סיכום שיעורי אנתרופולוגיה - מגדר

מבוא לאנתרופולוגיה ב\'/ ד\"ר טל שמור נושא 1- מגדר הבניה החברתית של הבדלים ביולוגיים בין המינים. מגדר עוסק בהרחבה של ההבדלים, באופן שבו החברה מנתבת גברים למסלול מסוים ונשים למסלול אחר. רואים את זה ברמה של התפקידים החברתיים- הנשים מקושרות למרחב הביתי, מנותבות לתפקידים של טיפול בבית, בעוד שהגברים מקו...

מבוא לאנתרופולוגיה ב\'/ ד\"ר טל שמור נושא 1- מגדר הבניה החברתית של הבדלים ביולוגיים בין המינים. מגדר עוסק בהרחבה של ההבדלים, באופן שבו החברה מנתבת גברים למסלול מסוים ונשים למסלול אחר. רואים את זה ברמה של התפקידים החברתיים- הנשים מקושרות למרחב הביתי, מנותבות לתפקידים של טיפול בבית, בעוד שהגברים מקושרים למרחב הציבורי, מחוץ לבית. קיימים מרחבים ש\"שמורים\" לבני מגדר מסוים. [תפקידי מגדר] כאשר אנחנו מדברים על שוק העבודה והמשפחה, ניתן לראות שגברים ונשים מנותבים לתפקידים שונים. האחריות הראשונה והמרכזית של הנשים היא כלפי הבית והמשפחה. לעומת זאת, האחריות של הגברים היא בעבודה ובשוק הפרנסה. האחריות של הפרנסה באה לידי ביטוי בכך, שהגבר אחראי להביא איזשהי הכנסה הביתה. בעוד שהאחריות של האישה בדרך כלל היא בטיפול בבית ובילדים. החלוקה היא די קשוחה, ויוצרת הרבה פעמים סוג של משבר בזוגיות, בעיקר בעידן של היום (המגדר הוא בהקשר של החברה הישראלית היום).הפיכה של זוג למשפחה זה לא רק משהו עובדתי, אלא משהו שיש לו הקשרים חברתיים רחבים, כי אז מודגשים התפקידים החברתיים ביתר מידה. רואים את הגבר שהולך ויוצא לשוק העבודה וחוזר עייף הביתה על מנת לנסות לתפקד גם בבית, והנשים שהן אלה שבדרך כלל נשארות בבית וחוות תסכולים מול הגידול של הילדים. זה נוצר כבר ברמה של הגן, של השפה, על איזה מקצועות נחשבים למקצועות גבריים ואיזה מקצועות נחשבים נשים. [סרטון בכיתה- מגדר בגן הילדים ] הסרטון מתאר סיטואציה שמבקשים מילדים לצייר איך נראים בעלי מקצוע מסוימים. בסרטון הילדים ציירו מנתח, טייס ולוחם אש בדמות גברית. לאחר מכן נכנסו לחדר אותם בעלי מקצוע אך בדמות נשית , הילדים היו המומים כי לא ציפו לראות נשים בתפקידים שהוגדרו על ידיהם תפקידים גבריים. הסרטון מלמד אותנו על האפליה המגדרית שנלמדת בגיל מאוד צעיר בקרב הילדים. גם ברמה של ילדים בגן הם לא יכולים לשער בנפשם שמקצועות כה יוקרתיים אלה יהיו בדמות של אישה. דבר זה מעיד על האופן בו חוסר השוויון המגדרי מוטבע בכל הרבדים של החברה שלנו. זה לא מקנה על כלל החברה כאחד, קיימות גם נשים שמנהלות, טייסות וכו\' אך באופן כללי זו הגישה החברתית. (בעברית זה לא היה יכול לעבוד, מאחר ובעברית לכל מקצוע יש מילה שונה בהתאם למגדר). [אפליה על רקע מגדרי ] האפליה באה לידי ביטוי בכמה ממדים ובעיקר ברמה של ייצוג. מתקיים המתח בין הערכים הכללים של שיוויון לבין התפיסה האנתרופולוגית של יחסיות תרבותית. - **מיעוט נשים במשרות בכירות בשוק העבודה-** נשים מרוויחות פחות מגברים (70% מהמשכורת שגבר מרוויח באותו תפקיד). **תקרת זכוכית**, מונח שמתאר נשים בעולם אשר יכולות להתקדם עד גבול מסוים אבל לא מצליחות לפרוץ מעין תקרה שקופה של זכוכית ולהגיע למשרות גבוהות. באופן כללי, כשאנחנו מדברים על חברות מתקדמות, בעידן הפוסט מודרני שאנחנו מכנים אותן ערביות, אנחנו עדיין מדברים עליהם כחברות פטריארכליות(שלטון של הגבר). חברות מסוג פטריארכליות לא מונעות מנשים להתקדם ולפרוץ דרך. יכול להיות שאישה שתתקדם תזכה לגינוי סביבתי (במיוחד אם ההחברה מסורתית) והיא עדיין תקבל את המקום של נשים פורצות דרך. בנוסף היא יכולה להוות דוגמא לנשים אחרות אשר יכלו ללכת בעקבותיה, וכך להוביל את השינוי החברתי למען חברה שוויונית. - **מיעוט נשים במוקדי קבלת החלטות-** בכנסת ישראל יש 32 חברות כנסת בלבד. - **הדרת נשים-** ישנם מקומות מסוימים של הדרת נשים במרחב שנשים אשר הן לא יורשו להיכנס. לדוגמא: מרחבים דתיים לא יאשרו כניסה של נשים שלא לבושות צנוע, מקומות בהם האישה יושבת במושב האחורי באוטובוס כתוצאה מהפרדה בין המינים וכו\'. [לימור לבנת על הדרת נשים: ] \"כשאישה חילונית או דתית, צעירה או מבוגרת, לא יכולה להיות חלק מציבור, כשאוסרים עליה ללכת על מדרכה או להיכנס בדלת ראשית, או לשבת בקדמת החדר, האולם או האוטובוס, לקבל שירות או להספיד או ללוות בעל או בן או אח בבית העלמין יחד עם כל הקהל. זה מזעזע בעיני שאומרים לאישה: את סוג ב\' ולכן את לא ראויה לבוא בקהל. אני לא מוכנה לקבל דבר כזה ויוצאת למאבק נגד המקרים המבישים האלה, כי זה סותר את עקרונות הדמוקרטיה ואת יסודות המסורת היהודית\". ניתן לראות כאן את המתח בין היחסיות התרבותית לבין האוניברסליים. אם אנחנו מדברים על האמרה של לימור לבנת היא נוטה יותר לאוניברסליזם. היא אומרת משהו שהוא חיצוני לתרבות, ונשענת על עקרונות שהם אוניברסליים והם רווחים בקרב תרבויות שונות. במידה והיינו רוצים להבין טוב יותר את ההקשר המגדרי, עלינו לעשות מחקר עומק שלוקח בחשבון את האופן שבו אותה תרבות רואה את ההקשרים החברתיים האלה. אנחנו לא יכולים להגיד אמרה חיצונית שמתנתקת מהעקרונות של אותה תרבות מאחר וזה מוביל אותנו לסטיגמות. [מרחבים ממוגדרים] כאשר אנחנו מדברים על מגדר אנחנו לא מדברים רק על ההבדלים הביולוגים בין גברים לנשים, אלא גם על המרחבים עצמם. האם אפשר להתייחס למרחב כמשהו ממוגדר? מרחב נשי מול גברי? ניתן לראות זאת בדת שמפרידה בין גברים לנשים. מרחב הכוונה ארגונים, מקום עבודה, בית, צבא. איך ניתן לראות שהמרחב הצבאי הוא יותר גברי? הרי לא מדובר רק על ריבוי של גברים, אלא על האופי השונה שנוצר במרחב- על סגנון הלבוש, הפיקוח, הדיבור. כל אלה משפיעים על האופן שבו המרחב ממוגדר. אם נראה נשים שנכנסות לתפקידי לחימה- מצד אחד הן מרחיבות את הגבולות של הנשים (אזורים שבעבר היו בהם גברים), מצד שני מחקרים מראים שנשים משנות את ההתנהגות שלהן באותו מקום ומתאימות את עצמן לאותו מקום, ובכך הופכות להיות יותר מחוספסות. ההבחנה הבולטת לשיוך נשים למרחב הביתי ושיוך הגברים לשדה פוליטי שנחשב גברי יותר, שם נוכחות מצומצמת של נשים. [שוק התקווה כמרחב ממוגדר- מחקר של טל המרצה ] מרחב המסומן כ\"גברי\". בסיורים של טל עם אישה חזקה בשכונת התקווה- הוא שם לב איך ההתנהגות של האישה משתנה בשוק: הלבוש שלה היה מאוד חושפני, ומצד שני ההתנהגות שלה הייתה מאוד מחוספסת. השפה הייתה יותר מחוספסת, יותר קללות, ואף התייחסה באיזשהו רמה שווה למוכרים באופן כזה שהיא אפילו ראתה איתם סרטונים שונים ושיתפה איתם פעולה. בכך הוא הבין שהשוק הזה הוא איזשהו אתר שהוא יותר ממוגדר גברי. התהייה האם אני, גבר עדין יחסית, אוכל לעבוד בשוק?. כאש האנתרופולוג מגיע לסביבה חדשה שהוא לא מכיר, הוא באיזשהו מקום כמו ילד שצריך ללמוד קודם התנהגותיים חדשים. הוא מספר כי לא נתנו לו לעבוד בכל מקום בשוק, בסופו של דבר הם כיוונו אותו לאיזשהו עבודה שלכאורה תתאים לו- חנות שתהיה יותר שקטה, ממוזגת וכו\'. ככל הנראה מאחר והוא נתפס בעיניהם כבחור עדין, ולכן הציעו לו עבודה שהתנאים \"מתאימים\" לו. [דוגמאות לתנועה של המגדר במערכות של כוח ] - **כיצד פעילות נשים בתפקידי לחימה עשויה להשפיע על הנשיות שלהן?** נשים לוחמות מרגישות שנעלם להן כל הקודים הנשיים בתפקיד גברי, כיוון וזה תפקיד בעל מאפיינים גבריים. המרחבים האלו משפיעים על התפיסה של הגבריות בעיני הנשים. - **כיצד גברים הנותרים בבית בחופשת לידה עשויה להרגיש ביחד לגבריות שלהם?** הגברים לרוב נמצאים בשוק העבודה, כשנמצאים בחופשת לידה זה משפיע על רמת הגבריות שלהם והתפיסה שלהם. - **האם גבר הפעיל במועצה המקומית יחזק את הגבריות שלו או יחליש אותה?** יחזק אותה, יכול לפגוש גברים אחרים, יכול להתקדם למשרות בעלות סטטוס חברתי, מזוהה עם המגדר שלו. גברים שעובדים בזירות ציבוריות נמצאים בסטטוס חברתי גבוה. הכוונה במערכות של כוח היא משפחה, מוסדות חברתיים, מדינה, צבא וכו\'. כל אלה הם מוסדות אשר משפיעים עלינו ועל ההתנהגות שלנו. אנחנו אומנם פועלים בתור פרטים בעולם, אבל ההתנהגות וההתנהלות שלנו מושפעת. זה לא אומר שאנחנו חסרי כוח, אלא שאנחנו עסוקים להתאים את עצמנו לציפיות החברתיות. זה משפיע בהקשר החברתי, לכאורה אם מסווגים את הבית כמרחב שהוא יותר נשי אז גברים שנשארים בבית בחופשת לידה עלולים להיחשב כגברים שהם יותר נשים. במידה וגבר פועל בזירה גברית הערכה החברתית שהוא יזכה לה תהיה גבוהה, הוא לכאורה ממלא את התפקיד שהחברה יועדה לו. לעומת זאת נשים שפועלות באותה זירה, אלו נשים שיכולות להיות מאוד מוערכות על היכולות שלהן ומצד שני גינוי בגלל ההצלחה שלהן. קיים איזשהו קו רצף בין גברים ונשים. וניתן לבצע מעבר בין המגדרים. אנשים לא חייבים להזדהות עם המגדר ויכולים לשנות את מגדרם עקב חוסר הזדהות. לדוגמא, בקבוצת ההיג\'רה, גברים אשר לא מוגדרים כגברים ולא כנשים, חיים בקבוצות בשוליים של העיר. הם בדרך כלל מתלבשים כנשים, וחלקם גם עוברים תהליך של סירוס בכניסה לאותה תת תרבות. מצד אחד, בהודו הם נחשבים לשוליים של השוליים, לאנשים בעלי רמה חברתית נמוכה. מצד שני, בגלל המקום הלימינלי שלהם של בין לבין, יש להם כל מיני תפקידים של נתינת ברכה בטקסים של הולדת בן, השוליות שלהם מקבלת היפוך ומקבלת כוח ביחס לאותו אירוע ספציפי ולכוח שלהם לברך. [סרטון בכיתה- \"נזילות מגדרית\" המבטא את קו הרצף בין גברים לנשים:] הסרטון מדגים שהמגדר היא לא קטגוריה לבינארית ספציפית, יש קו רצף בין גברים לנשים ואפשרות למעבר בין המגדרים. השימוש בשפה יכול לקטלג (השימוש באח/אחות) ויכול להיות מאוד פוגעני לאנשים שנמצאים על קו הרצף המגדרי. קיימים ביטויים שונים שקשורים ליחסי מגדר וזהויות מגדריות בשפה ואיך זה משפיע על האופן בו אנשים אינדיבידואליים וקבוצות חברתיות מרגישות בחברה. [ ] [מאמר- \"קוויה\": על נשים חזקות בחברה הפלסטינית בישראל/ עמליה סער ] עמליה סער בדקה מה זה להיות גבר דרך דמויות מאוד מסוימות שבאותה חברה נקראות \"קוויה\". קוויה הוא כינוי לנשים בעלות עוצמה, אשר מקפידות בזירה הביתית ופעילות מסוימת בזירה הציבורית. הן זוכות להערכה חברתית. היא מראה לנו במאמר שהזהות המגדרית זה מעבר לביולוגיה, אלא זה הפעילות של האנשים בתוך מערכות של כוח. מערכות של כוח זה משפחה, קהילה מורחבת ועל המדינה. אותן נשים שהיא ראיינה במאמר פועלות בתוך המערכות הכוח, והפעילות שלהן משפיעה על הנשיות שלהן. מצד אחד היא מראה את קוויה- אישה שפועלת לפי ההסדרים הקיימים, היא עדיין ממקדת את עיקר המאמצים שלה במישור הביתי, ואינה מנסה לגרום לשינוי חברתי. ומצד שני היא מתארת נשים שצוברות כוח גברי, כמו שהיא מגדירה במאמר \"יותר ממה שצריך\", כלומר נשים שפועלות בזירה הגברית. הן פורצות דרך ונותנות בהתנהגות שלהן אופציה להתנהגות לגיטימית לנשים אחרות, אך באותה נשימה הן משלמות מחיר ברמה האישית. נשים שמצליחות בזירות הגבריות הן ישלמו את המחיר בבית (גירושים, להישאר בלי ילדים). [מטרת המאמר:] - לחקור את האופן שבו מגדר וכוח שזורים זה בזה באמצעות בחינת דמותן של \"נשים חזקות\" בחברה הפלסטינית בישראל. - לנתח ולהעריך את השלכות התנהלותן של אותן נשים על שימור ו/או שינוי הסדר החברתי באותו הקשר תרבותי קונקרטי. [קוויה] עמליה חקרה את הנשים האלו ודיברה על מושג מסוים הנקרא קוויה ומקושר לנשים מאוד מסוימות בחברה הפלסטינית. נשים שפועלות עדיין במסגרת ה\"מותר\" החברתי. קוויה הוא התואר הפופולרי בחברה הפלסטינית בישראל, המציין התנהגות חיובית של נשים הן בתפקיד המסורתי והן בתפקיד המודרני. הן מצליחות לשלב בין התפקידים בבית לבין פעילות בזירה הציבורית ברמה מסוימת, ולא עוברות את הגבולות של צבירת כוח רב. כלומר הכוח שלהן נשאר ברמה האישית. אותן נשים מבטאות את המתחים בהם מצויה החברה הפלסטינית, הרצון להשתלב ולהתקדם עם המודרנה מבלי להתנתק מהמסורת. [מאפייני החוזק נשי ] הנשים הקוויות מאופיינות בחוזק: כוחן הוא **כוח הרואי**, **בלתי רשמי**- נמנעות מלהפוך את ההכרה שלהן למשהו ציבורי, טיפוח תדמית אלטרואיסטית (ההפך מאנוכיות). **מתמקדות בפרט עצמו**, באינדיבידואל וביכולת ובעוצמה שלהן **עצמן** לתמרן בין עבודה למשפחה- הנשים הקוויות אינן מתגבשות יחד. **לא פועלות באופן רדיקלי - לא חותרות לשינוי יחסי מגדרי.** הנשים הקוויות לא מאיימות על ההסדרים המגדריים הקיימים. המונח **\"קוויה\" הוא מונח EMIC** -- מונח פנימי לתרבות, המונח **\"חוזק נשי\" הוא מונח ETIC** -- מונח שהשתמשה בו עמליה על מנת לתאר את המונח הפנימי. [דוגמא אתנוגרפית: סנאא\'] אם לחמישה ילדים, מורה מוסמכת במשרה מלאה, לומדת לסמינר לתואר שני, מתחזקת את הבית בצורה יוצאת דופן תוך דאגה לבן זוגה ולילדים וזוכה לתמיכה של בן זוגה. עמליה סער אומרת במאמר שהיא התקשרה לאותה סנאא\' והיא ביטלה את הרעיון ואמרה לה שהיא חולה. עמליה באה לקבוע שוב, והתברר לה שבאותו יום שהיא הייתה חולה היא לקחה את ילדיה לחוף הים. עמליה סער לא הבינה למה עכשיו היא לוקחת אותן לטיול בחוץ למרות שהיא חולה. זה בדיוק דוגמא לזה שהנשים עושות מעל ומעבר בשביל לדאוג לבית למשפחה ולילדים. הרבה פעמים, זה בא על חשבון הבן אדם עצמו והכוחות שלו. במאמר קיים מתח, חשוב להבין את הזירות הביתיות לבין הזירות הציבוריות ומה קורה לנשים במקומות שמובנים לגברים ונשים אחרות שמצליחות לאזן ולצבור עוצמה נשית שלא מאיימת על יחסי המגדר הקיימים. רוב האנשים שלקחו חלק במהפכות הכי גדולות והובילו מאבקים, אלו אנשים ששילמו מחיר כבד. לצד זה, יש להם חשיבות מאוד גדולה בשינוי הסדר החברתי הקיים. [כוח גברי ] עד עכשיו דיברנו על עוצמה נשית המוכוונת לנשים שעמליה מכנה \"קוויה\". הכוח הגברי יכול להיות גם שייך לגברים וגם לנשים. אם נשים צוברות כוח גברי בחברה הציבורית הן עלולות לשלם על זה בפגיעה בנשיות שלהן. אם אישה צוברת כוח יותר, היא נחשבת אישה שנמצאת בזירה שלא שייכת אליה, זירה של גברים וזה משפיע על דברים אחרים בחייה: אולי תישאר רווקה, אולי ללא ילדים. היא תצטרך לשלם על המיקום שלה באותם עמדות. חשוב לציין שאותן נשים עשויות לספוג סנקציות אך גם מרחיבות את גבולות הנשיות הלגיטימית. אותה אישה באופן ספציפי משלמת מחיר שלא מצליחה בשוק הנישואין, אך היא זאת שפותחת דלת לנשים אחרות ותוביל לשינוי חברתי שיאפשר לאסימטריה המגדרית להפוך לסימטרית. **דוגמה אתנוגרפית נוספת --** היאם, בת 34 רווקה, בעלת תואר אקדמי, מנהלת מוסד ציבורי ופעילה בזירה הפוליטית, יש פרגון אך גם יש ביקורת כלפיה. רואים זאת גם בעובדה שהיא רווקה **\"נשים רווקות חזקות מסווגות כזכרים -- את טובה יותר מ10 גברים\".**\ **במאמר קיים מתח,** חשוב להבין את המתח בין הזירות הביתיות לבין הזירות הציבוריות ומה קורה לנשים במקומות שמובנים לגברים מול נשים אחרות שמצליחות לאזן ולצבור עוצמה נשית שלא מאיימת על יחסי המגדר הקיימים. [\" **female husband** \" גריעת הנשיות עקב צבירת כוח: מוסד הבעלים ממין נקבה ] נשים שביולוגית הן נשים אך מבחינה חברתית מתפקדות כגברים. נשים יותר מבוגרות, לא נשואות בעלות מעמד בכיר. הרבה פעמים בגלל שרוצות לשמור על שם המשפחה או הירושה שלהן. לוקחות לעצמן אישה ומתפקדות חברתית כגברים (female husband). **העובדה שהן מתפקדות כגברים וחיות עם אישה לא קשור ליחסי מין או לנטייה מינית, קשור לתפקיד המגדרי השונה בתוך המסגרת החברתית הזו שנובע מכל מיני אילוצים חברתיים.** מדובר על תפקיד חברתי מגדרי ולא על יחסים מיניים, סוג של משק בית שנוצר ממישהי שלקחה על עצמה תפקיד חברתי של גבר עקב שיקולים חברתיים שונים. סוג של מסגרת משפחתית שונה בה האישה מקבלת תפקיד של גבר (בעל). הבחירה במסגרת זו היא בחירה משולבת של שני הצדדים, החברה והן עצמן. [סרטון בכיתה- ההיג\'רות בהודו ] מציג את ההיג\'רות כמגדר שלישי בהודו, למרות שאנחנו יכולים לצפות שאם המדינה עצמה הכריזה כמגדר שלישי, סימן שיש להן איזשהו מעמד. למרות זאת, הן עדיין מדווחות שהן זוכות לדחייה מהמשפחה שלהן, פגיעות מיניות, הרבה עובדות בזנות ונדחקות לשוליים של החברה. הרבה מהן חיות במסגרת קהילתית וזה מה שנותן להן כוח. אנשים שנמצאים בין לבין בקטגוריות חברתיות הן מעוררות תחושות סטורות: מצד אחד יש להן מעמד מאוד חשוב, ומצד שני הן חוות פגיעות בחיי היום יום- אלה נקראים **טיפוסים לימינאליים**. לבוש הסארי של מישהי שעוברת את התהליך הזה בפעם הראשונה, הוא משהו מאוד חשוב בכך שהוא מחזק את אותן נשים. לבוש הסארי מייצג את התהליך של ההפיכה, של השינוי המגדרי ונותן להן כוח. נושא 2- משפחה ומיניות [משפחות גרעיניות וחברות בנות זמננו ] משפחות בעידן הפוסט מודרני בתוכו אנו חיים, משפחות גרעיניות, מעמד בינוני בעיקר בתרבויות מערביות. הנטייה היא יותר לגור במסגרת משפחות גרעיניות, תפיסה סימבולית של משפחה כמשהו רחב וקשור ליחסים חברתיים, קשרים בין משפחה ותהליכים כלכליים רחבים, משפחה כמשהו שקשור ומושקע בהסדרים כלכליים ותרבותיים, המשפחות החדשות שמאתגרות את המבנה המסורתי. [שלבים עיקריים של אסטרטגיות ייצור מזון:] צייד ולקט -\> גננות -\> מרעה -\> חקלאות -\> תעשייה כבדה -\> תעשיות מתקדמות. קיים קשר בין סוג החברות לסוגי המשפחות. קיימים שני דפוסים מרכזיים של משפחות: **משפחות (משפחות גרעיניות) וקבוצות מוצא.** צייד ולקט כחברה [קדם תעשייתית] מאופיינת בחברות יותר שוויוניות שאנשים מלקטים את המזון בעצמם. הדפוס המרכזי של משפחה בקרב חברה זו הוא **משפחות גרעיניות.** [באמצע] ניתן לראות את החברות שמאופיינות במשפחות יותר יצרניות. בחברות אלו הדפוס המרכזי של המשפחות הוא **קבוצת מוצא --** דפוס דומיננטי בקרב יצרני מזון. הכוונה לקבוצת שייכות משפחתית רחבה יותר מהמשפחה הגרעינית (שבטים, חמולות). כלומר, אנשים שלא בהכרח נאמנים לתא המשפחתי המצומצם אלא למסגרת הרחבה יותר. ככל שאנו מתקדמים לחברות [פוסט תעשייתיות] בעידן הפוסט מודרני (חברות לייצור המוני כמו החברה שבה אנו חיים היום- הולכים לסופר כדי לקנות אוכל) הנטייה, שוב, היא יותר למשפחות גרעיניות עם יותר התייחסות למבט פנימי של צורכי המשפחה. [שני דפוסים מרכזיים של משפחות ] - **קבוצות מוצא-** דפוס דומיננטי בקרב יצרני מזון. - **משפחות-** דפוס דומיננטי בקרב ציידים ולקטניות, וכן בקרב המעמד הבינוני האורבאני החברות תעשייתיות ופוסט-תעשייתיות. [תפיסה סימבולית של שארות ] הגישה הסימבולית מתייחסת לקשרי השארות כאל הבנייה תרבותית ולא כאל עובדות ביולוגיות. \"קבוצת מוצא\" או \"קשר דם\" הם בעצם הבנייה תרבותית, ולא עובדות תיאוריות פשוטות. למשל- אומרים בהרבה מאוד חברות שהקשר בין האמא לתינוק הוא קשר מאוד חזק, האמא מיד עם ההולדה מרגישה תחושה של אהבה מאוד גדולה והרבה פעמים מבססים את זה על דברים ביולוגים- הגוף שמפריש הורמונים. מחקר אנתרופולוגי שנעשה על משפחות אפרו אמריקאיות בארה\"ב, הראה שמשפחה זה לא התא המשפחתי המצומצם מבחינה ביולוגית, אלא שהיא מובנה חברתית ע\"י מי שעוזר לשרוד מבחינה כלכלית ומי שמספק עזרה הדדית. בשיח הישראלי אנו חווים יותר נכונות לקבלה והכללה לסוגים שונים של משפחות, כולל לה\"טביות, חד הוריות וכו\'. בעידן כיום יש יותר נטייה למגורים במשפחה גרעינית, אך יש מגוון הסברים שונים שמאתגרים את המבנה הזה. מי שמשתייך לקהילה הלה\"טבית ובעל יחסים מעורערים עם המשפחה הביולוגית שלו, יוצר לעצמו סוג של משפחה חדשה של מכרים וחברים שתומך בו מבחינה חברתית. המאמר מצביע על היחסים של המשפחות מול המדינה-הומואים יכולים לעשות פונדקאות רק בחו\"ל ולא בישראל. למדינה יש סוג של מונופול על ההבניה של המשפחה, מי נחשבת משפחה ראויה ומי לא. מצד שני יש תהליכים ברמת השטח שמאתגרים את הרמה הזאת. נדרש להסתכל על הדברים מ2 הצדדים. [מאפייני המשפחה בעידן הפוסט-מודרני ] - **הופכת מיחידית ייצור וצריכה ליחידת צריכה-** אנחנו יודעים שאנו חיים בחברת צרכנית, עידן קפיטליסטי. והמשפחות חיות בתוך העידן הזה. אנו לא מייצרים את האוכל שלנו, אלא ממש קונים אותו בסופר. הרבה פעמים האוכל הופך להיות יותר מהיר. הצריכה היא לא רק של אוכל, אלא של עודף מוצרים -- מוצרי חשמל, מוצרים לבית, ביגוד. לא מצטמצם רק לזה שאנו הולכים לחנויות, אלא גם רוכשים ברשת ובאינטרנט. תמיד יש את הציפייה להתקדם לדבר הבא. - **גירעון**- רוב המשפחות הן משפחות גרעיניות. המודל ההגמוני המקובל זו משפחה הטרוסקסואלית -- גבר אישה וילדים. - **אינדיבידואליזציה-** יש יותר רצון להגשמה עצמית בעידן הפוסט תעשייתי. כולנו רוצים להגשים את עצמנו. שמים את עצמנו במרכז, בודקים איך אנחנו יכולים לקדם את עצמנו בבחינה המקצועית, האישית והרגשית. מציאת בן זוג שיקרין על האושר וההצלחה שלי באופן אישי. אנשים בעידן זה עובדים בשיווק עצמי -- בייצור תדמית חיובית על הסביבה -- ניתן לראות את זה גם בפייסבוק וברשתות החברתיות. בדר\"כ ברשתות החברתיות ניתן לראות רק דוגמה של החיים הטובים, של פרופיל חיובי של האדם עצמו, אפילו ברמה של התמונה. בפועל במציאות הדבר לא באמת נכון. - **התמחויות-** יותר התמחויות בשוק העבודה. יש דרישה להתמחות בכל מיני תחומים, דורשת נסיעה, ולכן יש צורך של האנשים להתנייד במערכת הזוגית הזו. למשל מישהו שהוא רופא ונדרש לעשות התמחות במדינות שונות בעולם. - **הפרדות תחומים-** עדיין שאנחנו מדברים על משפחה ועבודה זה שני תחומים נפרדים, זה עדיין משהו שדורש מיומנות אחרות ויכולות אחרות מכל אחד מבני הזוגי. הגברים הם אלה שפועלים בזירה הציבורית, והנשים פועלות בתוך המסגרת הביתית. - **חלוקת עבודה במשפחה לפי קווי גיל ומגדר-** חלוקת עבודה היא בין הורים לבין ילדים. אנחנו לא מצפים מהילדים שיפרנסו, ובמשפחות וביצרני מזון הילדים הם סוג של כוח עבודה, לעומת העידן הפוסט תעשייתי הם רק \"שותים\" את הכסף, ורק רוצים את הכסף. ישנה היררכיה בין ההורים לילדים, יש סמכות להורים- למרות שהסמכות הזו בעידן של היום הולכת ונשחקת. מבחינת מגדר, עדיין נראה חלוקה- הגברים עדיין מצופים לפעול יותר בזירה הציבורית, והנשים מחויבות יותר לזירה הביתית ולטיפול בבית ובמטלות השונות. ממחקרים שעולים נראה שהגברים לא הצליחו להיכנס לזירה הביתית, לעומת הנשים שחלקן צלחו להיכנס לזירה הציבורית וכיוצא מכך נופלת עליהן אחריות רבה וגדולה מהגברים- משולבות גם בזירה הציבורית וגם בזירה הביתית. [נישואין הופכים ממכשיר ליצירת בריתות בין קבוצות למכשיר ליצירת קשר בין פרטים ] בין הסיבות לירידת הקבוצה השארית: - **צורך ברמה גבוהה של ניידות-** אנחנו כיום לא בהכרח נהיה קרובים לאותם אנשים שעשויים להשפיע עלינו. - **אינדיבידואליזציה של תפיסת האדם-** תפיסה ששמה את האדם יותר במרכז, אשר פועל למימוש הרצונות שלו. כל הזמן יש לנו שאיפה למצוא את הדבר המושלם ביותר. שאיפה זו עשויה לשתק מאחר ולפעמים הרצון שלנו הוא אינו מציאותי ומחכים ל\"אביר על הסוס הלבן\". אנחנו לפעמים משלמים מחיר על האינדיבידואליזציה- בכך שהיא מרחיקה אותנו מהקבוצה שלנו, וגם מתוך הריבוי אפשרויות והשאיפה למקסם את הדבר המושלם. כל אלו מקשים עלינו להשיג את המטרות ולהשיג את הדבר המושלם (כל הזמן חושבים שיש משהו שהוא יותר טוב). - **אינדיבידואליזציה של המשאבים הכלכליים והפוליטיים-** השימוש בנישואין כמכשיר לכוח פוליטי וכלכלי לא פעם, אולם הוא מצטמצם לתת-קבוצות בחברה. השימוש בנישואים ככוח פוליטי, כמשהו שבאמצעותו אפשר לצבור יוקרה. המון פעמים אנשים נמשכים לאנשים שנמצאים בשכבות הגבוהות מבחינה כלכלית או בכוח הפוליטי. ניתן לראות זוגות שצד אחד מביא ממון, והצד השני מביא יוקרה. [ילדים ] בחברות מודרניות יותר, ניתן לראות שהילדים הופכים ממשאב כלכלי **לעול כלכלי**. הילדים במשפחות של המעמד הבינוני דורשים המון משאבים -- קניית מצרכים, מזון, מטפלת. התופעה הזו של ילדים שעובדים בשדות כמשאב כלכלי עדיין מתקיימת בעולם בחברות מסורתיות. בחברות יותר מערביות הילדים במרכז והופכים לעול כלכלי. במסגרת המעבר מתרבות ממוקדת-קבוצה לתרבות שממוקדת בפרט, מתפתחת נורמה של **שימת הילדים במרכז**. קיים מעבר מהסתכלות על הקבוצה (השבט, הכלל) לקבוצה שמסתכלת על הפרט (הילדים עצמם). בחברה הישראלית אנו רואים זאת כך שהכל סובב סביב הילדים. החברה הישראלית מאוד מוכוונת להבאת ילדים, ומעניין להסתכל בתופעה הזאת על קבוצות מופלות כגון הקהילה הלה\"טבית שמנסות להביא ילדים (כדוגמת המאמר). אנו רואים פחות ופחות ילדים במשפחה, ככל שהשכלת הורים יותר גבוהה יש פחות ילדים לכל אישה, העלות מאוד גבוהה ולכן הם הופכים להיות לנטל משפחתי. הרבה משפחות קורסות תחת הנטל הזה. [נשים וגברים ] כיום הגברים והנשים עוברים **מסגרגציה** (הפרדה) תפקידית וחברתית (נשים מבלות בחברת נשים, גברים בחברת גברים) לחיים חברתיים מעורבים עם סגרגציה תפקידית חדשה. בתוך המסגרת המשפחתית, אנו רואים שבעבר הייתה יותר חלוקה בין נשים לגברים, היום יש סוג של חלוקה מחדש, סגרגציה תפקידית. חיים חברתיים מעורבים בהם גברים ונשים לומדים יחד, הגברים מבלים יותר שעות בשוק העבודה כי להם יש את האחריות הראשונית לפרנסה, הנשים יותר אחראיות על גידול הילדים והמשפחה. עדיין קיימת החלוקה בבית אך הגברים חוזרים הביתה ומצפים למקום הזוגי האינטימי עם האישה. הגברים מבלים יותר שעות מחוץ לבית, אך היחידה הזוגית היא המקום המרכזי בו הם מחפשים אינטימיות. [חלוקת העבודה המגדרית המודרנית ] המשפחה בכללותה מתנתקת מן היצור הישיר של טובים. **הגברים מתמחים ב\"ייצור\" Production** - מזומנים, קשרים, סטטוס -- באופן כללי הם אלו שפועלים בשוק העבודה, יוצרים קשרים, יוצרים את הסטטוס שלהם, הפן הכלכלי. **הנשים מתמחות ב\"ייצור מחדש\" Reproduction** - יולדות ומגדלות ילדים, עוסקות בתחזוקה פיזית של הבית ובתחזוקה הרגשית של בני המשפחה. אפילו בחירה המקצועית של מרביתן קשורה לניתוב שלהן לעבודת רגשות -- מקצועות של טיפול, פסיכולוגיה, טיפול בילדים. [החוזה המגדרי המודרני כמודל האידיאלי] [Sa'ar (2017)] הגבר מפרנס עיקרי והאישה מפרנסת משנית. תחום האחריות הראשי של הגבר הוא ייצור הכנסה. תחום האחריות הראשי של האישה הוא עבודת הרגשות. במציאות היישומים של \"החוזה\" מורכבים, כי נשים כן משולבות בשוק העבודה (תלוי במעמד ובאתניות). החוזה המגדרי הוא משהו אידיאלי -- זה לא אומר שאין נשים שפועלות במשרות בכירות ואין גברים שעובדים בבית, אך הגבר הוא זה שאחראי להביא את הפרנסה והכסף, והאישה אחראית לגדל את הילדים. לאחר הבאת ילדים, קיים נטל משני הצדדים: מצד הנשים וגם מצד הגברים. קיים נטל לעבוד ולצאת לשוק העבודה לפרנס, וקיים נטל על הנשים לגדל ולטפל בילדים. דורש סוג של מוכוונות מסוימת. תמיד כשמדברים על מודל או אידיאל מתכוונים למשהו כללי, החוקרת ביצעה עבודה שדה, שמעה את האנשים, מתוך זה העלתה משהו מושגי רחב יותר, המשהו המושגי הרחב הזה לאו דווקא נכון כל הזמן, נדרש לקחת עוד מספר פרמטרים בחשבון, תלוי במעמד אתניות סוג התרבות וכו\'. [החוזה המגדרי הינו תסריט תרבותי (סכמה תרבותית)] **קוסמולוגיה-** איך אנו רואים את העולם. התפיסה של העולם שלנו קשורה לתרבות, משהו שנראה לנו טבעי הוא מבנה חברתי. יש מודלים רחבים -- אך אנו צריכים לבחון אותו ביחס לתרבות וביחס להקשר החברתי. אך עדיין זה אומר משהו על תופעה חברתית בעולם -- התפיסה שלנו בתור בני אדם, גבר או אישה. החוזה המגדרי מכתיב תפיסות (לא מודעות) של עצמי, של נשיות וגבריות, של האופן שבו נכון להיות בעולם. עם התפשטות הקפיטליזם הגלובלי התסריט הזה הופך אוניברסאלי, אך תרבויות שונות מקיימות גרסאות שונות שלו. קיים מעבר של רעיונות ממקום למקום -- מה שאנו רואים בארה\"ב מגיע גם לישראל, כנ\"ל הרשתות החברתיות. התסריטים הופכים להיות יותר ויותר אוניברסליים. יכול להיות שאנתרופולוג יגיע עם סכמה כללית מסוימת של משפחה, אך הוא צריך לבחון איך זה קורה בחברה הספציפית אותה הוא חוקר. מצד אחד יש איזשהם מעברים אוניברסליים עם ההתפתחות של שוק העבודה גלובלי, מעבר של אנשים ממקום למקום, מעבר של סחורות, ובכך אנחנו רואים את אותה גרסה במקומות שונים בעולם, אך עדיין יש מקרים ספציפיים מקומיים באותה תרבות. יש מתח בין אוניברסליזם לבין יחסיות תרבותית. [גם מבנה הרגשות מושפע מן ההסדרים המוסדיים והכלכליים ] יש סוג של קפיטליזם רגשי. מבנה הרגשות קשור להסדר הכלכלי ולצריכה קפיטליסטית. לכאורה הדברים נראים מאד טבעיים, אישיים ושלנו, אך גם זה משופע בתוך הסדרים כלכליים של התקופה. בעיקר קשור **לצריכה קפיטליסטית** שמשפיעה עלינו -- תחזוקת פרופילים ברשתות החברתיות, הוולנטיין דיי. בתקופה הפוסט תעשייתית יש חוזה מגדרי שמכווין את הנשים לטיפול בבית ואת הגברים לשוק העבודה, הקפיטליזם שולט על האופן שבו המשפחה נבנית וניתן לראות מעבר ממשפחות מוצא למשפחות גרעיניות, יש דרישות כלכליות מסוימות שדורשות ממשפחות לעבור ממקום למקום. לדוגמא אהבה רומנטית היא רגש שנוצר בתקופה המודרנית בהשפעת שלושת אלו. החיבור בין עולם הצריכה לבין העולם האינטימי זה העולם של הקפיטליזם הרגשי. [המודרניזציה הביא ל-] בעידן הפוסט מודרני ישנה נטייה למגורים במשפחות גרעיניות, **יש יותר דגש על הפרט**, שחושב יותר על עצמו בקשרים זוגיים. הנאמנות שלו היא לא כלפי השבט, החמולה והמבנה משפחתי רחב יותר, אלא על **מבנה משפחתי מצומצם** של דיאדה זוגית. בהרבה חברות כולל החברה הישראלית יש דגש על **מכוונות להבאת ילדים**. האדם יותר תופס את עצמו באופן אותנטי, יש מעבר לתרבות האגו- יש יותר דגש על מימוש העצמי שבא לידי ביטוי גם בקשר הזוגי. **האהבה הרומנטית היא כלי למימוש העצמי האותנטי**, לכן מפרקים את הקשר כשחשים שלא מגיעים לאמת- לרוב ההתנהלות שלנו בתוך הקשר הזוגי מגיע אלינו מאידיאלים מאד חיוביים, מהסרטים ומבחוץ, שהם לאו דווקא אמיתיים. אנשים מפרקים משפחות בגלל שהם חושבים שהם לא עומדים באידיאל הזה. [משפחות והסדרים משפחתיים בעידן המודרני המאתגרים את המודל המשפחתי והמסורתי ] בחברה הישראלית אבל גם בחברות אחרות, ראינו שיש מודלים שמאתגרים את מודל המשפחה ההטרו הסקסואלית, שהיא המיינסטרים התרבותי, המרכז ומה שאנחנו רואים כאידיאל תרבותי שנשאף. דיברנו על אימהות חד הוריות כמבנה שהוא מאתגר ולא עומד בקנה אחד עם האידאל התרבותי. משפחות לה\"טביות, גם מבחינת המבנה המשפחתי (לא רק הזהות המינית שגם מאתגרת את המרכז התרבותי) אלא מבחינת המבנים התרבותיים. אם אנחנו מדברים על תפיסה אנחנו מדברים על תפיסה אתנוצנטרית=תפיסה קיצונית לדבר. תפיסה ששמה תווית על אנשים ועל תתי תרבויות (ניתן להתייחס גם לקהילה הגאה כתת תרבות). גם אם יש אמרות של אנשים בתוך התרבות בגנות תת תרבות או אנשים אחרים מאותה תת תרבות זה לא אומר שזה חזית הכל, תמיד יש כוחות שהם גם כוחות נגד. זה נכון גם כלפי הנשים, שיש מנהיגים שאומרים דברים מטיפים או שמתייחסים לקבוצה אחרת כקבוצה נחותה, ועם זאת יש אנשים שמתנגדים לזה וזה השינוי התרבותי- כי תרבות לא קפואה בזמן והיא כל הזמן משתנה. מי משנה אותה? האנשים עצמם. האדם הוא יצור חי במערכות של סמלים, התרבות עצמה מורכבת מסמלים ואנחנו יכולים לשנות את המשמעויות והסמלים של התרבות שבתוכה אנחנו חיים. [סרטון בכיתה- קשרים פוליאומוריים ] מצד אחד, מי שעושה משהו לא מקובל הוא משלם מחיר ומצד שני הוא מרחיב את הגבולות של מה מותר. אנחנו רואים שאלו אנשים שהם בתוך קהילה. זה מעניין שלקראת סוף הסרטון, האישה מדברת על מילוי של צרכים בהקשר חברתי מסוים, שיש מקובל ויש משהו שהוא פחות מקובל. בעידן הפוסט מודרני דיברנו על כך שיש דגש על אינדיבידואליות, על האופן שבו הפרט חווה את הרגשות שלו, אפשר להגיד שפוליומוגיה הוא סוג של ביטוי כזה שאנשים רוצים לבנות מערכת שתענה על הצרכים שלהם. מתת תרבות- יש לנו סוג של קהילה, יש לה מושגים, סמלים, הסדרים מסוימים- מה מקובל ומה לא מקובל. אף במונחים של גירץ, אדם שנכנס לתוך מערכת של סמלים ומשנה את התרבות עצמה ונותן לה איזשהו ביטוי ומגוון אפשרויות. דוגמא מהסרטון: ארוחת הערב עם אישה ועוד שני גברים, המראיינת שאלה האם זה טבעי? התרבות מתחפשת לטבע. התרבות עד כדי כך משפיעה עלינו שדברים שאנחנו חיים בתוכם נראים לנו מובנים מאליו. דברים שנראים לנו טבעיים הם בעצם השפעה מאוד חזקה של התרבות. [מאמר- From Mumbai to Tel Aviv/ סיביל לוסטנברגר ] - הקשר רחב: פונדקאיות בין לאומית בהעדר אפשרות לזוגות חד מיניים לבצע את התהליך בישראל. - ניתוח הקשר בין זוגות גברים הומואים לבין הפונדקאיות ההודיות תוך התייחסות למושג האינטימיות. המאמר עוסק בפונדקאות כהליך פורמלי בעל מתח בין גברים שרוצים להקים משפחה בתהליך פונדקאות, לבין היחסים שנוצרים עם האם הפונדקאית. המתח הוא על היחסים האינטימיים לעומת הרצון ליצור ריחוק בכדי להגיע לתא משפחתי שלהם ללא קשר לאם הפונדקאית. המאמר בוחן את טיב היחסים בין ישראלים גאים הנעזרים בתהליך פונדקאות, לבין הפונדקאיות ההודיות. לרוב, הליך זה מוצג כעזרה הדדית, אך המאמר מסבך תמונה אידיאלית זו. המאמר בוחן את האינטימיות בהליך זה, והאם על אף המרחק הפיזי אינטימיות אפשרית בכלל. המאמר מציין כי בשל הקושי של הזוגות הגאים, ורצונם להביא ילדים הם נאלצים להיעזר בפונדקאים מחוץ לגבולות המדינה, להשקיע הון בכך, תוך ניסיון להיות משפחה \"רגילה\". פעמים רבות בעת ניסיון זה, הגורם השלישי, התורם, נעלם מהתמונה. הכותבת הייתה חודשיים במלון בבומבי, שם הזוגות הגאים חיכו ללידה. היא הופתעה לגלות שרוב הזוגות ידעו מעט על האם הפונדקאית, ופגשו אותה פעם אחת או פעמיים. למרות זאת, כאשר הכותבת ראיינה את האימהות הפונדקאיות, הזוגות היו להוטים לדעת מה הן אמרו, איך הרגישו, והאם הסוכנות התנהגה אליהן יפה. בקטע מובא ציטוט של אב הממתין ללידת תינוקו, שאומר שהילד צריך לדעת על האם הפונדקאית שהיא קיימת, אך לא לדעת מי היא. כלומר, מבחינתו היא לא הכרחית להרכב המשפחתי ואף מוסיף שאם היה מעוניין בכך, היה מוצא אישה בארץ ועושה זאת באופן לא חוקי בארץ. דבריו משקפים שהרצון לקידום חוקתי מצד הזוגות הגאים, דוחף אותם לצמצום הקשר עם האם הפונדקאית. צמצום הקשר נעשה באופן טבעי בשל המרחק הפיזי, אך נראה שהוא מגיע יותר מהצד הישראלי, אלו מפחדים להיקשר לאם הפונדקאית ולהביא לה את מס\' הטלפון שלהם, שמה תבקש בהמשך כסף ותרצה להכיר את הילד. מנגד, האימהות הפונדקאיות מצפות לקשר ארוך טווח, עזרה הדדית בהמשך, ואף חושבות שהדבר יעזור לילדיהם שלהן בעתיד. בארץ, זוגות גאים חווים קשיים, לא יכולים להתחתן ולהביא ילדים לעולם, אך מנגד מקבלים הטבות מס. כלומר, מצבם המשפטי לא ברור, ואין להם מספיק הגנה על זכויותיהם כמשפחה. המאמר בוחן את ההיבט המוסרי של הפונדקאות, האם זהו ניצול או לא, ואיך האבות רואים זאת. יש האומרים שהפונדקאיות עושות זאת בשביל הכסף ולכן זה ניצול, ויש הרואים בכך עבודה של 9 חודשים, ולכן התשלום לא הופך את זה לניצול, אלא לעבודה הוגנת. האינטימיות, עפ\"י רוב, קשורה בחיבה, באהבה, בקרבה גופנית, ובקרבה לאישיות. הספר \"האבות של גל ונועה\" שמצוין במאמר, מספר סיפור על אינטימיות במשפחה. הוא לא רק מאתר אהבה בתחילת הקמת משפחה. הוא גם מתאר את הבית כמקום של חיבה וקירבה גופנית, המתוארים בצורה נפלאה ביותר בתמונה האחרונה של הסיפור, המציגה את שני האבות הנושאים את הבנות למיטה. לכן הסיפור אינו נמנע מהקשר בין רשת של גנאלוגיה (חקר אילן היוחסין) ואינטימיות. המאמר מנתח את הקשר בין זוגות גברים הומואים לבין הפונדקאיות ההודיות תוך התייחסות למושג האינטימיות. אחד \"האתגרים\" ביצירת משפחה אלטרנטיבית הבולט בחברה הוא תהליך הפונדקאות. המאמר מספר על גברים ישראלים שנמצאים בתהליך פונדקאות בהודו ומתאר את הקשר עם הפונדקאית. הוא מעלה את שאלת האינטימיות. המאמר מסקר את התהליך בהודו ומעלה את חוסר השוויון בין הנשים ההודיות העניות לגברים הישראלים. לגבי הנשים ההודיות מצד אחד- הן מרוויחות מבחינה כלכלית, אך מצד שני זה גם שם אותן בפגיעות. התהליך מצביע על כוחם של ההורים המיועדים לשים את הגבולות ביחסים מול האם הפונדקאית. מצד אחד יש רצון להוקיר לה תודה, ומצד שני יש רצון לשים גבולות לקשר איתה. תהליך הפונדקאות מגובה בחוזים. ההורים המיועדים עובדים מול 2 גורמים: הסוכנות באותה מדינה שבה מאמצים והאם הפונדקאית. כדי ליצור את הניתוק הביולוגי והקשר הרגשי שנוצר האם הפונדקאית אמנם נושאת את העוברים אך היא לא קשורה גנטית וביולוגית לתהליך (אינה תורמת את הביצית). לאחר הלידה היא צריכה לחתום על ויתור הזכויות ההוריות שלה (מעבר לחוזה). עושים בדיקה גנטית בקונסוליה כדי להוכיח את הקשר לבני הזוג. כיום, כחלק מהאפליה, החוק בישראל קובע שבשביל להתחיל הליך של פונדקאות צריך להיות זוג שלא יכול להרות. בכך זה מוציא אימהות חד הוריות ומוציא הורים חד מיניים מהחוק ולכן החוק מפלה. בעצם **האישי הוא הפוליטי**- אתה נכווה דרך הגוף. ברגע שמפלים אותנו אנו חווים את זה דרך הגוף שלנו, חווים רמה של כעס. קיימת אופציה להליך פונדקאות בהודו שהיא יותר זולה, אך המאמר מראה יחסי כוח בקשר בין ההורים הישראלים לפונדקאית ההודית. בין ההורים שאינם יכולים להביא ילדים בעצמם וצריכים לנסוע למדינה אחרת, ומצד שני הפונדקאית גם גאה מאוד בתהליך. גם אם להורים הישראלים יש פגיעות מסוימת עדיין יש להם יותר כוח בתהליך עצמו מהאם הפונדקאית. [פונדקאות- סולידריות? או חוזה?] הדגש המחקרי היה על איך ההורים לקחו את התהליך ופחות על איך הרגישה הפונדקאית. במאמר מה שמעניין היא ההתייחסות למושג האינטימיות. תהליך פונדקאות מעלה סוגיות אתיות וסוגיות בין אישיות. [מצד אחד] אנו מדברים פה על חוזה(עורכי דין, הסכמים), [ומצד שני] גם בתהליך עצמו יש אלמנט אינטימי ורגשי בקשר שנוצר בין הפונדקאית לבין ההורים המיועדים. בהודו הקשר הוא יותר מצומצם, כי יש מכשולים של שפה, יש חוסר גישה של הפונדקאית לכל מיני מקורות של ידע. זה לא אומר שהיא לא נטולת כוח לחלוטין, אבל היא קשורה בהרבה יותר פגיעות ובסופו של דבר ההורים הם אלו שיש להם יותר כוח ומקום להחלטה במידת הקשר שהם רוצים עם הפונדקאית במהלך ההיריון ואחרי הלידה. זה לא משהו שהוא חד משמעי, זה משהו שכל פעם צריך לבחון בהקשר ולאורך תהליך של הפונדקאות. בחלק המקרים ההורים התייחסו לפונדקאית כ\"עסקה\" אך מצד שני הם דואגים לה, יש איזשהו מטען רגשי. לאורך תהליך של הפונדקאות צריך לבחון את זה בהקשר. חלק מהפונדקאים יצרו סוג של ריחוק, אבל מצד שני הרגישו סוג של סולידריות איתה ורצו להתקרב אליה כי היא עזרה להם להקים משפחה. זה מאוד מורכב. זה מעיד על המורכבות (זה לא או זה או זה). נאמר במאמר שמאוד קשה להבין את הפרשנות של ההתנהגות הזאת. יש פה פערים כי הרבה פעמים יש התערבות של הסוכנויות שרצו לציין את הנשים ככאלה, כדי שההורים המיועדים לא יצפו להתנהגות רגשנית. אבל לא ניתן לצפות איך זה יהיה בתהליך עצמו. נכון שהתחושות מעורבות, אבל הפוקוס הוא פחות על הפונדקאיות אלא יותר הדגש המחקרי על איך ההורים הרגישו לגבי התהליך הזה ועל מושג הפונדקאית ועל האינטימיות מולם. [ההורים המיועדים במחקר] חשו תחושות מעורבות לגביי האינטימיות עם הפונדקאית, ושמו דגש על השכר כדי לשמור את הפונדקאית מחוץ למשפחה. **אך בה בעת** גם חשו צורך לפגוש אותם לאחר הלידה ולהביע הערכה ואמפתיה. הרצון של הסוכנות הוא לעשות הפרד ומשול. אינטימיות הוא מושג שלא רק מצביע בהכרח על קרבה אולטימטיבית שנתונה בכל מצב אלא הוא מושג שהוא תלוי הקשר, צריך לבחון אותו פר מקרה. גם באופן כללי לסוגיה של הפונדקאות באוכלוסייה בהודו וגם לרעיונות עצמם של האנשים כי כל אחד מתייחס למושג הזה ולקשר עם הפונדקאית באופן שונה. ההורים המיועדים מצד אחד כן העריכו אותה ורצו לפגוש אותה, אך שמו דגש על השכר ועל הקשר העסקי. מנגנון שהצביע על המורכבות הזו שהם הרגישו מולה. רובם לא פגשו אותה לאורך התהליך ולא היה קשר קרוב לאורך הדרך, ופתאום מקבלים ילד. יש איזשהו ניתוק בתהליך בהודו בין ההורים לבין הפונדקאית בין היתר בגלל המעורבות של הסוכנויות שעושות שם מעין הפרד ומשול שמצד אחד מתנהלים בעיקר מול ההורים ובנפרד מול הפונדקאית, מתוך רצון לשמור על התהליך כמה שיותר נקי ממפגשים ופחות מעורב מבחינה רגשית. פונדקאות בישראל היא זכות שניתנת עבור זוגות נשואים שלא הצליחו להיכנס להיריון לאחר תקופה מסוימת. המאמר עוסק בהבדלים בין ההורים לבין הפונדקאית ומתאר את פערי הכוח לאור ההבדלים ביו המדינות וההבדלים בין ההורים המיועדים לבין הפונדקאית. בארה\"ב ובקנדה התהליך הוא יותר שוויוני, הפונדקאית בוחרת את ההורים המיועדים גם לא מספיק שרק הם בוחרים בה, היא מנהלת משא ומתן על החוזה, יש לה עורך דין שממומן על ידי ההורים המיועדים, אך יש עדיין פערי כוח. גם בארה\"ב ובקנדה יש את הדינמיקות של מה קורה אחרי הלידה, יש חשש שהאם הפונדקאית תרצה קשר לילד, ניסיון לייצר את המשפחה כמשפחה של הזוג ללא עירוב של המשפחה הפונדקאית, אך זה פחות קיצוני ממה שהיה בהודו ונפאל שזה מבטא את הפערים בין המדינות. [ההתייחסות לפונדקאית כעבודה שרטטה קו בין המשפחה של ההורים המיועדים לפונדקאית. נתנאל (עמ\' 213)] \"בגלל שהיא אישה הודית ענייה זה לא אומר שהיא טיפשה, והיא יודעת טוב מאוד מה היא רוצה מחייה. היא קיבלה את ההחלטה הזו באופן מודע כדי לשפר את החיים שלה. ממה שהבנתי המצב שלה כאמא חד הורית בהודו הוא מאוד קשה. והיא קיבלה כסף ממנו היא יכולה לקנות בית ולשלוח את הילדים שלה לבית הספר אין עבודה אחרת שהייתה מאפשרת לה לעשות צעד גדול כזה קדימה. אני לא אומר שלהיות אמא פונדקאית זה קל מבחינה פסיכולוגית או פיזית. אבל זו החלטה שאתה לוקח. ואני חושב שחשוב להיות מצפוני ביחס לזה, להכיר שזה המצב\". **תחושת המורכבות-** התפיסה או המחשבה שאולי נפתח הפתח של הפונדקאית זה יאיים על הקשר המשפחתי או על החיבור עם הילדים. ההסבר והתפיסה של פונדקאות כעבודה היא תפיסה ששוללת את האלמנט הרגשי או ההתקשרות הרגשית האפשרית אחרי הלידה. בפונדקאות באופן כללי ישנם מניעים שהם כלכליים אבל יש גם מניעים אלטרואיסטים. בכל התהליך הזה, הפונדקאית לא מקבלת סכום שמשנה חיים. זה לא חד מדדי, לצד מניעים אלטרואיסטים יש מניעים כלכליים, במאמר מדובר שהדברים האלו משולבים. זו סיטואציה מורכבת שמאפשרת מצד אחד לזוג שאינו יכול להביא ילדים, להביא באמצעות פונדקאית. יש פה מניע כלכלי ומניע אלטרואיסטי. [חוסר שיוויון בין ההורים לבין הפונדקאית: לפני ובמהלך ההיריון] מבחינת הא- סימטריה שהחוקרת מתארת לאורך התהליך בין ההורים לפונדקאית אנו רואים שמצד אחד ההורים מקבלים עליה הרבה מידע (כרטיס זהות שלה עם הגיל והמצב האזרחי), יכולים לשלוט על הרמה הרפואית, מקבלים דיווח על מצבה הרפואי, היה להם כוח להשפיע על התזונה שלה ועל מצבה הרפואי. הפונדקאית קיבלה מעט מאוד מידע על ההורים, חתמה על החוזה מבלי לדעת מי ההורים המיועדים ולא ממש ידעה איזה סכום תרוויח. ניתן לראות שעם כל זה שיש פגיעות בהורים שצריכים לנסוע למדינה אחרת להביא את הילדים, עדיין יש את הפגיעות של האם הפונדקאית. ניתן לראות את המתח ואת חוסר השוויון בינם לבין הפונדקאית. משתמשים בביצית של מישהי אחרת (ולא של הפונדקאית) על מנת לנתק את הקשר הביולוגי. (יש הסבר ביולוגי לכך). הפונדקאות האלטרואיסטית שאנשים עושים את זה באופן עצמאי זה פחות נפוץ, זה בעיקר דרך מעורבות של סוכנויות שמתווכחות בין האנשים. [חוסר השוויון בין ההורים לבין הפונדקאית: לאחר הלידה] - ההורים יזמו מפגש עם הנשים וניסו לסיים את המסע בטעם טוב ולא כמו אנשי עסקים. - לרוב נתנו טיפ כדי להביע את הערכתם. עם זאת, עדיין שמרו על ריחוק מסוים, במיוחד כשזה הגיע לעניינים כספיים. חלק מההורים אחרי הלידה התייחסו כסוג אל האישה כעובדת בשכר, לא התייחסו לאלמנטים הרגשיים. אבל חלקם ניסו ליזום איתה קשרים, כן היה ניסיון לסיים את המסע בטעם טוב, הרבה נתנו טיפ כספי אבל עדיין יש שמירה כזו של ריחוק,(במיוחד שמדובר בכסף). מאוד פחדו מאלמנט של ניצול, וגם זה בא לידי ביטוי בהפחדה מצד הרשויות שניסו מאוד להגביל את המפגשים האלו. המקרה הזה נותן לנו תופעה גלובלית ובוחן אותה בהקשר תרבותי קונקרטי, רואים יחסי כוח בין מדינות שונות ואת האופן שבו היחסי הכוח האלו משפיעים על היחסים שנוצרים בשטח בתהליך הפונדקאות. נושא 3- הגוף [הגוף נתפס דרך משקפיים תרבותיות] התפיסות והחווית שלנו ביחס לגוף מתווכות דרך התרבות. אנחנו חווים את גופנו, משתמשים בו, רואים אותו, ומבינים אותו דרך התרבות והמבט החברתי. גם מה שנראה לנו ספונטאני -- כמו רעב, עייפות, רגש, בריאות וחולי -- עובר הסדרה תרבותית [הגוף הוא תוצר של הבנייה תרבותית] גם אנחנו בחברה הישראלית, בעלי אובססיה לספורט ולעיצוב הגוף וזה לפעמים מוביל למצבים חולניים, למשל: לאנורקסיה. מרבית האנשים לא עומדים באידיאל התרבותי. התרבות של הרזון זו תרבות שמאוד משפיעה, היא חזקה. יש השפעה גלובלית, אנחנו רואים תוכניות על דוגמנים, רואים מודעות עם דוגמניות בינלאומיות. התרבויות הן דינמיות והן גם משתנות לגבי אופן תפיסת דימוי הגוף. [הגוף האנושי מסמל סדר חברתי כפוך ליחסי כוח- הספר \"טוהר וסכנה\" של האנתרופולוגית מרי דגלס] הטיפול בגבולות הגוף שלנו ובהפרשות הוא דרך סמלית לעסוק בגבולות השלם החברתי. **השלם** הפרטי והחברתי נחשב **לנקי, בריא וטהור**. מה שחורג מגבולות השלם, מה שמפר את גבולות הסדר נחשב **לטמא, מלוכלך ופתולוגי**. למשל, מחזור נחשב לטמא ומלוכלך כי זה לא נמצא בתוך הגוף ומקומו של הדם הוא בתוך הגוף ולא מחוצה לו. [דוגמאות לכך שהגוף הפרטי מסמל את הגוף החברתי] טקסי ברית מילה, טקסי שחיטה, טקסי אכילה. הדבר שנחתם בגוף האנושי במהלך טקס המילה, הוא למעשה דימוי גראפי של החברה וערכיה. כל אלה הן דוגמאות לכך שהגוף הפרטי שלנו משהו שהוא מאוד אינטימי, מסמל את הקולקטיב, את הקבוצה התרבותית הרחבה שבתוכה אנחנו פועלים ואליה אנחנו משתייכים. יש קשר בין מה שקורה לגוף הפרטי לבין הגוף החברתי הרחב יותר. בחברה יש איזשהו אלמנט של שליטה בגוף הזה, תוך ניסיון להרחיק אלמנטים שהם מבטאים גוף שהוא לא שלם, גוף שיש בו פגם, כל אלה החברה מנסה לדחות כי החברה רוצה לנסות ליצור דימוי של קולקטיב שלם וחזק. [הגוף כמסמן של גבולות תרבותיים- הדוגמא של ההיג\'רות בהודו] ההיג\'רות בהודו היא דוגמא לעוררות של כל מיני תהליכים שמבטאים איזשהו שנוי של הגוף. אנשים שלא נמצאים במיינסטרים התרבותי הם הרבה פעמים עלולים לספוג סנקציה חברתית. הם מעוררים איזשהי התנגדות מסוימת. ההיג\'רות הם לא גברים ולא נשים, ויש בהם משהו בהודו שהוא מעורר תחושות של חשש, גועל, והתחושה הזו של החשש מדגיש את הקולקטיב החברתי, את הגוף השלם החברתי. עצם זה שאני מסתכל עליהם כמשהו שמבחינה תרבותית הוא לא שלם, אני למעשה מגדיר משהו שהוא שלם, ואת הזהות שלי שעומד באותם אידאלים תרבותיים. הגוף החזק מסמל את הגבולות החברתיים. ההקשר הזה של הגוף במרחב העירוני הוא משהו שגם ניתן לראות אותו (דוגמא של טל מהכיתה). את הפגיעות אנחנו רואים בגוף שלהם עצמם, לצורך העניין מכורים לסמים נראה על הפנים שלהם, על המבט, על השיניים. בשוליים של העיר ניתן לראות שהם מורשים להסתובב, אבל כאשר הם במרכז זה כבר משהו אחר ואף מהווה איזשהי סכנה בעיני התושבים. העיר מנסה להדגיש אלמנט של הצלחה, של מרכז חברתי ותרבותי, אבל למעשה ההצלחה מוגבלת לאזורים של העיר. אנשים אחרים שהגוף שלהם לא מורשה להגיע לאזורי המרכז, מסמל את הגבול בין המותר, הלגיטימי, המקובל תרבותית לבין מה שאנחנו תופסים אותו כשוליים. עם כל זאת, אותם אנשים שנמצאים בשוליים הם בעלי תפקיד חשוב- הם מאתגרים את הסדר החברתי. [הגוף הוא נשא של ידע ויצרן של ידע] דרך הגוף שלנו אנחנו יכולים להרגיש ולהבין את הסיטואציה החברתית; **ידע אצור בגוף**. זה לא במובן שהיא בהכרח חקוקה לנו כמו קעקוע, אלא היא ממש מכתיבה את האופן שבו אנחנו מתנהלים. עצם זה שאנחנו יושבים בכיתה ומולנו עומד מרצה- מראה מה התפיסה המקובלת בתרבות מסוימת. כל מה שנראה לנו טבעי ביחס לגוף שלנו הרבה פעמים זוהי ההשפעה על הגוף ועל האופן שבו הפרטים מתנהלים בתוכה. האופן שבו הגוף נתפס עוזר לנו להנציח ערכים תרבותיים. אם נראה בטלוויזיה פרסומות שיש בה רק בלונדיניות אנחנו מבינים מה הערכים ומה מקובל, או מנגד נראה בתוכניות טלוויזיה ייצוגים מסוימים של אנשים אנחנו מבינים מי נחשב במיינסטרים התרבותי ומי לא. הרבה מחקרים מראים שמי שלא נמצא בייצוגים התרבותיים חווים דכדוך, תחושה של **מלנכוליה**, פער כמשהו שאנחנו רואים באידאליים התרבותיים לבין כך שאנחנו לא מצליחים לגלם את אותם אידאליים. [פרפורמנס] את כל הדברים על התרבות אנחנו יכולים ללמוד בעיקר דרך התנהגות של אנשים. האנתרופולוגים מתעניינים בידע שנוצר בגוף, ידע שנוצר גם בגוף של האנתרופולוג, שדרך המעורבות של הנחקרים הוא מנסה להבין על התרבות עצמה. אנתרופולוגיה מתעניינת באופן שבו הפרט מבצע, מופיע בחברה, זה יכול להיות פרפורמנס יום-יומי אבל גם זה יכול להיות בכל מיני טקסים שהם משמעותיים, פרפורמנס יותר ראוותני. מה לומדים מהפרפורמנס הרשמי (טקסים לאומיים)? לומדים את הדברים הרשמיים, את האופן שבו התרבות מספרת לעצמה את הסיפור. דבר נוסף שמעניין אנתרופולוג, זה הפער בין המופעים שהם הרבה פעמים גדולים ומפוארים ורוצים להביע איזשהו משהו על החוזק של החברה ועל הערכים שלה, לבין החיי יום-יום של האנשים עצמם. על הפער הזה אנתרופולוג מנסה לגשר ומנסה לתאר אותו ב**אתנוגרפיה**. אנחנו תמיד רוצים לבדוק את הפער בין הדברים הרשמיים לבין החיי יום יום ועל האופן שזה בא לידי ביטוי בגוף. זה מתחבר דרך המושג של ביצוע, דרך האלמנט של מופע, שדרך הגוף שלנו- לא רק תנועות גוף, טון דיבור, שפה וכו\'- איך אנחנו באמצעות דברים אלה מבינים ערכים תרבותיים, לא רק מה שנאמר אלא מה שגם נעשה. [האנתרופולוגיה מתבוננת בפרפורמנס כדי להבין תרבות ] זאת לאור ההבנה שהגוף שלנו \"יודע\" את התרבות. ושהידיעה \"ללא מילים\" היא האופן העוצמתי ביותר שבו התרבות מועברת. האנתרופולוג כל הזמן בנקודת המבט שלו של להסתכל על האופן שבו התרבות מלמדת אותנו דברים שנחווים דרך הגוף, כבר התהליכים מאוד מוקדמים של ילדות. [הגוף הוא זירה למשטור חברתי ] הגוף שלנו כל הזמן עומד מול תהליכים של משטור והוא עדות ליחסי כוח. הכוונה היא שהחברה, התרבות, מנסה ליישם איזשהם ערכים מסוימים שאנחנו כפרטים כל הזמן נשפטים מולם. זה בא לידי ביטוי בכך שאנחנו עולים על המשקל כמה פעמים ביום, עוסקים בנושא של עיצוב גוף, ממיינים את עצמנו בכל מיני הקשרים וכו\'. יש איזשהו ניסיון לשלוט על הגוף, השליטה היא נראית לנו אינדיבידואלי שלנו אבל למעשה אנחנו רואים אידאליים תרבותיים שמוחדרים לעיצוב של הגוף, ועל האופן שבו הגוף נתפס ומתפרש בעיני אחרים. [דיאטה ] הניסיון להדמות לאידאל יופי מסוים זה קשור גם לאינטרסים כלכליים- תוספי תזונה, דיאטנים, חברות אופנה וכו\'. כשאנחנו מדברים על דיאטה זה לכאורה **פרקטיקה מובהקת של משטור**. הפרט מתמרן אל מול גבולות ומגבלות חברתיות- ayency. הדיאטה משקפת קפיטליזם במובן שלכאורה הוא קשור למשטור של הגוף אבל המשטור של הגוף כרוך באינטרסים של תוספי תזונה מומחים שעוזרים לנו וכו\'. **הומוסימבוליקוס-** אדם שיוצק משמעות לתוך התרבות שלו. [מצד שני\... הגוף הוא לא רק נשא של ידע אלא גם יצרן ידע ] אנחנו לא רק משכפלות יחסי כוחות וערכים חברתיים, אלא באמצעות הגוף גם משפיעות ומעצבות את היחסים הללו. - באמצעות הגוף ניתן לייצר זהות באופן אקטיבי - ניתן לחיות עם ניגודים- אם אנחנו כל הזמן חיים בתרבות שאנחנו צריכים לרוץ ממקום למקום גם האידאלים האלה של גוף לא מושלם שצריך להתכבד במגבלות של הזמן והעומס הרב זה אלמנט של התנגדות. מאפשר לנו לחיות בחברה שיש בה הרבה ניגודים- נדרשים להצלחה, לפריחה האישית והכלכלית, אבל הרבה פעמים הגוף שלנו מסמן לנו שאנחנו לא עומדים בזה. אנשים עד כדי כך רצים להגיע לאידאל הזה עד מחיר שהם פוגעים בעצמם- הרעבה עצמית, אנורקסיה וכו\'. - וניתן לגלות התנגדות. [מאמר- לעטות את המסכה של ריק-קוד: אוטואתנוגרפיה בחוג לריקודי עם בכיסאות גלגלים/ נילי ברויאר ] [שאלת המחקר: האם התנועה בכיסא גלגלים יכולה להיחשב כריקוד?] הכותבת עשתה מחקר אוטו אתנוגרפי, דרך הסיפור האישי שלה היא מבטאת תופעה תרבותי שהיא רחבה יותר. ישנם הרבה ציטוטים שהיא מביאה מהניסיון והחוויה האישית שלה. כאשר מדברים על ריקוד האידאל שעולה לנו הוא זה איזשהו אסתטיקה של הגוף, משהו שמכוון לשלמות, ולכאורה הריקודי נכים זה מאתגר את התפיסה שלנו כלפי ריקוד. ניתן לראות מהסרטון שיש איזשהו ניסיון של הסבר למה הם רוקדים ופרשנות, כיון שמבחינה תרבותית זה לא משהו שמתקשר. גופמן על פי האינטראקציה הסימבולית מתייחס לנושא של תיוג. אחד הציטוטים שהיא מביאה במאמר: היחיד בעל הסטיגמה יכול גם לשפר את מצבו בעקיפין על ידי הקדשת מאמץ אישי להשתלטות על תחומי פעילות הסגורים בפני בעל ליקוי כשלו, מסיבות גופניות או אחרות\....הדבר מודגם בנכה הלומד או הלומד מחדש, לשחות, לרכב לשחק טניס\...אפשר, כמובן לקשר לימוד מעוות לביצוע המעוות של הנלמד, כמו במקרה של יחיד הכבול לכיסא גלגלים , אשר מצליח להגיע עם נערה אל רחבת הריקודים בחיקוי כלשהו של ריקוד (גופמן, \[1963\] 1983). [הגוף הנכה בהקשר תרבותי:] - גופמן מסמן את ריקוד הנכים כביצוע מעוות או לפי הגדרת הכותבת מסמן אותו כריק-קוד שהוא העיוות של הריקוד, מעין תנועת הגוף המשהה את הריקוד מגמגמת אותו. - גם כיום, התרבות מסמנת את הגוף הנכה כפגום ומביטה בספקנות על הנכים ככאלו שמסוגלים לבצע תנועות ריקוד. [ועם זאת הכותבת מתארת מצבים בהם היא מרחיבה את מה שנחשב כריקוד בחוג:] - הקשבה לגוף - שליטה בכיסא ממונע לצורך ריקוד - עד איפה אפשר לאתגר את סימון הגוף הנכה כריק-קוד? הבושה של הכותבת מלמדת את התיוג שיש כלפי הנכים עד כדי כך שהפרט מפנים את השונות שלו. המסקנה הסופית שלה במאמר היא תחושת של שלמות עצמית ותפיסה של הריקוד, כמשהו שמבטא את הייחודיות שלה וזה כן משהו שאפשר לתפוס אותו כריקוד לכל דבר ועניין. [סרטון בכיתה- חלומות מפלסטיק ] המבט של הבחור בסוף הסרטון, מבט שהוא אישי, יכול להיתפס כמבט קולקטיבי כי הם כל כך קשורים ושלובים אחד בשני שקשה להפריד בניהם. התרבות כל כך חקוקה לנו בגוף, ואנחנו עושים שינוים לפי אותם ערכים שהופכים להיות חלק ממי שאנחנו. ראינו את ה-\"ביטחון עצמי\", החוסר והעדר מול אידאלים מסוימים, היא אומרת בפני אבא שלה שיש לה ביטחון עצמי אבל היא רוצה להוסיף עוד ביטחון באמצעות שינוי בגוף. לעומת האמא שמחזקת אותה ומודעת לכך שאנחנו חיים בהקשר תרבותי מסוים, ולכן היא לוקחת חלק אקטיבי בשינוי של הגוף שלה. בסרטון מדובר על אנשים שלא עשו רק ניתוח אחד, אלא אנשים שהם באופן עקבי עושים ומעצבים את הגוף שלהם- ניסיון להדמות לאידאל. לסיכום, - הגוף האנושי הוא תוצר של הבניה תרבותית; גם מה שנדמה לנו כטבעי וספונטאני למעשה מתווך על ידי התרבות. - משמעות הגוף (תפיסות בריאות, יופי, מוסר וכד\') נוצרת תמיד בהקשרים היסטוריים, כלכליים-פוליטיים. - לעתים קרובות הגוף מגלם את הפרדוקסים העמוקים של התרבות. - הגוף הוא נשא אך גם יצרן של ידע תרבותי. לכן הוא משמש, בעת ובעונה אחת, זירה למישטור ושימור הסדר החברתי, וזירה להתנגדות ולשינוי. הגוף הוא כל הזמן מסמן לנו את העולם החברתי שאנחנו חיים בו. מצד אחד את המישטור שאנחנו עומדים תחת משטר מסוים שמכוון אותנו להתנהגות מסוימת לשמור על הגוף שלנו אבל מצד אחר, אי אפשר להתעלם מהיכולות של הפרט לאתגר את הגבולות של המבנה החברתי ולשנות אידאלים שקשורים לגוף. התפיסה של הגוף היא תמיד משוקעת בכלכלה שבסופו של דבר הם הסדרים של יחסי כוח. זאת אומרת, כדי לעשות את הניתוחים האלו אני צריכה שיהיה לי מספיק כסף. זאת אומרת הביצוע של הניתוחים האלה הוא סמל של סמל סטטוס ומבטא פערים שמתקיימים בתוך החברה ובתוך כל זה אנשים שנחשבים למומחים הם אנשים שהם הופכים להיות גיבורי תרבות בלא מעט מדינות ובטח בהקשרים של כלכלה קפיטליסטית שמדגישה את האלמנטים של יופי. נושא 4- סמלים וסמלי מפתח [האדם כהומו סימבוליקוס] - החיפוש אחר משמעות אינו ערך מוסף לדברים האמיתיים, אלא הוא מרכיב חיוני בתרבות האנושית. - האדם הוא יצור מפרש ולכן תמיד משנה את המציאות שבה הוא חי. - למעשה אנחנו \"מייצרים\" את הטבע שסביבנו במובן זה שאנו נותנים לו פשר. [כלים מרכזיים לייצור משמעות ] - **שפה-** באמצעותה אנחנו מפרשים את המציאות, הן מדוברת והן לא מדוברת. באנתרופולוגיה אנחנו לא מתעניינים רק במה שנאמר, אלא באופן שהגוף שלנו מנחה חוויה תרבותית מסוימת. - **סמלים-** זה לא האובייקט עצמו שמעניין אותו אלא המשמעות שנוצקת לתוכו. זה יכול להיות בעלי חיים, אובייקטים מסוימים וכו\'. המראה שלו לא מעניין אלא החשיבות שהאנשים מייחסים לו. - **טקסים-** לטקסים יש היבט של מופע, והם מאוד מרכזיים. הם חשובים לנו כי הם מבטאים מה משמעותי לאותה תרבות, את הנורמות והערכים המרכזיים של התרבות. היא סוג של במה מרכזית שדרכה גורמים רשמיים מבטאים את הערכים החשובים לאותה תרבות. ישנה חשיבות רבה באנתרופולוגיה ללכת לטקסים של תרבות, על מנת להבין את המתח בין מה שנאמר באופן רשמי לבין מה שקורה בפועל באופן לא רשמי. לכן האנתרופולוגים עוקבים אחרי טקסים רשמיים, וגם אחר היום-יום. **מהו סמל?** סמל יכול להיות מילה, חפץ, ציור, דמות, חיה- כל אובייקט יכול להיות סוג של סמל. חי, צומח או דומם שהחברה מייחסת לו משמעות מיוחדת. מה שמעניין זה לא האובייקט עצמו אלא המשמעות שאנשים מעניקים לאותו אובייקט. המשמעות היא שמעצבת את הסמל. נניח הפרה בהודו, והסמליות שיש לה. איך נדע את המשמעות של זה? יש כתיבה רבה, איסורים לאכול אותה, את זה שהיא מסתובבת ברחוב. אנתרופולוג שרוצה לבדוק את זה דבר ראשון צריך לשאול את בני התרבות מה משמעות הפרה? לראות איזה טקסים. הרבה פעמים טקסים קשורים לסמלים. מה האיסורים לגבי הפרה?**.** דוגמה לאדם שיכול להיות סמל- אנשים שקשורים לתכונות מסוימות ויש להם משמעות תרבותית מאוד רחבה (כמו מאמר הדוגרי והמוסיירה). חכמי דת ואנשי דת למשל כמו באבא-סאלי שהם סמלים מאוד משמעותיים. זה לא מתכוון רק לאדם עצמו או לאישיות הפוליטית עצמה אלא החיבור של האישיות הזאת למשהו דתי ופוליטי רחב יותר. הדגש הוא על המשמעות המיוחדת. [תכונות נוספות של סמלים] - **שרירותיים-** הסימן עצמו הוא שרירותי, והוא לא חשוב בפני עצמו, אלא המשמעות היא זו שחשובה. - **דחוסים-** סמל בדרך כלל הוא בעל כמה משמעויות, וגם אנשים שונים יכולים לתת פרשנות אחרת לאותה צורה. דחוס במובן שנגיד חושבים על דגל, שמסמן לאומיות, הזדהות, גאווה, חיבור למקום וכו\'\... כל זה נדחס לתוך זה שאנחנו רואים דגל. לא צריך להגיד את כל הדברים הלאה, מספיק שרואים את אותו דגל, אותו אובייקט, אנחנו ישר נזהה את וזה אומר לנו ישר את כל המשמעויות מבלי להגיד אותן מפורשות. - **דינמיים-** המשמעויות של הסמלים יכולים להשתנות. כמו שתרבות זה לא משהו שקפוא בזמן, כך גם הסמלים של התרבויות השונות. - **מולטי-** ווקלים (רב קוליים)- אותו סמל יכול להגיד לקבוצה אחת משהו ולקבוצה אחרת משהו אחר. לדוגמא: כיפה. יש ריבוי קולות ועלינו להבין את זה בהקשר תרבותי קונקרטי. כיפה שחורה מבטאת את הזרם החרדי, כיפה לבנה של הקידוש אנשים חילוניים לא אלה ששמים את הכיפה באופן קבוע וכו\'. ניתן לראות שלאובייקט אחד ישנן כמה משמעויות עבור זרמים שונים בדת. סמל הוא רב קולי והוא תלוי הקשר שהוא תרבותי. [סמלי מפתח ] שרי אורתנר 1973, אחת האנתרופולוגיות שעסקו בנושא ופיתחה מאמר ב73. איך אנחנו מזהים את הסמלים המרכזיים שיש באותה תרבות. סמלי מפתח הם לא סמלים שהם שוליים אלא הם עמוסי משמעות, והם באמת מעוררים איזושהי מעורבות רגשית מסוימת. אם נשאל אנשים בקרב התרבות הם ידעו לגמרי על מה אני שואל, הם יוכלו לעשות הבחנות רבות ביחס לסמל, הרבה פעמים יתייחסו אליו בצורה רגשית, יש לו גם פיתוח רגשי ויש הרבה מאוד סמלים כאלה בתוך הטקסים. (כמו למשל דגל ישראל שניתן לראות בהרבה טקסים ויש לו הרבה משמעויות). יש סביבם הרבה פיתוח טקסי (הרבה איסורים והוראות פעולה). הסמלים האלו מכווינים ומניעים אותנו לפעולה. לרוב זה מאוד מתחבר ללאומיות והמדינה מאוד מעודדת את זה כי זה יוצר קשר וחיבור בעיקר בין האזרחים למדינה. מה שמבדיל אותם מסמלים אחרים זה שיש להם מקום מרכזי בתרבות, יש להם אלמנט רגשי. הם מעוררים תגובות רגשיות בקרב בני אותה תרבות. הרבה פעמים רואים אותם באלמנטים שונים של התרבות, טקסים וכו\'. אין להם משמעות אחת- המשמעות שלהם משתנה בהקשר של הקונטקסט בו הם מופיעים. -איך אפשר לזהות סמלי מפתח? **גישה אינדוקטיבית-** הגישה האנתרופולוגית היא אינדוקטיבית הכוונה שמהשטח אני בודק, אני לא בא עם תפיסה מראש. אני יורד לשטח ושואל את האנשים עצמם, איך הם מגיבים, מה התגובה הרגשית, מה הם אומרים לנו שחשוב. איפה אנחנו רואים שיש סמלים שמופיעים בהרבה טקסים? למשל הפרה בהודו שיש סביבה המון איסורים, היא מופיעה בטקסים, יש לה מקום מרכזי בהיסטוריה, אז אנחנו רואים שהיא סמל מפתח בתרבות ויש חוקים וסנקציות סביב שמירת הפרה והשימוש בה לצרכי חקלאות\... משהו שמכוון לשמירת הפרה מאשר לאכול אותה. הגישה הזו מאפיינת את המחקר האנתרופולוגי בכללותו. גישה אינדוקטיבית-התמקדות בפרט ברמה של השטח, ואז מעבר לרמה של הכללה. לבדוק ולאתר את משמעות הסמלים בקרב התרבות, ולעבור להכללה. - הסמל -- החפץ, הדמות, המילה -- עולה בהקשרים שונים, בסוגים שונים של שיחה, של פעולה, בטקסים\... - המקומיים אומרים לנו שהוא חשוב. - המקומיים מגיבים אליו באופן מוגבר -- שלילי או חיובי. - יש סביבו הרבה פיתוח (הרבה מלים, טקסים, פרטים). - הוא מוקף ביותר מגבלות תרבותיות -- חוקים, סנקציות, וכד\'. [אורתנר מבחינה בין סוגים שונים של סמלי מפתח] **סמל מפתח מסכם (model of)**- מעורר תחושה של הזדהות עמוקה, אולי קדושה, מקפיא לתוך רגע יחיד תחושות מאוד אינטנסיביות- רק מהסתכלות עליו הוא יגיד לנו משהו על התרבות, סמלים של דתיים או לאומיים. למשל דגל- מעורר בנו כל מיני תחושות של לאומיות, גאווה, סלידה. או למשל מדגן דוד- ישר אומר לנו משהו רחב, מחבר לרעיונות של קדושה, לאומיות ודת. הסמל בעצם רוקם בתוכו מלא משמעויות הוא מסכם רעיונות תרבותיים לתוך סמל/ אובייקט מסוים. **סמל מפתח מְפַתח (model for)**- פועל הפוך: זהו כלי לארגון של רעיונות ורגשות מורכבים ועמוסים. מאפשר לעשות בהם סדר, לחשוב באמצעותם ולפתח אסטרטגיות לפעולה. רעיון מרכזי שיש באותה תרבות שמספק כלים להתנהגות גם מבחינה קוגניטיבית וגם בחינה פרקטית של התנהלות בעולם, מאפשר לארגן את החוויה ולרוב לא מתלווה אליהם ניחוח של קדושה -- מרחיב את הרעיונות, סמל שהוא מארגן לנו את המציאות, את התרבות שבתוכה אנחנו חיים. בדרך כלל בני התרבות יבינו את המשמעות הרחבה שאותו סמל נותן. בתוך הסמל המפתח יש 2 סוגים של סמלים: - **מטאפורת שורש הצבר-** דימוי מרכזי שיש באותה תרבות, שמארגן לי את משמעות החיים, בתוך התרבות בה אני חי. מכווין את האנשים באותה תרבות איך לנהל את החיים שלהם. למשל, היער כהורה והיאנאקה כאחים. היער כהורה הוא סוג של מטאפורת שורש הדגש הוא על רעיון מסוים שמכתיב התנהלות ותפיסת העולם של אנשים באותה תרבות. (יותר רעיוני) הצבר- מגלם בתוכו ערכים של דוגריות, פעולה בתרבות הישראלית. ערכים מרכזיים ומכווינים לפעולה בתרבות הישראלית או בחלקים שלה. דוגמא נוספת- הרעיון של הקיבוץ, יכול להיות מטאפורת שורש. רעיון של עולם חדש, שוויון. בעבר נחשב למטפורת שורש, כי הקיבוץ מכוון לאלמנט של רעיון, אידיאל, הנחת יסוד שמארגן את המציאות של האנשים שחיים בקיבוץ. - **תסריט מפתח --**הכנסת אורחים- רעיון מרכזי שיש באותה תרבות, שמספק כלים להתנהגות, גם מבחינה קוגניטיבית גם מבחינה פרקטית של התנהגות בעולם סוג של תסריטים תרבותיים שמכוונים אותנו להתנהגות של פעולה. כמו הכנסת אורחים שמקובל בתרבות היהודית והערבית. בחברה האמריקאית- אתוס העבודה האמריקאי והמכוונת לעבודה ובהצלחה כלכלית. (יותר מכוון להתנהגות). האימהות גם נחשב לתסריט מפתח -- מכווין אותנו לפרקטיקה של הבאת ילדים. בטחון לאומי -- גורם לפרקטיקות מאד מסוימות של הבניית בטחון, שמירה על גבולות. תמיד שאנחנו מנסים לאבחן מושג מסוים -- צריך לראות מה יותר מנחה. התסריטים להתנהגות, הפרקטיקה עצמה או ה\..... **[סמלי מפתח מסכמים-]** סמלי מפתח מאפשרים משמעות תרבותית ופעולה חברתית. התרבות מספקת מצד אחד אוריינטציה קוגניטיבית והתנהגותית ומצד שני כלים לפעולה, בין היתר דרך סמלים. בין הסמלים השונים יש רצף, לא אבחנות חותכות. יש להם מקום מרכזי באותה תרבות, אין הבחנות שונות בין הסמלים השונים זה משהו שהוא מאוד דיכוטומי. גם המשמעות הסמלית היא נתונה כל הזמן במשא ומתן ויכולה להשתנות- מה שעכשיו ניראה לנו חשוב יכול להשתנות לכן חשוב לבחון את הסמלים לאורך זמן, להסתכל על הסמלים באופן היסטורי כאל משהו שיכול להראות לנו שינוי **תרבותי. סמלים שעוזרים לנו לארגן את המציאות.** **דגלים** הם סמלי מפתח מאד מרכזיים בתוך תרבות. שמים בתוכם רעיונות מאד רחבים -- מתחברים לרעיונות של קדושה, לאומיות, דת. דומה גם לסמלים של **הקימונו**- שהוא יותר סמל מפתח מסכם, אך גם מוביל לפעולה מסוימת. הקימונו הוא קודם כל סמל מסכם, מצג שני הוא גם נותן תסריטים של פעולה- אימהות שמשכנעות את הבנות שלהן לקחת חלק בטקס הבגרות. **היער כהורה-** שומר עלינו. בני היאנאקה מתנהגים אחד לשני כמו אחים כי יש משהו שמגן עליהם. **הפרה בהודו --** מסכמת את הרעיונות. יש לה אלמנטים של קדושה, נותנת רעיונות של הדת ההינדית וחשיבות הפרה בדת זו. נותנת גם תסריט מכוון לרמה של ההתנהגות- שאסור לאכול פרות בהודו. **טבעת אירוסין --** הנטייה לכיוון מפתח מסכם, כי היא קורמת לתוכה את כל המשמעויות. זה מעורר תחושה רגשית. הטבעת היא טבעת יהלום שמכוונת לסוג של מעמד מסוים, סמל סטטוס מסוים. זה מחבר אותנו להקשר ספציפי, מחבר בין עולם רגשי לעולם כלכלי. **כל סמלי טקס הזיכרון הם סמלי מפתח מסכמים --** קורמים לתוכם את כל המשמעויות של הלאומיות, של הזיכרון, אובדן לאומי שמגולם בתוך הסמל. את הדגלים מורידים לחצי התורן בימי הזיכרון. שירי הרדיו משתנים, הופכים להיות עצובים -- יש משמעות סמלית גם ליום עצמו. משמעות הסמלים נתונה כל הזמן במשא ומתן ויכולה להשתנות. סמלים שהיום נראים כדבר משמעותי וחשוב, יכול להיות שהסמלים ישתנו עוד שנים מסוימות וחשיבותם של הסמלים הנוכחיים תשתנה גם כן. התרבות מורכבת מסמלים והיא כל הזמן משתנה. צריך לבחון איזה סמלים מרכזיים יש באותה תרבות, ומעניין לבחון גם את הסמלים לאורך כל ההיסטוריה בתרבות. בליל הסדר- ניתן לראות אילו סמלים היסטוריים קיימים אצלנו בתרבות, ולראות אם המשמעות שלהם תקפה גם בחיינו כיום. כל סמל מבינים אותו בהקשר תרבותי ספציפי. סמל רחב גם הוא נראה לכאורה אוניברסלי- יש לו משמעויות תרבותיות פרטיקולריות, וצריך לבחון את הסמל בקרב בני התרבות המסוימת שאותה אנו בודקים. מה בני התרבות חושבים על הסמל, איפה הוא תופס מקום מרכזי ב