כך וכשהן חזרו בשנית ביקש בדיקה נוספת עד שהמידע היה משכנע מספיק כדי לערב את פקידת הסעד והמשטרה.  השאלה שעמדה במרכז פסק הדין הייתה האם הוא עשה מספיק?     המסקנה של השופט הנדל הייתה כי עולה מהראיות שהצעדים אשר נקט מרגולין הביאו **להסרת החשד** מבחינה **סובייקטיבית** ועל כן זוכה מעבירת ההזנחה.  **[ההלכה כיצד יש לקבוע אם עמד בחובת הבירור?]** 1. ראשית על **הבירור להיות כן**- אין די ב\"כאלו בירור\" כדי לקיים מבחינה פורמלית בלבד את חובת הבירור. אם הנאשם ידע שקיימות פעולות נוספות שניתן היה לבצע על מנת לברר את החשד והוא נמנע מלבצען- אין מדובר בבירור כנה.  2. **עוצמת החשד,** [ככל שהחשד בעוצמה גבוהה יותר כך הצפייה מהעושה לבצע בירור מעמיק יותר]. ואם לאחר הבירור מתקבל מידע שמחזק את החשד יש להעמיק את הבדיקה. בהקשר הזה מציין השופט הנדל, כי ניתן במקרים גבוליים בהם החשד לא בעוצמה רגילה אלא במצב של [חשד רציונלי בלבד] להתחשב **בטיב העבירה וחומרתה וכן בערך של הפעולה מבחינה חברתית וכלכלית. ** - **החמרה בהיקף הבירור:** אם מדובר **בעבירה חמורה,** נקודת המוצא תהיה שהיקף חובת הבירור גדול יותר.  לדוגמא, **ע\"פ 3870/20 דברה נ\' מ.י.** פסקה 6 לחוו\"ד השופט הנדל: \"אם מדובר בעבירה חמורה מאוד -- למשל אדם שיש לו ספק אם קיבל את הסכמתה החופשית של אישה לקיום יחסי מין -- חובת הבירור היא מוחלטת או כמעט מוחלטת, במובן זה שככלל יש להימנע מביצוע המעשה עד להסרת החשד באופן מלא\". - **הפחתה בהיקף הבירור:** שיקול נגדי נוגע לערך של הפעולה מבחינה חברתית וכלכלית, כלומר התפיסה היא כאשר מדובר בפעילות עסקית/ מקצועית שיש לה ערך מבחינה כלכלית- הדרישה לערוך בירור מעמיק וממצה כאשר מדובר בחשד רציונלי בלבד עלול להכביד ולפגוע בזרימה הטבעית של חיי המסחר, כך שהתוצאות יהיו שליליות מבחינה חברתית וכלכלית ולכן יש אינטרס חברתי לא להכביד יתר על המידה. לדוגמא, **ע\"פ 8642/19 אל-הייב נ\' מ.י-** בית המשפט המחוזי ייחס לעורך הדין שפריר מודעות על פי דוקטרינת עצימת עיניים והרשיעו בשימוש במסמך מזויף. העורך דין לקח חלק בעסקת מקרקעין ושאל את לקוחו האם המסמך נראה מזויף? בית המשפט המחוזי ייחס לו על פי שאלה זו- מודעות (חשד, שנמנע מלבררו).  השופט עמית אומר, כי לא ניתן לקבל את הטענה כי יש לייחס לעורך הדין מודעות להיותם של המסמכים מזויפים גם אם התעורר אצלו חשד לרגע, שכן לא ניתן לצפות מעורך דין להיות בלש ולצאת מנקודת הנחה שהלקוח שלו רמאי/ שקרן והוא יצטרך להטיל בהכל ספק (שיקולי מדיניות).  **3**. **מידת החשד-** ככל שלאחר הבירור החשד **הופחת מחשש ממשי- רציונלי** ניתן לבצע את הפעולה. לא נדרש בטחון מלא בהסרת החשד. **4. רשלנות בבירור-** בירור לקוי מבחינה **אובייקטיבית** אינו שולל בהכרח את הטענה שהבירור היה הולם. השאלה המכרעת היא האם, בסופו של דבר, הנאשם היה מודע **סובייקטיבית** לכך שהפעולות שנקטו על ידו היו לוקות בחסר. אם הנאשם האמין בכנות שהפעולות שביצע מספיקות והחשד בעיניו (סובייקטיבי) הוסר- אין לייחס לו ידיעה. עד כה, הפסיקה קבעה רק ביחס לעבירה אחת- **אי מניעה פשע** כי אין מקום להחיל את דוקטרינת עצימת עיניים: ע\"פ 3417/99 **הר שפי נ\' מדינת ישראל**, פ\"ד נה(2) 735 (פסקה 26-43)  בפס\"ד נקבע כי העבירה של אי מניעת פשע היא עבירה ייחודית, רחבת היקף, מסוג מחדל ועל כן ראוי להתנות את ההרשעה בכך שהוא ידע באופן ממשי בהתבסס על מידע ממשי שאדם אחר רציני בכוונותיו לבצע פשע.  **[היסוד הנפשי של מחשבה פלילית - עבירת תוצאה:]** יש מערכת שונה של מושגים כשמדובר **בעבירות תוצאה**, נזכיר בהקשר זה את ״המבחן, לשון החוק - **״הגורם ל״.** בסעיף 20 ניתן לראות התייחסות למצבים מנטליים שונים כגון: כוונה, פזיזות באדישות, פזיזות בקלות דעת. אז קודם כל צריך להתעכב על הדרישה הבסיסית של **מודעות לאפשרות של גרימת התוצאה**, זהו תנאי הסף להטלת. אחריות בעבירות תוצאה עם יסוד נפשי של **מחשבה פלילית**. **[פזיזות:]** מדובר ביסוד נפשי של **מחשבה פלילית**, חלה דרישה בסיסית של **מודעות** לאפשרות גרימת התוצאה. \*לצורך קיום מצב מנטלי של פזיזות, די בצפייה כלשהי אפילו ברמת הסתברות נמוכה, ובלבד שמדובר באפשרות ריאלית. אם הנאשם לא היה מודע (סובייקטיבית) לאפשרות שהתוצאה האסורה תתרחש - לא ניתן יהיה להרשיע אותו בעבירה עם יסוד נפשי של **מחשבה פלילית**. לכל היותר ניתן להרשיעו בעבירה עם יסוד נפשי של רשלנות - בתנאי שאדם סביר היה מודע לאפשרות האמורה. **[קייס לדוגמא:]** ע\"פ 10152/17 **מדינת ישראל נ\' ראמי ח\'טיב**, תק-על 2018(2) 4956 (פסקה 14-16) **[עובדות המקרה:]** הנאשם נהג ברכב טרנספורטר כשהוא מסיע שישה נוסעים נוספים. בהגיעו לצומת, הוא חצה את הצומת **כשרמזור אדום** דלק בכיוון נסיעתו. הוא התנגש עם חזית רכבו בדופן רכבו של המנוח, כאשר בכיוון נסיעתו דלק ברמזור אור ירוק. כתוצאה מהתאונה [נהרג המנוח]. **[העבירה הרלוונטית:]** הנאשם הואשם, בין היתר, בביצוע העבירה של [הריגה.] **[ביהמ\"ש המחוזי:]** זיכה את הנאשם מהריגה והרשיעו בעבירה של [גרימת מוות ברשלנות בלבד]. הראיות והעדויות הצביעו על כך שלא היו **סימני בלימה** ולא ניכר כי ברגע האחרון הבן אדם ניסה להימנע מהתנגשות עם הרכב שבא מהצד השני. אם היה מדובר במצב שבו הנאשם הבין שמדובר ברמזור אדום והמשיך בנסיעה כשהוא מנסה \"לגנוב\" את הרמזור אז היינו מצפים לראות ברגע ההבנה שמגיע רכב מהצד השני סימני בלימה (נסיון נואש ברגע האחרון להימנע מהתנגשות), אך לא היו סימני בלימה ולא היו עדויות שהנאשם נהג במהירות מופרזת על מנת לגנוב את הרמזור ולכן ביהמ\"ש המחוזי קבע [שלא הוכח מעל לספק סביר] שהנאשם היה מודע לכך שמדובר ברמזור אדום ולא ניתן לייחס לו יסוד נפשי של מחשבה פלילית עם מודעות לאפשרות גרימת התוצאה וכפועל יוצא מזה לא ניתן להרשיע אותו ההריגה. **[ביהמ\"ש העליון:]** השופט **מזוז** דוחה את הערעור של המדינה ומדגיש שצריך להוכיח **מודעות** ובהתבסס על ממצאי בית המשפט המחוזי לא הוכח מעל לספק סביר שהנאשם היה מודע. העובדה שהתרחשה תאונת דרכים קטלנית אינה מעידה בהכרח שהנאשם הבין שקיימת סכנה לפגיעה ברכב אחר ולכן באופן חריג (אפילו מפתיע) ביהמ\"ש העליון דחה את ערעור המדינה והנאשם הורשע [בגרימת מוות ברשלנות בלבד].  **[המודעות של הנאשם לאפשרות גרימת התוצאה:]** הנקודה הבאה אליה נתייחס היא השימוש **בחזקות עובדתיות** על מנת להוכיח את המודעות של הנאשם [לאפשרות גרימת התוצאה.] כפי שציינו בשיעור הקודם, יש **קושי** לעיתים להוכיח את מצבו המנטלי של הנאשם/ להוכיח את המודעות לתוצאה האפשרית של ההתנהגות שלו. כדי להתגבר על קושי זה, במיוחד בתיקים של תאונות דרכים קטלניות בתי המשפט עושים שימוש **בחזקות עובדתיות**. **[חזקות עובדתיות:]** חזקה מאפשרת לקבוע לכאורה שהתקיימה עובדה מסוימת בהתבסס על ההוכחה שהתקיימו עובדות אחרות, כלומר ניתן להסיק מהוכחה אחת שעובדה אחרת הוכחה (כך חזקות עובדות מיושמות).\ כשמדובר בחזקה בדבר המודעות של הנאשם לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית יש שתי חזקות שמופיעות בפסיקה (בייחוד בתיקי תאונות דרכים קטלניות): 1. אדם מודע בדרך כלל לתוצאות הטבעיות של המעשים שהוא מבצע. למשל, מי שלוחץ על ההדק כשאדם אחר עומד לפניו, מבין שהתוצאה הטבעית של לחיצה על ההדק זה פגיעה באדם השני. מי שנותן אגרוף לאדם אחר מבין שהוא עלול להיפצע כתוצאה מכך. [זו חזקה שמבוססת על נסיון החיים והשכל הישר. ] 2. כאשר ההתנהגות של הנאשם [חרגה באופן ניכר מנורמת התנהגות מקובלת] אז ניתן לקבוע שחזקה שהוא היה מודע לתוצאה האפשרית של הפעולה שלו.  **[חזקות מציגות מסקנות המתחייבות ממסכת \"עובדות יסוד\" המוכחות בראיות או מניסיון החיים.]** 1. חזקה אחת גורסת כי אדם מודע ככלל **לתוצאות הטבעיות של המעשים שהוא מבצע**.\ לדוגמא, מי שלוחץ על ההדק כשאדם אחר עומד לפניו, מבין שהתוצאה הטבעית של לחיצה על ההדק זה פגיעה באדם השני. מי שנותן אגרוף לאדם אחר מבין שהוא עלול להיפצע כתוצאה מכך. 2. כאשר ההתנהגות של הנאשם חרגה באופן ניכר מנורמת התנהגות מקובלת (התרשלות רבתי) אז ניתן לקבוע שחזקה שהוא היה מודע לתוצאה האפשרית של הפעולה שלו.\ במקרים של [תאונות דרכים] נקבע בפסיקה כי במקרים בהם קיימת סטייה ניכרת מנורמת התנהגות סבירה ומקובלת של נהג (כגון: חציית קו רציף, נהיגה בזיג-זג, חריגה ניכרת מהמהירות המותרת) ניתן ליישם את חזקת המודעות.  [כך נקבע, למשל, בע\"פ 2566/14 אדוארד גלפונד נ\' מדינת ישראל כי התרשלות רבתי בנהיגה בכביש (עקיפה מסוכנת במהירות גבוהה שאינה הולמת את תנאי הדרך) מקימה חזקה עובדתית לנטילת סיכון בלתי סביר באופן מודע לגרימת מוות.] הפסד: ע\"פ 2566/14 **אדוארד גלפונד נ\' מדינת ישראל**, תק-על 2016(1) 8008 (פסקה 44-45, 48) **[עובדות המקרה:]** הנאשם, נהג אוטובוס תיירים, גרם לתאונה קטלנית באילת בה 24 סוכני נסיעות מרוסיה מצאו את מותם. הנאשם עקף בצורה מסוכנת אוטובוס אחר בכביש מעוקל במהירות 98 קמ\"ש, פגע במעקה הבטיחות, איבד שליטה והידרדר עם האוטובוס לתהום בעמוק 54 מטרים.  **[העבירה הרלוונטית:]** התביעה מעוניינת להרשיע את הנאשם [בהריגה.] **[ביהמ\"ש העליון:]** השופט פוגלמן מתייחס לממצאים הראייתיים שנקבעו, על בסיס דוח בוחן התנועה (מהירות חורגת), עדויות של אנשים שנכחו באירוע (דיווחו שעקף במהירות מטורפת) ומגיע למסקנה שהנהיגה המסוכנת של הנאשם- שהוא מאיץ כאשר התנאים אינם מאפשרים זאת עולה לכדי \"**התרשלות רבתי\"** (סטייה ניכרת מנורמה מקובלת) כך שניתן לייחס לו מודעות לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית, כששהנחה שהוא פעל מתוך קלות דעת.   **[דגש חשוב:]** כאשר אנו עוסקים בחזקות עובדתיות, מדובר בחזקות שאינן מוחלטות, הן ניתנות לסתירה. החזקות עומדות כל עוד הנאשם לא סיפק הסבר שיש בו כדי לעורר ספק סביר, מדוע במקרה שלו החזקה המבוססת על נסיון חיים לא צריכה לחול. די בכך שהנאשם מעורר ספק סביר לעניין קיומה של המסקנה המתחייבת לחובתו מכוחה של החזקה שבעובדה כדי לשלול את תחולתה. יש ביקורת בספרות על השימוש בחזקות הללו, הטענה היא שלפעמים ביהמ״ש עושה לעצמו חיים קלים ומתבסס על החזקות העובדתיות כדי לקבוע מודעות, למרות שעיון זעיר בראיות היה מוביל למסקנה שלא הוכח מעל לכל ספק סביר שיש מודעות. ולכן פס״ד השופט מזוז הוא יוצא דופן. אנו לא רואים במקרים רבים זיכוי כזה. ע\"פ 3891/19 **זוארץ נ\' מדינת ישראל**, תק-על 2020(2) 5051 (פסקה 18-28) **[עובדות המקרה:]** קטטה שהובילה למותו של אדם מבוגר, לאחר שניתנה לו מכה עם אמת היד ונפל על האספלט.  **[העבירה הרלוונטית:]** הנאשם מערער על הרשעתו בגין הריגה. **[ביהמ\"ש העליון:]** השופט קרא מציין כי יש לבדוק את הראיות באופן זהיר, הגרסה של הנאשם הייתה עקבית מתחילת החקירה וגם במהלך המשפט, לפיה הוא ביקש להימנע מלפגוע קשות במנוח ועל כן נתן לו מכה חלשה (לא אגרוף) והופתע כשהוא נפל ועל אחת כמה וכמה כאשר נודע מאוחר יותר שמצא את מותו.\ השופט קרא קובע כי לא ניתן לקבוע שהנאשם היה מודע כאשר נתן את המכה לאפשרות של [מותו הצד השני].\ \*יש להסתכל על התוצאה המופיעה בהגדרת העבירה והמודעות צריכה להתייחס לתוצאה הזו (לא כל מכה מובילה למוות).\ באופן מפתיע לא ייחס לו גם גרימת מוות ברשלנות- אך זה עניין צדדי ופחות רלוונטי לענייננו.  מה שחשוב לצורך העניין שלנו היא הדוגמא כי כאשר יש חזקה היא אינה מובילה מיידית באופן הכרחי למודעות, ניתן לעורר ספק סביר.  **[פסקאות ההמשך: (מופיעות בהמשך לסעיף 20 פסקה א):]** לאחר שמופיעה הדרישה למודעות לאפשרות גרימת התוצאה, יש לנו התייחסות למצבים מנטליים: **[כוונה], פזיזות מסוג [אדישות] ופזיזות מסוג [קלות דעת]. ** כשמדובר בעבירות תוצאה, מייחסים חשיבות לא רק **ליחס ההכרתי** של הנאשם - האם הוא היה מודע להשלכות? לסכנה? אנחנו גם מייחסים חשיבות ל **׳יחס הרצוני׳ (חפצי).** אנחנו מייחסים חשיבות לשאלה- האם הנאשם היה שלם עם האפשרות שהסכנה תתממש או לא? כאן יש להציג את ההבחנה [שלא מופיעה] במושגים הרלוונטיים **למחשבה פלילית** כשמדובר **בעבירת התנהגות** והיא ההבחנה בין מצבים מנטליים שנותנים ביטוי **ליחס ההכרתי (1)** של הנאשם לנתונים הרלוונטיים לעבירה לבין מצבים מנטליים שנותנים ביטוי **ליחס החפצי (רגשי/ רצוני) (2)**  של הנאשם לנתונים הרלוונטיים לעבירה.  ** ** **היחס ההכרתי-** האם הנאשם היה מודע? עוצמת הוודאות שהוא היה מודע לנתונים הרלוונטיים לעבירה? אלו השאלות המשותפות למצבים המנטליים המשקפים את היחס ההכרתי של הנאשם. **היחס החפצי-** בהקשר זה אנו מתמקדים בממד אחד וזה הממד הנפשי. הוא יודע שיש אפשרות שהתוצאה תגרם ועולה השאלה איך הוא מרגיש ביחס לאפשרות זו? האם הוא רוצה שהאפשרות הזו תתממש והתוצאה תתרחש? אם התשובה היא כן מדובר במצב מנטלי של כוונה- שאיפה לגרום לתוצאה האסורה.\ אם התשובה היא לא, נכנס ליחס של פזיזות- שוויון נפש/ קלות דעת- הוא מקווה שהסיכון לא יתממש. **[שלושה מצבים מנטליים שונים:]** (כל מצב שונה מהמצבים האחרים מבחינת דרגת החומרה). **[כוונה:]** הכי חמור. הנאשם יודע שיש סכנה, הוא מעוניין בתוצאה והוא פועל מתוך שאיפה שתתממש. **[אדישות:]** הנאשם יודע שיש סכנה, אבל לא אכפת לו. הוא מגלה שוויון נפש לאפשרות שהסכנה תתממש. **[קלות דעת:]** הנאשם לוקח את הסיכון, הוא מודע שיש אפשרות שהתוצאה תתקיים אבל הוא מקווה שהיא לא תתממש. **[היחס ההכרתי:]** האם הנאשם **היה מודע**? עוצמת הוודאות שהוא היה מודע לנתונים הרלוונטיים לעבירה? אלו השאלות המשותפות למצבים המנטליים המשקפים את היחס ההכרתי של הנאשם. **[היחס החפצי:]** בהקשר זה אנו מתמקדים במימד אחד וזה המימד הנפשי. הוא יודע שיש אפשרות שהתוצאה תגרם ועולה השאלה איך הוא מרגיש ביחס לאפשרות זו? האם הוא רוצה שהאפשרות הזו תתממש והתוצאה תתרחש? אם התשובה היא כן מדובר במצב מנטלי של כוונה- שאיפה לגרום לתוצאה האסורה. אם התשובה היא לא, נכנס ליחס של פזיזות- שוויון נפש/ קלות דעת- הוא מקווה שהסיכון לא יתממש. [נקודה חשובה בכל מה שנוגע **באדישות**], מכיוון שמי של נותן את הדעת בכלל לשאלת ההסכמה ומרוכז רק בצרכים האישיים שלו, הוא מגלה יחס של שוויון נפש, של אדישות ומבחינת רמת האשמה אין הבדל בינו לבין מי שמודע לחוסר ההסכמה של הצד הנפשי.  [אז גם ביחס ליסוד הנפשי של **פזיזות**], יש להדגיש כי תנאי הסף הוא **מודעות** לאפשרות גרימת התוצאה, מודע ומגלה יחס של שוויון נפש/ חוסר אכפתיות. ולכן אם יש מצב בו הנאשם לא מודע לאפשרות גרימת התוצאה וניתן לטעון שהסיבה שהוא לא נתן את הדעת לאפשרות גמירת התוצאה נובעת מחוסר האכפתיות שלו, מהעובדה שהוא מרוכז רק בעצמו ולא נותן את הדעת כי כתוצאה מהפעולה שהוא מבצע מישהו עלול להינזק לא ניתן ליחס לו פזיזות.  כמו כן, אם הנאשם [נותן את דרישת הדעת לאפשרות גרימת התוצאה] אבל הוא בטוח שהתוצאה לא תתרחש (כלומר - אין סיכון) - [דרישת המודעות אינה מתקיימת ולא ניתן לייחס לו פזיזות]. כך גם אם הוא נוקט בצעדים על מנת לנטרל את הסכנה להתרחשות התוצאה והוא משוכנע שהצעדים שננקטו מספיקים. אולם אם הנאשם צופה את אפשרות גרימת התוצאה אך הוא שרוי במצב מנטלי של **[הכחשה]** (\"לי זה לא יקרה\") -- אזי דרישת המודעות כן מתקיימת וניתן לייחס לו פזיזות (מודעות). נחדד את ההבחנה בין **אדישות וקלות דעת** בהמשך במסגרת הדיון ברפורמה בעבירות ההמתה. פס\"ד מטמרה, זכה לביקורת בספרות הן על ידי מאמר של ד\"ר קוגלר על אדישות וגם במאמר של פורפ\' גור-אריה על רצח באדישות: ע\"פ 6236/97 **מטמרה נ\' מדינת ישראל** (פסקה 4) בפסק הדין בפרשת מטמרה ייחס ביהמ\"ש העליון אדישות לנהג שדרס למוות הולכת רגל בעת שחצתה את מעבר החציה, [אף שהנהג לא הבחין בה ולפיכך גם לא צפה את האפשרות שהוא עלול לדרוס אותה למוות.] ייחוס אדישות לנאשם הסתמך על ההנמקה שלפיה: \"נהג שאינו ממקד את תשומת לבו למתרחש בכביש שלפניו ומרשה לעצמו להתקדם בכביש -- המצוי במקום ישוב מאוכלס -- כשתשומת לבו נתונה כולה למתרחש במקום אחר, נוהג ב\"פזיזות\" \[\...\]לאמור: בשוויון נפש לאפשרות שיפגע באדם שיבקש לחצות את  הכביש במעבר חציה שסומן לצורך זה.\" (פסקה 4) כמו כן, אם הנאשם נותן את הדעת לאפשרות גרימת התוצאה אבל הוא **בטוח** שהתוצאה לא תתרחש (כלומר אין סיכון) -- [דרישת המודעות אינה מתקיימת ולא ניתן לייחס לו פזיזות]. כך גם אם הוא נוקט בצעדים על מנת [לנטרל] את הסכנה להתרחשות התוצאה והוא משוכנע שהצעדים שננקטו מספיקים (בלייכר). הפסד: ע\"פ 10322/03 **בלייכר נ\' מדינת ישראל** (פסקה 8) תאונת דרכים קטלנית כתוצאה מהתנגשות בין רכב מסחרי לרכב פרטי. התאונה אירעה לאחר שהמסחרית החלה בביצוע פניה שמאלה, נכנסה לצומת וחסמה את חלק מנתיב הנסיעה של הפרטית. בכך לא כיבד הנאשם את זכות הקדימה של הפרטית, אשר הגיעה למקום בנתיב הנסיעה הנגדי. מהירות הנסיעה של הפרטית עובר לתאונה היתה של כ-140 קמ\"ש, בעוד שמהירות הנסיעה המותרת בכביש בו נסע מוגבלת ל-60 קמ\"ש בלבד. **השופט אור** קבע שבנסיבות העניין הנאשם חשב שהוא יכול לבצע את הפנייה מבלי שיש סכנה להתנגשות ולתאונת דרכים קטלנית ולכן בהתחשב בכך שהנאשם לא ידע שהרכב שבא ממול נוסע במהירות מופרזת נקבע כי לא הייתה מודעות לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית ולכן הורשע בגרימת מוות ברשלנות בלבד.   [אולם אם הנאשם צופה את אפשרות גרימת התוצאה אך הוא שרוי במצב מנטלי של **הכחשה** (\"לי זה לא יקרה\") -- אזי דרישת המודעות כן מתקיימת וניתן לייחס לו פזיזות (מודעות).] [נחדד את ההבחנה בין **אדישות וקלות דעת** בהמשך במסגרת הדיון ברפורמה בעבירות ההמתה.] **[ההבדל בין כוונה ופזיזות:]** **מצב מנטלי של כוונה -** הנאשם פועל מתוך מטרה לגרימת התוצאה. חשוב להבין שיש עבירות מסוימות שמצריכות, כדי להטיל אחריות על הנאשם, יסוד נפשי עם **יחס חפצי** של **כוונה** באשר לגרימת התוצאה האסורה, כלומר לא ניתן להרשיע את הנאשם אלא אם כן מוכיחים כי הוא פעל מתוך השאיפה/ המטרה לגרום לתוצאה האסורה.  אם הנאשם היה מודע לאפשרות גרימת התוצאה אך **לא פעל מתוך כוונה** זו אלא היה אדיש או קל דעת **לא ניתן יהיה להרשיע אותו** בעבירה הזו. ניתן לראות זאת במדרג העבירות הרלוונטיות לגרימת חבלה גופנית: פס״ד בנושא: ע\"פ 9687/11 **סאמח סיורי נ\' מדינת ישראל**, תק-על 2014(4) 7059 (פסקה 2, 40) הנאשם הורשע בבית המשפט המחוזי, בין היתר, בעבירה של חבלה [בכוונה] מחמירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין. לפי פסק הדין של ביהמ\"ש המחוזי, הנאשם גרם חבלה חמורה לנפגע בשם מוטי לאחר שדקר אותו בידו השמאלית עם סכין יפני. הדקירה התרחשה לאחר שהתפתחה קטטה ביניהם בגלל שהנאשם הטריד מינית (מילולית) את ארוסתו של מוטי בנוכחותו בזמן שהלכו יחד ברחוב בשעות הקטנות של הלילה. ביהמ\"ש העליון קיבל חלקית את הערעור של הנאשם והרשיעו בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 יחד עם סעיף 335(א)(1) לחוק. השופט סולברג קבע שמוטי וארוסתו תיאמו גרסאות וכי עולה ספק סביר שמא הנאשם לא שלף את הסכין ודקר את מוטי [בכוונה לגרום לו חבלה חמורה] אלא הניף את הסכין באופן מאיים לכיוון פניו על מנת להפחיד אותו לאחר שהוא \[מוטי\] ביקש לתקוף אותו וזרק לעברו אבן -- ואז נוצר מגע באופן בלתי מכוון בין הסכין לבין ידו של מוטי שביקש לגונן על פניו. **[כלל הצפיות - תחליף לכוונה:]**  **[סעיף 20(ב):]** **גם אם הנאשם לא התכוון לגרום לתוצאה מסוימת, אם הוא צפה שהתוצאה תגרם בדרגת הסתברות של קרוב לוודאי אז אפשר לראות אותו כאילו הוא פעל לגרימת התוצאה.** **בכוונה** ההנחה היא שהעושה פועל מתוך שאיפה/מטרה לגרום לתוצאה.\ **בפזיזות** בין אם מדובר בקלות דעת/אדישות, ההנחה היא שלא הייתה כוונה והעושה צפה את האפשרות שהתוצאה האסורה תגרם.  על פי **כלל הצפיות** גם אם העושה לא פעל מתוך הכוונה האסורה, ניתן יהיה לראות אותו כאלו הוא פעל מתוך כוונה אם הוא צפה את אפשרות גרימת התוצאה בדרגת הסתברות גבוהה מאוד- קרוב לוודאי.  כלומר כאשר הנאשם צפה את אפשרות גרימת התוצאה [בדרגת הסתברות ***מאד גבוהה***] לא נרשיע אותו בעבירה \[הפחות חמורה\] עם יסוד נפשי של פזיזות בלבד, אלא נרשיע אותו בעבירה החמורה יותר, עם יסוד נפשי של כוונה, גם אם בפועל הוא לא התכוון לגרום לתוצאה האסורה. **[סיכום תמציתי- מחשבה פלילית בעבירות תוצאה]**: [**כוונה**:] - **כלל הצפיות \[תחליף לכוונה\]:** ראייה מראש את התרחשות התוצאות, [כאפשרות קרובה לוודאי.] **[פזיזות] -** מודעות לאפשרות גרימת התוצאה: - **אדישות** - **קלות דעת** --------------------------------------------------- ---------------------------------------------------------------- **בעבירת התנהגות** **בעבירת תוצאה ** מודעות לטיב המעשה ולקיום הנסיבות **(יחס הכרתי)** כוונה + כלל הצפיות (דרגת הסתברות קרוב לוודאי)  **(יחס הכרתי)** עצימת עיניים כתחליף למודעות  **(יחס הכרתי)** פזיזות- מודעות לאפשרות גרימת התוצאה  **(יחס הכרתי)** חשד רציונלי- ממשי +הימנעות מבירור **(יחס הכרתי)** אדישות/ קלות דעת **(יחס חפצי)** --------------------------------------------------- ---------------------------------------------------------------- **בעבירת התנהגות** המושגים הרלוונטיים מתייחסים רק **ליחס ההכרתי** של העושה לנתונים הרלוונטיים- האם הוא היה מודע? האם הוא חשד? מה הייתה עוצמת החשד?  **בעבירת תוצאה** אנו רואים שיש התייחסות גם **ליחס ההכרתי**- מודעות לאפשרות גרימת התוצאה, אך גם **ליחס החפצי** האם הוא פעל מתוך כוונה/ אדישות/ קלות דעת? במשפט הישראלי לא ניתן לייחס חשיבות **ליחס החפצי** של העושה כאשר מדובר **בעבירת התנהגות** במסגרת ההגדרה של יסודות העבירה.  בעצם מערכת המושגים שנקבעה בחלק הכללי של חוק העונשין, ביחס לעבירת התנהגות היא כזו המתייחסת רק ליחס ההכרתי של העושה, ולא ניתן לקבוע מדרג המתבסס על **היחס החפצי** של העושה. **[עבירות ״מטרה״]** עבירות מטרה - סוג נוסף של עבירות רלוונטיות ליסוד הנפשי של מחשבה פלילית. (עבירות עם יסוד נפשי מיוחד של מטרה). נדבר על סוג נוסף של עבירות אשר רלוונטיות ליסוד הנפשי של **מחשבה פלילית**- והן עבירות מטרה (עבירות עם יסוד נפשי מיוחד של מטרה).  בעבירות **\"מטרה\"** היסוד הנפשי דורש קיומה של מטרה (שאיפה, רצון) להשיג יעד מסוים; אך, בניגוד לעבירות תוצאה עם יסוד נפשי של כוונה --לא נדרש שהיעד התממש. ניתן להרשיע בעבירה בין אם היעד התממש ובין אם לא (ייחודי).  ניתן למצוא הן **עבירות התנהגות** הן **עבירות תוצאה** עם יסוד נפשי של מטרה. \*הערה: אין התייחסות כלל ליסוד הנפשי המיוחד של \"מטרה\" בחלק הכללי של חוק העונשין.  [**היסוד הנפשי** דורש קיומה של מטרה (שאיפה, רצון) להשיג יעד מסויים. לעבירות תוצאה עם **יסוד נפשי של כוונה** - לא נדרש שהיעד התממש. ניתן להרשיע בעבירה אם היעד התממש או לא. ] [ישנן עבירות התנהגות ועבירות תוצאה עם יסוד נפשי של מטרה.] **[עבירות \"מטרה\"- דוגמא לעבירת התנהגות]** **[גזענות:]** מי שהסית לגזענות בין אם הצליח ובין אם לא דינו מאסר חמש שנים.  **[עבירת הניסיון (ניסיון מהו):]** לרוב עבירות המטרה הן עבירות התנהגות- כלומר אנו לא רואים את הביטוי \"הגורם ל\", אלא יש מעשה מסוים והדרישה לקיומו של יסוד נפשי מיוחד נפשי של מטרה.\ אך ניתן למצוא עבירות תוצאה מסויימות שהן עבירות \"מטרה\"- המטרה לא מתייחסת לתוצאה שמופיעה עבירה אלא ליעד אחר.   **[רצח בנסיבות מחמירות:]** **[איך יודעים שהיסוד הנפשי הוא יש מטרה]?** יש **ביטויים** מסוימים שמזוהים עם יסוד נפשי של מטרה; **״בכוונה ל- ״** איומים - במטרה להפחיד. **״לשם\...״** מעשה מגונה (מעשה מגונה שנעשה לשם גירוי, סיפוק\...) **״כדי״** מסייע לאפשר ביצוע העבירה ע״י המבצע העיקרי. (+על מנת, במטרה ל..) **[האם כלל הצפיות חל על עבירות \"מטרה\"? ]** עולה השאלה האם ניתן להרשיע אדם בעבירות מסוג זה גם כאשר הוא צפה בדרגת הסתברות של קרוב לוודאי שאותו יעד יתממש. נתייחס בהקשר זה לפסיקה וחקיקה: נדבר על פס\"ד אלקורעאן, בהקשר של עבירה סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה שהינה עבירת מטרה: \"העושה אחת מאלה... **בכוונה לפגוע\".**  ע\"פ 217/04 **אלקורעאן נ\' מדינת ישראל**, תק-על 2005(2) 4050(פסקה 7-11).   **[עובדות המקרה:]** הנאשם נהג ברכב שהיה שייך לאחיו, באזור העיר באר-שבע. הוא התקרב לצומת \"חטיבת הנגב\" במהירות, תוך שהוא נוסע במסלול הנגדי, חצה את הצומת בניגוד לרמזור אדום ופגע בניידת משטרה שהייתה במקום. לאחר שפגע בניידת, המשיך הנאשם בנסיעתו בנתיב הנסיעה הנגדי, כשהוא גורם לנהגי כלי הרכב האחרים בכביש לסטות הצידה על מנת שלא להיפגע מהרכב. השוטרים פתחו במרדף אחריו והורו לו לעצור את הרכב, תוך שהם משתמשים במערכת הכריזה שבניידת. הנאשם לא נענה לקריאתם והמשיך בנסיעתו בנתיב הנגדי. בשלב מסוים חזר לנסיעה בנתיב הימני, ולאחר מכן חצה צומת נוסף בניגוד לאור אדום. כשהתקרב ליציאה מהעיר באר-שבע, עקף הנאשם רכב אחר, וגרם לו לסטות בצורה חדה ימינה. כתוצאה מאותה עקיפה עלה הנאשם על אי-תנועה שגרם לתקר באחד מגלגליו. הנאשם המשיך בנסיעתו מרחק קצר עד שנעצר על-ידי השוטרים שבניידת. **[העבירה המיוחסת:]** סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה. **[טענת הנאשם:]** היסוד הנפשי הנדרש להתקיימותה של עבירה זו לא התקיים במקרה דנן, שכן לא היה בכוונתו לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או ברכב או לסכן אותו -- אלא רק להימלט מהשוטרים. **[האם ניתן להחיל את כלל הצפיות הקבוע בסעיף 20(ב) לחוק העונשין, המאפשר להחליף את היסוד הנפשי של מטרה אם נתקיימה אצל העושה צפייה ברמת הסתברות גבוהה כי התוצאה תושג עקב התנהגותו?]** כלל הצפיות הוא הכלל המופיע בס\' 20 פסקה ב לחוק העונשין, מבחינה פורמלית הוא חל רק ביחס לעבירות תוצאה עם יסוד נפשי של **כוונה** לגרום את התוצאה [המופיעה בהגדרת העבירה].  יחד עם זאת, יש את \"**הלכת הצפיות\"** (הפסיקה לא צמודה למושג זה). מדובר בהלכה שנקבעה בבית המשפט העליון עוד [לפני תיקון 39] לפיה ניתן לייחס את היסוד הנפשי בעבירות מטרה לא רק כאשר העושה פעל מתוך המטרה המופיעה בעבירה, אלא גם כאשר צפה בדרגת הסתברות של **קרוב לוודאי שהיעד יתממש**. אין הבדל בין כלל הצפיות להלכת הצפיות, שני המקרים מייחסים לצפייה ברמה של קרוב לוודאי.  מה ההבדל מבחינה מעשית? ההבדל הוא שכלל הצפיות (ס\' 20(ב)) חל באופן אוטומטי, על כל עבירות התוצאה עם יסוד נפשי של **כוונה**.\ לעומת זאת, בית המשפט העליון קבע **ש\"הלכת הצפיות\"** לא חלה בהכרח על כל עבירות ההמתה אלא יש [לבחון את המאפיינים הייחודים של עבירת המטרה] המדוברת ולהכריע האם יש מקום להרחיב את האחריות, לא רק למקרים בהם העושה פעל מתוך המטרה אלא גם צפה בדרגת הסתברות קרוב לוודאי שהיעד יתממש. לביהמ\"ש יש שיקול [להחריג עבירות מסוימות מהלכת הצפיות] ולקבוע כי רק אם פעל מתוך המניעים יש להרשיע.  דומה לדוקטרינת **\"עצימת עיניים\"**, גם בה ביהמ\"ש קובע כי בעבירות מסוימות יש צורך במצב מנטלי אחר יותר חזק וכך נקבע בפס\"ד אי מניעת שפע בהר צפי.  חשוב להבהיר שהיישום של **\"הלכת הצפיות\"** הוא **לגופה של עבירה**, לא לגופן של הנסיבות הספציפיות של המקרה. אם קבע בית המשפט העליון שיש מקום להחיל את \"הלכת הצפיות\" בקשר לעבירה מסוימת, אזי תחולתה של הלכת הצפיות בקשר לעבירה זו תהיה כללית (כלומר, באופן גורף -- בכל מקרה); ואם נקבע, לעומת זאת, כי הלכת הצפיות לא תחול ביחס לעבירה מסוימת, אזי אי- תחולתה תהיה גורפת ,יהיו אשר יהיו הנסיבות של המקרה הקונקרטי שנדון בפני ביהמ\"ש.  **מה ההבדל מבחינה מעשית?** ההבדל הוא שכלל הצפיות (ס\' 20(ב)) חל באופן אוטומטי, על כל עבירות התוצאה עם יסוד נפשי של כוונה. עד כה נבחנו בפסיקת בית המשפט העליון מגוון מאוד רחב שלל עבירות מטרה **[וכמעט תמיד נקבע שיש להחיל את \"הלכת הצפיות\".]** **[למשל: ]** - **ניסיון** \[ס\' 25\]:  ע\"פ 1599/08 לוינשטיין נ\' מ.י. - **סיוע** \[ס\' 31\] :ע\"פ 320/99 פלונית נ\' מ.י. - **איומים** \[ס\' 192\]:  ע\"פ 103/88 ליכטמן נ\' מ.י. - **שיבוש מהלכי משפט** \[ס\' 244\]: רע\"פ 99/7153 אלגד נ\' מ.י. - **מעשה מגונה** \[ס\' 348\]: ע\"פ 6266/99 כהן נ\' מ.י.  [\*לסקירה מקיפה ראו המאמר של עמנואל גרוס \"כלל הצפיות והלכת הצפיות במשפט הפלילי\" ספר אליהו מצא (עורכים אהרן ברק, אילה פרוקצ\'יה, שרון חנס, רענן גלעדי) 429 (2015). ] **[2 עבירות יוצאות דופן (אין להחיל את ״הלכת הצפיות״):]** 1. [ס\' 6 **לחוק איסור לשון הרע** תשכ\"ה-1965: ]  בפסיקה נקבע כי **\"הלכת הצפיות\"** לא תחול בקשר לעבירת לשון הרע. העבירה נועדה למנוע שנאה ואלימות בחברה אך שנאה ואלימות בחברה מתרחשות בעיקר כאשר קיימת כוונה לפגוע ולא כאשר קיימת צפיות קרובה לוודאי. כמו כן, [קיים חשש שחופש הביטוי ייפגע], פגיעה חמורה אם יטילו אחריות פלילית על אדם, בעיקר עיתונאי, כאשר לא התכוון לפגוע אלא רק צפה את הפגיעה כאפשרות קרובה לוודאי. פסק הדין הרלוונטי: רע\"פ 9818/01 **ביטון נ\' סולטן**, פ\"ד נט(6) 554 (פסקה 19-31 \[חוו\"ד הנשיא ברק\]). 2. **[העבירה של מניפולציה בניירות ערך:]** [הלכת הצפיות לא תחול. ] לפי הפסיקה דרושה **כוונה** להשפיע על תנודות השער על מנת שיהיה ניתן להרשיע בעבירה זו. לפי הפסיקה דרושה [כוונה להשפיע על תנודות השער] על מנת שיהיה ניתן להרשיע בעבירה זו: ע\"פ 99/14 **מדינת ישראל נ\' מליסרון בע\"מ**, תק-על 2014(4) 12721 (פסקה נז-נח). הערך המוגן שעומד מאחורי עבירה זו, שהמחיר יהיה [מבוסס על ההיצע והביקוש] ביחס לאותה מנייה כפי שהוא **מתרחש באמת** ומבלי שההיצע והביקוש יהיה פונקציה של השפעות מלאכותיות של ציבור המשקיעים, על כן יכול להיות מצב שמישהו מבצע רכישה של מניות מתוך [כוונה לגיטימית לרכוש]- למטרות רווח, אך הוא [צופה בדרגת הסתברות של קרוב לוודאי] שהיא תשפיע על הערך של המנייה, במצב כזה **אין הצדקה להחיל אחריות בפלילים על בסיס זה. ** למעשה בית המשפט קבע בפס\"ד זה כי ביחס **לערך המוגן** וביחס לביטוי **תרמית** שמופיע בהגדרת- **ניתן להטיל אחריות רק אם העושה פעל מתוך המטרה להשפיע. ** **[חקיקה]** בחוקים בודדים ניתן לראות **שהמחוקק** קבע במפורש שיש לייחס לעושה **מטרה** כשצפה את אפשרות מימושה בדרגת הסתברות של [\"קרוב לוודאי\"]:  1. **[ס\' 2(ב) לחוק מאבק בטרור, תשע\"ו-2016]**: \"בכל מקום בחוק זה שבו נאמר \"מטרה\",\ ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן.\" 2. **[סעיף 71(א) לחוק בתי המשפט, התשמ\"ד-1984]**: \"לא יפרסם אדם דבר על ענין פלילי התלוי ועומד בבית משפט במטרה להשפיע על מהלך המשפט או על תוצאותיה, וראייה מראש את ההשפעה האמורה כאפשרות קרובה לוודאי כמוה כמטרה להשפיע, הכל אם יש בפרסום כדי להשפיע כאמור.\" **[לסיכום,]** ניתן לראות מהדוגמאות הנ\"ל כי כאשר יש **שיקול לגיטימי** כמו [הגנה על חופש הביטוי] או [שמירה על השוק], ביהמ\"ש העליון מגבש **גישה זהירה יותר** כך שאנשים שמבצעים [פעולות לגיטימיות לא יפלו לתוך הרשת של העבירה].  **[דוקטרינת המחשבה הפלילית המועברת:]**  ס\' 20 ג(2) עוסק בדוקטרינת \"**המחשבה הפלילית המועברת\",** דוקטרינה זו מתמקדת במצבים בהם **היסוד הנפשי** של העושה מתייחס לאובייקט אחד ואילו **היסוד העובדתי** מתייחס [לאובייקט אח]ר.\ **[הדוקטרינה חלה בשני מצבים:]** 1. **טעות בזיהוי** - העושה כיוון לפגוע ב-א׳, אך בשל טעות בזיהוי והחלפת ב ב-א׳, הוא פגע ב- ב׳. 2. **החטאה** - העושה כיוון לפגוע ב- א׳, אך החטיא ופגע ב- ב׳. כלומר, לפי הדוקטרינה של **״מחשבה פלילית מועברת״** ניתן **״להעתיק״** - להעביר את הכוונה שהייתה לעושה לפגוע בקורבן, לפגיעה שהתרחשה בפועל באדם אחר. לכן ניתן לטעון שיש כאן אלמנט מסוים של פיקציה בדוקטרינה זו, אבל זאת המשמעות האופרטיבית של הדוקטרינה- מתגבשת עבירה אחת מושלמת גם במצבים בהם הייתה טעות בזיהוי או החטאה בפעולה. **חשוב להדגיש שדוקטרינה זו, רלוונטית לא רק למקרים שבהם הנאשם ביצע [עבירת תוצאה עם יסוד נפשי של כוונה אלא לכל העבירות עם יסוד נפשי של מחשבה פלילית.]** **[לדוגמא,]** אם מישהו חושב שהוא קונה סמים מסוג הרואין, אך הוא מקבל סמים מסוג אחר, מדובר בעבירת התנהגות ואין מניעה להרשיע אותו בעבירה, למרות שלא מדובר בעבירת תוצאה או עבירה עם יסוד נפשי של כוונה.  **[חלופה לדוקטרינת \"המחשבה הפלילית המועברת\"- לא התקבלה בישראל:]** לפי העמדה **\"הטהרנית\"** כאשר מדובר **בהחטאת הפעולה** יש לבדוק את אחריותו של הנאשם ביחס לכל אובייקט **בנפרד** ולהרשיעו בעבירת ניסיון (ביחס לאובייקט המיועד) ובעבירה נוספת (ביחס לאובייקט שנפגע בפועל) לפי המצב המנטלי שהיה לעושה בפועל (לדוג\' פזיזות מסוג אדישות או רשלנות). כאשר מדובר **בטעות בזיהוי,** העמדה \"הטהרנית\" טוענת כי אין שלילה של קיומו של היסוד הנפשי ועל כן אין צורך \"להעתיק\" את הכוונה כפי שמציעה הדוקטרינה.  [לדוגמא,] אם אני זורק אבן בכוונה לפגוע ברכב של אריק, אבל לאחר הפגיעה מתברר שמדובר ברכב (מאותו סוג) של אדם אחר, אין בכך כדי למנוע את ההתגבשות היסוד נפשי של העבירה של חבלה במזיד (ס\' 413ה לח\"ע).      המחוקק לא קיבל את **\"העמדה הטהרנית\",** כפי שניתן לראות בדברי ההסבר להצעת חוק העונשין שקדמה לחקיקת תיקון 39 (החלק המקדמי והחלק הכללי החדש): \"ההתנהגות העבריינית תיראה **כעבירה אחת** ומושלמת ולא תתפצל לניסיון ועבירה אחרת, כאשר המושא בפועל של העבירה [שונה] מן המושא הנועד, **אם בגלל טעות** -- Error in Obiecto -  **ואם בגלל החטאת הפעולה** -- Aberratio Actus\". חשוב להדגיש כי הדוקטרינה של **\"המחשבה הפלילית המועברת\"** חלה רק כאשר מתקיימת **זהות איכותית** בין האובייקט בפועל והאובייקט המיועד. כלומר האוביקט בפועל חייב לקיים את **[רכיבי היסוד העובדתי]** של העבירה שבה מבקשים להרשיע את הנאשם. **[לדוגמא נוספת:]** אם אדם זורק אבן בכוונה לפגוע ברכב של האויב שלו שעומד ברחוב והוא מחטיא ופוגע ברכב אחר ניתן להרשיעו על סמך הדוקטרינה של מחשבה פלילית מועברת בעבירה של חבלה במזיד ברכב לפי ס\' 413ה לח\"ע. אך אם בדוגמא הקודמת הנאשם לא פגע ברכב אלא באדם - רוכב אופניים -  שעבר באופן בלתי צפוי בדרך , אזי לא ניתן להתבסס על הדוקטרינה של מחשבה פלילית מועברת על מנת להרשיעו בעבירה של חבלה חמורה בכוונה לפי סעיף 329(א)(1).  ע\"פ 295/10 פלוני נ\' מדינת ישראל, תק-על 2012(2) 11 (פסקה 70-77) **[עובדות המקרה:]** הנאשם ניסה להרעיל את שלוש בנותיו הקטנות באמצעות סוכריות מצופות רעל לקטילת חרקים, עקב סכסוך עם האם (גרושתו) על החזקתן. הנאשם מסר את שלוש הסוכריות לבנו לפני שחזר לאמו לאחר שביקר אצלו וביקש לתת אותן לשלוש אחיותיו. לאחר מכן, בנו הראה אותן לאמו ומכיוון שהדבר עורר את חשדה היא ניסתה למצוץ את אחת מהן ותוך זמן קצר איבדה את הכרתה והובהלה לבית החולים. לאחר שקיבלה טיפול היא החלימה תוך מספר ימים.  **[ביהמ\"ש המחוזי:]** בית המשפט המחוזי הרשיע את הנאשם בעבירה של ניסיון לרצח (ס\' 305 לח\"ע) ביחס לשלושת בנותיו, ובנוסף הרשיע את הנאשם בעבירה של שימוש ברעל מסוכן (סיפא 336 לח\"ע) בגין הפגיעה בגרושתו (עבירת עם יסוד נפשי של מטרה \"בכוונה לפגוע\").   **[טענת הנאשם:]** בערעורו לביהמ\"ש העליון טען הנאשם כי במקרה דנן מדובר במצב של **\"החטאת הפעולה\"** ולכן לא היה מקום להרשיעו בעבירה של ניסיון ביחס לאובייקט המיועד (הבנות) ובעבירה נוספת **המחייבת גם היא יסוד נפשי של כוונה** ביחס לאובייקט בפועל. **המדינה הסכימה לחלק הזה של הערעור.** [**ביהמ\"ש העליון:**] השופטת ארבל הבהירה כי **אין להחיל** את **דוקטרינת המחשבה הפלילית המועברת** גם לצורך הרשעת המבצע בעבירה שאירעה בפועל. כדבריה: \"פעולה כאמור אינה **\"העתקת\"** הכוונה, כי אם **\"שכפולה\"** של הכוונה האמורה.\" למעשה בית המשפט המחוזי הרשיע את הנאשם בניסיון לרצח על פי כוונתו לבצע את הרצח והאשים אותו בשימוש ברעל מסוכן על פי העתקת הכוונה (דוקטרינת המחשבה הפלילית המועברת) כך שלמעשה ייחסו לו 2 כוונות בעוד שהייתה לו כוונה אחת (\"שכפול\").  **השופטת ארבל קבעה**, עם זאת, כי בהתייחס לפגיעה במתלוננת \[גרושתו\], ניתן להרשיע את הנאשם בעבירה הנוספת \[כלומר, בנוסף לניסיון לרצח ביחס לבנות\] של [חבלה חמורה בנסיבות מחמירות] לפי ס\' 333 + 335(ב) לחוק, שכן יסודותיה של עבירה זו התגבשו במקרה דנן -- בהתבסס על עקרונות היסוד הרגילים של דיני העונשין וזאת ללא קשר לדוקטרינה של המחשבה הפלילית המועברת. אכן, נקבע כי הנאשם היה **מודע ואדיש לסיכון (פזיזות)** הקונקרטי לגרימת חבלה לאחר שיצרה התנהגותו  כאשר שילח עם בנו הצעיר סוכריות מצופות ברעל קטלני, בשל הסיכוי היחסית גבוה שאנשים אחרים יתפתו לאכול מהסוכריות הנחזות להיות תמימות.  \*\*ההבדל בין הגישה \"הטהרנית\" לבין היישום בפס\"ד זה, היא כי הגישה הטהרנית מתייחסת לעבירה שהצליחה ועל אף זאת הרשיעו בעבירת ניסיון ביחס לאובייקט המיועד ועבירה נוספת כלפי האובייקט בפועל (במשפט הישראלי יחילו עבירה אחת מושלמת)  ואילו פה החילו את שתי העבירות [בשל חוסר ההצלחה. ] **[המניע כיסוד נפשי מיוחד:]** המניע = המוטיבציה; הסיבה שהולידה את המעשה -- מדוע החליט העושה לבצע את הפעולה? מה הניע את העושה? **מניעים אפשריים:** הצורך בנקמה; הצורך בכסף; הצורך בריגוש; הצורך בסיפוק מיני; הצורך בפורקן כעסים; הצורך בכבוד. **עקרון יסוד** של המשפט הפלילי המודרני הוא כי [המניע לא חשוב לאחריות הפלילית של העושה,] לא נראה דרישה למניע מיוחד של העושה (למעט חריגים-יפורט בהמשך)- הוא נתפס כחיצוני לאירוע העברייני. **[מניע:]** יש סיבות שונות שיכולות להניע אדם לבצע עבירה. אותה עבירה - יכולה להתבצע מכמה מניעים שונים. למניע אין משמעות במסגרת ההגדרה של העבירה, כך שניתן להרשיע בין אם המניע היה ראוי או שלילי במיוחד. המניע נתפס כאלמנט חיצוני לעבירה, כאשר אנחנו מגדירים את היסוד הנפשי לעבירה. כמובן שניתן לייחס משקל למניע בהחלטת גזר הדין - בהחלט יהיה משקל רלוונטי למניע. מבחינת היסודות של העבירה, המניע בד״כ לא נחשב כרכיב רלוונטי להוכחת היסודות של העבירה. אנחנו רואים בעבירות מסוימות שהמניע כן מופיע כנסיבה מחמירה לעניין העונש ואפילו לעניין העבירה עצמה. **[לעיתים החוק קובע במפורש להתחשב במניע של הנאשם:]** \- עבירות ממניע של גזענות או עוינות כלפי ציבור מסוים - נסיבה מחמירה. \- מעשה טרור. [מניע טוב לא פוטר מאחריות] ו[מניע מרושע אינו מצדיק הרשעה], קרי כאשר אדם מקיים את היסודות העובדתיים והנפשיים הדרושים להרשעה בעבירה מסוימת, וסייג לאחריות פלילית אינו חל בעניינו -- הוא יורשע. **[למשל,]** גם אם אדם גונב מוצרי מזון במכולת מתוך רצון לחלק אוכל לנזקקים -- הוא יורשע.\ כך גם כשמדובר באדם שמבצע המתת חסד: אין מניעה להרשיעו ברצח (ואולי אף ברצח בנסיבות מחמירות). עם זאת, ביהמ\"ש כן יתחשב במניע בשלב של **גזר הדין**, כנסיבה [מחמירה או מקלה] בקביעת מתחם העונש ההולם (ס\' 40ט(א)(5)).  **[חריגים:]** לעיתים החוק קובע במפורש שיש להתחשב [במניע] של הנאשם.  **[נסיבה מחמירה]** ניתן לראות התייחסות בחוק למניע לצורך החמרת העונש: [ס\' 144ו (א) עבירות ממניע גזענות או עוינות כלפי ציבור -- נסיבה מחמירה.] הסעיף מתייחס לעבירה שהעושה אותה פעל מתוך **מניע** של גזענות או עוינות ובשל כך עונשו יהיה [חמור יותר] (נסיבה מחמירה).  ס\' 301א(4) רצח בנסיבות מחמירות, גם כאן אנו רואים התייחסות למניע של העושה (גזענות/ עויינות כלפי הציבור) לצורך החמרה של העונש (נסיבה מחמירה).   **[דוגמאות נוספות לחריגים שאינן נסיבה מחמירה: ]** **חוק המאבק בטרור, תשע\"ו 2006 **  **[עבירות ההמתה - לפניי ואחריי הרפורמה:]** **[הרפורמה בעבירות ההמתה - תיקון 137:]** **ישנן 5 עבירות מרכזיות בתחום של עבירות ההמתה:** 1. **עבירת הבסיס של רצח:** עונשה מאסר עולם- יסוד נפשי של [כוונה/ אדישות]. 2. **רצח בנסיבות מחמירות:** עונשה מאסר עולם חובה- יסוד נפשי של [כוונה/ אדישות]. 3. **עבירת המתה בנסיבות של אחריות מופחתת:** עונש של 20 שנות מאסר- יסוד נפשי של [כוונה/ אדישות].  4. **המתה בקלות דעת:** עונש מקסימום של 12 שנות מאסר- יסוד נפשי של [קלות דעת]. 5. **גרימת מוות ברשלנות:** שנות מאסר- יסוד נפשי של [רשלנות]. - **מאסר עולם חובה-** מאסר לתקופה בלתי קצובה (בהכרח).  - **מאסר עולם לא חובה-** לא יחרוג מעשרים שנות מאסר (ס\' 41 לח\"ע), אם זאת [ניתן] להטיל מאסר לתקופה בלתי קצובה או לשלושים שנות מאסר (ס\' 311א לח\"ע).  - **מאסר לתקופה בלתי קצובה-** ניתן לפנות לוועדת השחרורים לאחר 7 שנות מאסר, כדי שהיא תמליץ לנשיא לקצוב את העונש (לפי חוק שחרור על תנאי התשס\"א- 2001). בכל מקרה עונש המאסר, אינו יכול לפחות מ-30 שנות מאסר ואם ביהמ\"ש קבע שהרצח [\"חריג בחומרתו\"] הוא לא יפחת מ-40 שנות מאסר.  **[לאחר שנכנסה לתוקף הרפורמה, עלו כמה סוגיות:]** 1. **[ההבדל בין פזיזות מסוג קלות דעת לסוג של אדישות - איך מבחינים?]** **[פזיזות:]** - **[אדישות]:** בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות. - **[קלות דעת:]** בנטילת **סיכון בלתי סביר** לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען. [לפניי הרפורמה ביהמ״ש לא ייחסו הרבה חשיבות לשאלה - אדישות או קלות דעת. לא ניתן למצוא דיון בשאלה כיצד להבחין בין שני הדברים, כך שלא ניתן להיעזר בפסיקות אלו. ] **[אדישות וקלות דעת - פסיקת ביהמ״ש העליון:]** מאז כניסת הרפורמה לתוקף ניתן למצוא בפסיקת ביהמ״ש העליון שתי גישות לעניין ההבחנה בין אדישות וקלות דעת. - **ע״פ הגישה הראשונה** - רק אם הייתה לנאשם תקווה שמעוגנת במציאות, שתימנע התוצאה הקטלנית יש להרשיעו בהמתה בקלות דעת בלבד. - **על פי הגישה השנייה** - יש להרשיע את הנאשם ברצח באדישות אך ורק אם [לא הייתה לו העדפה] לעניין התרחשות התוצאה הקטלנית. **[המדרג החדש של עבירות המתה:]** - **[רצח - כוונה תחילה (לפניי הרפורמה):]** היסוד הנפשי של כוונה תחילה (לפניי הרפורמה): 300(א) העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו - מאסר עולם ועונש זה בלבד. \***[הפסיקה לפניי הרפורמה]** אימצה פרשנות אשר צמצמה מאוד את התנאים של ״החלטה להמית״ ו- ״הכנה״ ובכך ביטלה למעשה את ההבדל בין **כוונה תחילה וכוונה ספונטנית**. **[ההחלטה להמית]** - נקבע שההחלטה יכולה להיות ספונטנית ולא רק שנקבעה מראש. נקבע כי יסוד ההכנה יכול להתגבש במהלך מעשה ההמתה עצמו. ביהמ״ש אימץ פרשנות מאוד צרה של יסודות ההחלטה להמית וההכנה, ובכך ביטלה למעשה את ההבחנה בין כוונה רגילה (רגעית/ספונטנית) וכוונה תחילה. - **[כוונה תחילה - נסיבה מחמירה: ]** 301א(א)(1) - המעשה נעשה לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש ההחלטה להמית. **[המדרג החדש של עבירות ההמתה:]** - [תכנון]: לנאשם היה סיפק לגבש תכנית פעולה, לקבוע [כיצד] יבצע את הרצח. - [שקילה וגיבוש ההחלטה להמית]: לנאשם היה סיפק לבחון היטב [האם] לבצע את הרצח, לשקול את השיקולים השונים בעד ונגד ביצוע הרצח. **[הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית:]** - טעמי החומרה למעשה המתה שבוצע לאחר הליך ממשי של שקילה: חומרת אשמתו של הנאשם נעוצה בכך שהתגבר על עכבות מוסריות וערכיות קודם ביצוע מעשה ההמתה, והסיר מדרכו משוכות אתיות לצורך ביצוע הרצח. בכך, מתעצמת הזדהות הרוצח עם מעשה העבירה, כאשר הבחירה לפגוע בערך חיי אדם היא בחירה שלמה ומוחלטת, לאחר שהתלבט ושקל אם לעשות כן. - ביחס לשאלת העיתוי, מעשה הרצח נדרש להתבצע לאחר הליך משי של שקילה ולאחר גיבוש ההחלטה להמית. **[ההשוואה:]** +-----------------------------------+-----------------------------------+ | **לפני הרפורמה** | **אחרי הרפורמה** | +-----------------------------------+-----------------------------------+ | - **רצח** ([כוונת | - **רצח** ([כוונה או | | תחילה] או אדישות | אדישות]) | | עם אגב ביצוע עבירה אחרת)-  | **בנסיבות מחמירות** (מאסר | | [מאסר עולם חובה\ | עולם חובה- עם פתח מילוט). | | ]\*ס\' 300א יצר | | | הסדר מיוחד שמאפשר עונש מופחת | - **עבירת רצח** ([כוונה או | | (התעללות מתמשכת- בעקבות המקרה | אדישות]) | | של כרמלה בוחבוט/ קרבה לסייג | **בסיסית:** גרימת מוות ([מאסר | | -מקרה גבולי בו אחד מהתנאים לא | עולם כעונש | | מתקיים)- ניתן להטיל [עונש קל | מקסימום]). | | ממאסר עולם.] | | | | - **המתה** ([כוונה או | | - **הריגה** (פזיזות: | אדישות]) | | אדישות/קלות דעת)-\ | **בנסיבות של אחריות מופחתת** | | [20 שנות מאסר.]\ | (20 שנות מאסר). | | \*עבירה רחבה מאוד שכיסתה | | | מצבים חמורים כמו [גרימת מוות | - **המתה בקלות דעת** (12 שנות | | באדישות] ומקרים | מאסר) | | פחות חמורים כמו [המתה בקלות | | | דעת].   | - **גרימת מוות ברשלנות** (3 | | | שנות מאסר). | | - **גרימת מוות ברשלנות -**3 | | | שנות מאסר | | +-----------------------------------+-----------------------------------+ התפתחה מגמה בפסיקה בה ביהמ\"ש העליון מאמץ פרשנות מרחיבה של עבירת הרצח (בכוונה תחילה), על מנת להדגיש את חשיבות ערך החיים את ההגינות החברתית ולהרתיע את הציבור, ההנחה הייתה כי הריגה בלבד תתפרש אצל הציבור [כזילות].  כתוצאה מכך אנשים הורשעו בעבירת הרצח, עם העונש החמור של מאסר עולם חובה והסטיגמה הקש של רצח למרות שניתן היה לטעון כי על אף החומרה בהתנהגותו לא מוצדק להרשיע ברצח.  המחוקק ניסה לתת מענה לקושי זה ועל כן יצר [מדרג יותר מפורט של עבירות ההמתה] אשר יאפשר לבית המשפט מצד אחד, להטיל אחריות לעבירה חמורה- הסטיגמה של רצח מבלי שיהיה מחוייב להטיל עונש מאסר עולם חובה.  **[במסגרת הדיון בעבירות ההמתה נתייחס למספר נושאים:]** 1. ההבחנה בין פזיזות מסוג **אדישות** ופזיזות מסוג **קלות דעת**.  2. הגדרה של **כוונת תחילה**, אשר צומצמה בידי המחוקק בהשוואה לגישה שהתקבלה בפסיקה. 3. מקרים בהם הנאשם גורם למותו של המנוח בעקבות **התגרות- פרובוקציה**.  **[ההבחנה בין פזיזות מסוג אדישות ופזיזות מסוג קלות דעת:]** **בין החידושים החשובים ביותר של הרפורמה** נמנית **ההרחבה של היקף העבירה של רצח** כך שהיא תחול גם על מקרים של המתה **[בפזיזות מסוג אדישות].** בעוד שלפני התיקון ניתן היה להרשיע ברצח בעיקר במקרים של גרימת מוות **בכוונה תחילה**, כעת ניתן להטיל את התיוג של רוצח (ואף עונש של מאסר עולם כעונש חובה)  גם על מי שגורם למותו של אחר **מתוך אדישות. ** בעקבות הרפורמה כאשר העושה גרם למותו של אדם אחר מתוך **קלות דעת** נרשיע אותו בעבירה של **קלות דעת בלבד** שעונשה המקסימלי 12 שנות מאסר. בעוד שאם הוא פעל מתוך אדישות משווים את דינו עם דינו של המתכוון ונרשיע אותו בעבירת הרצח, בין אם זאת עבירת הבסיס של רצח ובין אם ברצח נסיבות מחמירות. על כן ההבחנה בין אדישות לקלות דעת היא קריטית.  **קלות דעת** מותנת בנטילת **סיכון בלתי סביר** לאפשרות גרימת התוצאה.\ \*אנו נראה שכשנגיע ליסוד הנפשי של רשלנות שגם בהגדרתה יש תנאי סף דומה שמדובר בסיכון בלתי סביר. **[אז מה המשמעות שלדרישה זו לסיכון בלתי סביר?]** **סיכונים סבירים:** דרישה זו מניחה שיש סיכונים מסוימים שהם סבירים, שביחס אליהם [לא ניתן יהיה להטיל אחריות] על העושה.\ למה הכוונה סיכונים סבירים? הכוונה היא לכך שבחברה המודרנית שלנו אנו כל הזמן מודעים לכך שיש מעשים רבים, פעילויות שונות שאנחנו עוסקים בהן, שהן מלוות בסיכונים.\ **לדוגמא,** אנו יודעים כשאנחנו מתניעים את הרכב למשל אנו מודעים לסיכון של תאונה שאפילו עלול להוביל למוות. ישנן **דוגמאות רבות:** תרגיל צבאי, ניתוח, ספורט אתגרי (אגרוף) שעלולים להוביל לנזקים גופניים ואפילו למוות.  התפיסה היא שכשמדובר **בפעילות לגיטימיות** למרות הסיכון שהן יוצרות- יש [אינטרס ציבורי שלא להימנע מהן] ועל כן ניתן לבצע אותם תוך [נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים].  חשוב להדגיש שהשאלה מתי סיכון ייחשב כסיכון סביר ומתי בלתי סביר היא שאלה משפטית, ערכית, חוקית ועל כן התשובה [אינה תלויה בתפיסה הסובייקטיבית] של הנאשם, הוא לא יכול לטעון כי מדובר בסיכון סביר לדעתו. מדובר בקביעה **נורמטיבית בידי בית המשפט**, הבדיקה של סבירות הסיכון נערכת תוך שקלול התועלת החברתית שבהתנהגות הרלוונטית לעומת סוג הסיכון הכרוך בה, רמת ההסתברות למימוש הסיכון, חשיבות הערך העלול להיפגע, זמינות אמצעי הזהירות האפשריים ועלותם וכן השאלה אם ובאיזו מידה תגרום החובה לנקוט אמצעי זהירות (אשר יורידו את דרגת הסיכון) לשיתוק פעילות חברתית רצויה או לפגיעה בה.   בסופו של דבר, הסיכון הוא **סביר** כאשר **התועלת החברתית** הצומחת מהפעילות שיוצרת אותו **עולה על הסכנות** שבה ומצדיקה את עשיית הפעילות חרף הסיכון שהנזק יתממש. \*כמובן שכל מקרה לגופו אך אלו השיקולים הרלוונטיים שיתחשבו בהם.  סוגיה זו לא עולה במקרים רבים (לפחות ברצינות), לרוב אם מדובר בסיכון סביר זה יסונן בהגשת התביעה ולא יגיע לבית המשפט אך נדון בפס\"ד צור שהוא חריג לנושא.  סיכון בלתי סביר: ע\"פ 364/78 צור נ\' מדינת ישראל  שני המערערים שימשו כמדריכים של קבוצה של 17 צעירים במסגרת טיול שערכו בנחל דרגות שבמדבר יהודה.  הם ירדו ברגל לוואדי ולערוץ שבתחתית הוואדי. במרחק קטן מהיציאה מהערוץ, נסחפו בזרם מי השיטפון, שירדו בו לפתע, ושישה מהם מצאו את מותם. ביהמ\"ש העליון זיכה את המערערים לאחר שהורשעו במחוזי בעבירה של גרם מוות ברלשנות. נקבע שהסיכון היה סביר שכן המערערים נקטו צעדים סבירים להתעדכן בתנאי מזג האוויר לפני שיצאו לשטח. אמנם התרחשות השטפון נותרה בגדר התפתחות אפשרית (אם כי רחוקה), אך **לנוכח החשיבות של הפעולה**, לא היה מקום לוותר על עריכת הטיול רק כדי להימנע מלהיחשף לסיכון זה. **[ההבחנה בין אדישות וקלות דעת:]** [**פזיזות-** הפסיקה **לפני** הרפורמה בעבירות ההמתה]: באופן כללי, ניתן לומר שביהמ\"ש לא ייחסו חשיבות רבה להבחנה בין קלות דעת ואדישות לפני ה רפורמה של עבירות ההמתה --בעיקר לעניין העונש.\ לא ניתן למצוא בפסיקה לפני הרפורמה דיון של ממש בשאלה כיצד מבחינים בין אדישות וקלות דעת, כך שלא ניתן להיעזר בה כדי לפתח כלים מושגיים שיאפשרו להתמודד עם הסוגייה.\ אכן, לא ניתן להצביע על גישה אחידה בפסיקה בדיון סביב ההבחנה בין אדישות לבין קלות דעת. [בפסקי דין מסוימים **אין כלל התייחסות לשאלת היחס החפצי** של הנאשם (אדישות או קלות דעת): למשל:] - ע\"פ 5446/99 מאיר אלימלך נ\' מ.י.  - ע\"פ 9687/11 סאמח סיורי נ\' מ.י. השופט סולברג הרשיע בחבלה חמורה משום שהתעורר ספק סביר בעניין כוונת הנאשם ולא דן כלל בשאלה האם מדובר באדישות או קלות דעת.  - ע\"פ 3158/00 מגידיש נ\' מ.י. השופט הנדלר יחס הריגה מבלי לקבוע אם מדובר באדישות או קלות דעת (על אף שערך דיון מפורט ליסוד הנפשי של מחשבה פלילית).  במקרים מובהקים של **[אדישות או קלות דעת בית]** המשפט כן **נהג לקבוע באופן קונקלוסיבי את היחס החפצי** של הנאשם באשר לאפשרות גרימת התוצאה.\ אבל ההנמקה של קביעה זו **לא הייתה מפורטת**. דוגמאות: **[אדישות (פסקי הדין מתייחסים לגרימת מוות)]:** - ע\"פ 1632/08 טורק נ\' מדינת ישראל נאשם שהיה שייך לעולם העברייני והייתה לו שיחה לא נעימה עם המנוח במהלכה הדברים יצאו משליטה, הוא שלף אקדח וירה כדורים רבים אחד מהם פגע במנוח והרג אותו, הסנגור טען כי לא מדובר ברצח אלא בניסיון להפחדה (יכל היה להרוג עם כדור אחד), נקבע כי יש ספק סביר לעניין הרצח ועל כן הרשיעו אותו בהריגה באדישות.  - ע\"פ 6294/11 פלוני נ\' מדינת ישראל פרשת אריק קרפ- אדם מבוגר טייל עם משפחתו בחוף, בעקבות דין ודברים קטנים מכים אותו ומפקירים אותו הוא נכנס למים מחשש לחייו ושם מוצא את מותו, בית המשפט קבע כי מדובר בגרימת מוות מתוך אדישות.   - ע\"פ 2247/10 ימיני נ\' מדינת ישראל בשעות המאוחרות של הלילה בסוף השבוע נותן גז במהירות גבוהה באבן גבירול וחוזה את הרמזור באדום ופוגע בשתי צעירות, גם כאן לא הייתה כוונה להרוג ומרשיעים בהריגה באדישות. - ע\"פ 7159/98 מדינת ישראל נ\' פלוני מעשי אלימות קטלניים מתוך שנאה ומניע גזעני ע\"י קטינים השייכים לימין הקיצוני - ע\"פ 9723/03 שי בלזר נ\' מדינת ישראל אלימות קשה כנגד נהג אוטובוס עקב וויכוח מילולי עם נהג מונית על הכביש - ע\"פ 6026/11 טמטאווי נ\' מדינת ישראל הריגת שוטר שאותת לעצור; הנאשם נהג לאחר ביצוע עבירת השחתת מתקן חשמל **[קלות דעת - דוגמאות]** - ע\"פ 2566/14 אדוארד גלפונד נ\' מדינת ישראל תאונת דרכים קטלנית באוטובוס באילת נקבע הריגה בקלות דעת.  - ע\"פ 1100/93 סובאח נ\' מדינת ישראל \[תאונת דרכים; עקיפה תוך חציית קו רצוף\]  - ע\"פ  10715/08 ולס נ\' מ.י. בחור שהתקשה להסתגל לתפקידו כאב והתקשה להתמודד עם הבכי הבלתי פוסק של התינוק, הוא נענע אותו חזק עד שהתינוק החליק נפגע בראש ומת- הוא הואשם בהריגה בקלות דעת, לא ניתן לומר שהיה אדיש.  - ע\"פ 1982,1971/98 מירו נ\' מ.י. מירו ישב עם חבריו ושיחקו ששבש, חברו היה אקדח לא היה ניתן לראות את המחסנית ונירו חשב שאינו טעון הוא לקח את האקח שם אל מול החבר שבמטרה שתראו לחץ על ההדק ויצא כדור, הורשע בהריגה בקלות דעת.  - ע\"פ 6359/99 מדינת ישראל נ\' קורמן מכה בנשק בצוואר של קטין בן 11 שנתפס זורק אבנים; הנאשם הזעיק עזרה מיד כשהילד איבד הכרה.  - ע\"פ 7580/02 ג\'אבר נ\' מ.י. הסעת מחבל; נהג המונית חשד (אך לא ידע) שהנוסע נשא מטען חבלה על גופו. **[דוגמאות למקרים קשים לסיווג: ]** - ע\"פ 11/99 ויניצקי ויכוח סביב מקום חנייה, בשלב מסוים הנאשם נכנס לויכוח עם אדם מבוגר ממנוף במהלך הויכוח ה