הפלגה בזמן: האם בעלי חיים מתכננים את העתיד?

**פרק שלישי** **הפלגה בזמן\ האם בעלי החיים חיים רק את הרגע\ או זוכרים את חוויות העבר ומתכננים את העתיד?** האפשרות לנסוע בזמן -- כלומר לשחזר את העבר או להפליג לעתיד, מציתה את דמיונם של בני אדם כבר עשרות רבות של שנים בעיקר בהקשר של מסע פיסי בזמן בדמות מעבר של אדם (או בעל חיים) לתקופה אחרת בעבר או בע...

**פרק שלישי** **הפלגה בזמן\ האם בעלי החיים חיים רק את הרגע\ או זוכרים את חוויות העבר ומתכננים את העתיד?** האפשרות לנסוע בזמן -- כלומר לשחזר את העבר או להפליג לעתיד, מציתה את דמיונם של בני אדם כבר עשרות רבות של שנים בעיקר בהקשר של מסע פיסי בזמן בדמות מעבר של אדם (או בעל חיים) לתקופה אחרת בעבר או בעתיד. ההתלהבות מהרעיון משתקפת לאורך שנים בסרטים שהפכו לשוברי קופות כמו סדרת סרטי המדע הבדיוני \'בחזרה לעתיד\' בה גיבורי הסרט שבים לעבר ומשנים אותו, סדרת סרטי \'פארק היורה\' בהם מתחוללת החזרתם של בעלי חיים מהעבר להווה, או סדרת סרטי אוסטין פאורס בה יש חזרה לשנות ה-60 המסעירות. לכל אלה קדם הספר \'מכונת הזמן\' משנת 1895 (שמאוחר יותר הפך לסרט) בו ממציא של מכונת זמן נוסע בעזרתה לעתיד וחוזר כדי לספר לחבריו על העתיד העגום של כדור הארץ בעוד 30 מיליון שנים^1^. להבדיל ממסע פיסי בזמן שנשאר נושא מסעיר ומלהיב במדע בדיוני וסרטים, ישנו מסע מחשבתי בזמן לעבר ולעתיד והוא קורה יום-יום ושעה-שעה בבני אדם. אכן, יותר ממחצית השיחות בין בני אדם בוגרים מתייחסות למאורעות מהעבר או תכנונים וציפיות אל העתיד^2^, למשל עם מי הם נפגשו אתמול ומה יקרה מחר. השיחות כוללות לא רק את המחשבה על מה יקרה, אלא איפה ומתי. כך, פעולות רבות שלנו קשורות ומאורגנות בזמן ביחס לעתיד או בזיכרונות והתנסויות מהעבר. אנו משתמשים בלוחות שנה, בלוחות זמנים ובשעונים. כמעט כל אחת ואחד יודעים מה יעשו בתום היום או מחר בבוקר; אנו חוסכים לעתיד או עושים מראש קניות לשבוע. אנו קובעים תאריכי יעד לפעולות רבות ומזכירים לעצמנו תאריכים של מאורעות מהעבר. מכאן הוצע שתכונה זו של תכנון לעתיד היא ייחודית לבני אנוש והיא בעלת משמעות קריטית באבולוציה שלהם. ומה לגבי בעלי חיים? חוקר שהחזיק מעבדה עם קופי קפוצ\'ין נהג להאכיל אותם פעם ביום בביסקוויטים שהם אהבו. הקופים אכלו מהביסקוויטים עד ששבעו ואז החלו לשחק בעודפי הביסקוויטים תוך השלכתם כך שמרביתם נפלו בסופו של דבר מחוץ לכלובם. לקראת ההאכלה ביום המחרת הקופים שוב היו רעבים והתנפלו על הביסקוויטים החדשים בתשוקה, מה שעורר אצל החוקר תהייה מדוע הקופים לא שומרים את האוכל העודף מיום האתמול. התנהגות זו של אי-אגירה של הביסקוויטים הובילה למחשבה שהקופים אינם שומרים את העודף כי פשוט אינם מסוגלים לחזות את העתיד ולהבין שיהיו רעבים. סיפור זה^3^ מעיד כי לכאורה הקופים, ואולי כלל בעלי החיים, אינם מסוגלים להפליג במחשבתם כדי לדמות את העתיד ולהתנהג בהתאם לכך. הנושא של מסע מנטלי בזמן כתכונה שייחודית לבני אדם הועלה על ידי הפסיכולוג אנדל טולוינג שנולד באסטוניה וחי וחקר בקנדה. בשנת 2005 הוא הציע מבחן שהסתמך על אגדה אסטונית -- \'מבחן הכפית\'. האגדה מספרת על ילדה שחולמת כי הגיעה למסיבת יום-הולדת שבה כל המשתתפים מתכבדים במאכל האהוב ביותר עליה -- מוס שוקולד. ואולם, הילדה לא יכלה לאכול את המוס משום שכל ילד היה חייב לאכול אך ורק עם כפית שהביא לעצמו. הילדה שלא הביאה כפית נעצבה משום שלא יכלה לאכול את המזון שכה אהוב עליה ולכן ברגע שחזרה הביתה לקחה מהמטבח כפית והחביאה אותה מתחת לכרית שלה כדי שבכל המסיבות העתידיות ואפילו בחלומות עתידיים תוכל להשתמש בה כדי לאכול מוס. ושואל טולוינג: האם יש בעלי חיים שיכולים לעמוד במבחן הכפית?^4^ במילים אחרות, האם בהתבסס על ניסיון העבר יכולים בעלי חיים לתכנן פעולות לעתיד? טולוינג עשה אבחנה בין סוגים שונים של זיכרון. האבחנה הראשונית שהציע היא בין **זיכרון חבוי** ל**זיכרון מוצהר**. זיכרון חבוי נצור בנו (\'זיכרון לטווח רחוק\') כמו למשל זיכרון תנועתי: אנו זוכרים איך לנסוע על אופניים. סוג אחר הוא זיכרון מוצהר (זיכרון גלוי) שגם הוא נחלק לשני סוגים. האחד הוא **זיכרון סמנטי** שמתייחס למהות ולמשמעות של דברים -- למשל מהו עץ, מהו מקרר, מהי מכונית, מהו צבע אדום וכך הלאה. סוג שני של זיכרון מוצהר הוא ה**זיכרון האפיזודי** שמתייחס למאורע מהעבר מבחינת המקום והזמן בו הם התרחשו (מה-היכן-מתי; what-where-when). טולוינג הציע כי זיכרון אפיזודי כולל מרכיב של חוויה המבוססת גם על התנסות אישית (זיכרון אוטוביוגרפי), ולכן כלול בו גירוי מנטלי, בעוד זיכרון סמנטי מתבסס רק על ידע ללא ניסיון אישי ולכן אינו כולל גירוי מנטלי. לדעת מהו עץ זה זיכרון סמנטי שמבוסס על ידע ללא ניסיון או חוויה אישית, אך אם טיפסתי על עץ ונפלתי, יש לי זיכרון אפיזודי שכולל את מה שקרה (נפלתי), איפה זה קרה (מקומו של העץ ממנו נפלתי) ומתי זה קרה (כשהייתי בן שש). דוגמה נוספת היא שרבים יודעים מתי, היכן, ומה קרה במלחמת יום הכיפורים או ברצח יצחק רבין, אך רק למי שחי וחווה את האירועים האלה יש ידיעה חווייתית (זיכרון אישי-חוויתי ששונה מאדם לאדם) ולא רק ידיעה היסטורית של האירועים האלה. במסגרת זו של ההגדרה של סוגי הזיכרון תהה טולוינג האם לבעלי חיים יש יכולת מנטלית לשחזר את העבר או לתכנן את העתיד. תשובתו הייתה חד משמעית -- לא!^5^ ההצעה הייתה שמסע בזמן ייחודי לאדם מכך שהוא מאפשר להתכונן, לתכנן ולעצב את העתיד. הצעתו של טולוינג השלימה תיאוריה קודמת שהוצגה על ידי החוקרת דוריס בישוף-קוהלר מאוניברסיטת ציריך שגרסה כי בעלי חיים, להבדיל מבני אדם, \"תקועים\" קוגניטיבית בהווה ואינם מסוגלים לשחזר חוויות מהעבר או לדמיין את העתיד^6^. למשל, שימפנזים מחפשים אבנים כדי לפצח בעזרתן אגוזים כאשר הם רעבים ורוצים לאכול אגוזים, ולא לקראת אכילה עתידית. פילים לא מחפשים מים כשהם רוויים אלא רק כשהם צמאים. להבדיל, אדם יאגור מים למקרה שיהיה צמא בעתיד. יותר מכך, בחלק מהמקרים מה שנראה כתכנון עתידי בבעלי חיים הוא התנהגות מולדת ואוטומטית שאין בה מרכיב שכלתני. למשל, רִגְּשַׁתּ נדידה של ציפורים היא התנהגות מיוחדת שמופיעה לקראת הנדידה ליבשת אחרת שמופיעה גם בציפורים שזו נדידתן הראשונה. כלומר, רגשת הנדידה מתחילה קודם שהן יודעות שהן עומדות לנדוד, לאן תנדודנה, או איך נראה המקום אליו הן עתידות לנדוד. כך גם עופות שמטמינים מזון לקראת החורף עושים זאת כבר בשנת חייהם הראשונה, לפני שחוו לראשונה בחייהם חורף. הם אינם יודעים עדיין איך הראה חורף ואכן יצטרכו את המזון בחורף, ולכן אין בהתנהגות זו עדות לכך שיש בה הבנה מה צופן העתיד. מכאן גם שאין ברגשת הנדידה או בהטמנה מרכיב קוגניטיבי (שכלתני) של תכנון עתידי אף שההתנהגות כשלעצמה נראית כך. מול הטענה כי בעלי החיים \"תקועים\" בהווה ללא עבר ועתיד^3^ רבות מפעולותיהם לכאורה כן מבוססות על תכנון עתידי כלשהו או זיכרון מהעבר. הרי כל כלב או חתול זוכרים מה מותר ומה אסור בבית בו הם גדלים ומתי עתידים להתרחש דברים. למשל, כלבים יודעים שאסור להם לעלות על הספה, או שעומדים להוציא אותם לטיול. אריות שקמים מרבצם ויוצאים לציד לכאורה יודעים שעתה הם הולכים לצוד ולארוב לטרף -- האם אין זה תכנון עתידי? במה זה שונה מאדם ששומר על דיאטה למען תועלת עתידית? כתשובה לכך טוענת התיאוריה של בישוף-קוהלר כי פעולות בעלי החיים נובעות מצורך מיידי. נסביר זאת כך, בני-אדם יכולים ללכת לקנות מזון במכולת לא כאשר הם רעבים, אלא משום שהם יודעים שיצטרכו את מזון בימים הבאים. להבדיל, בעלי חיים הולכים לצוד כאשר הם רעבים ולא במטרה לשמור אוכל לעתיד. זהו אם כן הבסיס לטענה שבעלי החיים תקועים בהווה: גם כאשר יש להם תכנון עתידי, הוא נובע מצורך מיידי בהווה ולא מתכנון לקראת צורך עתידי. זהו אם כן, על פי בישוף-קוהלר וטולוינג, מותר האדם מבעלי החיים. האומנם? בהתבסס על עבודתו של טולוינג, צמד החוקרים סדנדורף וקורבליס (Suddendorf and Corballis) טבעו את המונח \'מסע מנטלי בזמן\' (metal time travel, ובקיצור: MTT), מסע שאין לו משמעות פיסית של מעבר לעתיד או לעבר כמו במכונת זמן או בסרטים שהוזכרו לעיל, אלא רק משמעות פסיכולוגית שמתייחסת ליכולת לשחזר במוח אירועים מהעבר (זיכרון אפיזודי) או לתכנן תסריטים עתידיים. הם הציבו תנאי לתכנון עתידי והוא שהפעולה חייבת להיות ללא חשיבות מיידית, אלא רק עם חשיבות עתידית. לכן, בעל חיים היוצא לצוד אינו מבצע הפלגה בזמן משום שזו התגובה שלו לרעב והוא צריך את המזון עכשיו -- אחרת לא היה יוצא לצוד. מכך הוגדרו שני מאפיינים של מסע מנטלי בזמן: א. זיכרון אפיזודי; ב. תכנון עתידי^7^. וכמובן, יחד עם ההגדרה העלו סדנדורף וקורבליס את השאלה האם זו תכונה שמאפיינת רק בני אדם ומייחדת אותם מבעלי החיים^8^. מול הקושי לבדוק באופן אובייקטיבי את היכולת למסע מנטלי בזמן אפילו בבני אדם, הם מציינים כי מוכנות לקראת העתיד היא קריטית גם לבעלי חיים וסביר כי תהיה להם יכולת כזו. כך החלו בעשורים האחרונים ניסויים שנועדו להוכיח שהיכולת קיימת גם בבעלי חיים. נחזור אל העופות שעוד בשנת חייהם הראשונה מתחילים להטמין מזון לקראת החורף, אף שמעולם לא חוו חורף ועדיין אינם יודעים שיהיה להם קשה להשיג אוכל והם עתידים להיות רעבים. כדי לראות האם התנהגות זו של הטמנת מזון היא תבונית או לא בוצע ניסוי ביַרְגָּזִים שחורי-כיפה, שהם ציפורי שיר קטנות. בניסוי שנערך במעבדה נתנו לירגזים אפשרות להטמין זרעים, אך בכל פעם שהם הטמינו זרעים, החוקרים סילקו את המזון המוטמן מאזור מסוים והשאירו אותו רק בחלק מהמקומות. התברר כי אחרי 24 הטמנות חוזרות הירגזים הפחיתו את ההטמנה באזור ממנו סילקו להם את הזרעים. לכן לכאורה לא הייתה זו התנהגות אוטומטית והיה בה גם מרכיב מסוים של למידה והסקה. ואולם, בניסוי דומה עם מין אחר של יַרְגָּזִים מצאו שאין דעיכה בהטמנת הזרעים גם כשבכל פעם סילקו את הזרעים שהוטמנו. מהתוצאות הסותרות של שני הניסויים בירגזים לא ברור עד כמה פעולות הטמנה מעין אלה מתוכננות או אוטומטיות (מולדות). אכן, התנהגות של הטמנת ואגירת מזון נפוצה במכרסמים ובעופות ולרוב אינה אלא התנהגות מולדת. כך גם שועלים שמטמינים מזון כדי לאכול אותו בעתיד. הם עושים זאת כך: חופרים גומה עם רגליהם הקדמיות, מטמינים בה מזון, ואז מכסים את הגומה בעפר על ידי תנועות קדימה ואחורה של חוטמם. במקום עבודתי בגן הזואולוגי של אוניברסיטת תל-אביב היו שני מינים של שועלים שנהגו לבצע התנהגות זו על רצפת הבטון של כלובם -- כלומר, אף שהם לא יכלו להטמין מזון ברצפת הבטון, הם ביצעו תנועות של כאילו חפירה, הניחו את המזון על הרצפה במקום בו לכאורה חפרו, ואז עשו תנועות עם חוטמם כאילו הם מכסים את המזון, למרות שלא יכלו לכסות אותו והוא נותר חשוף על רצפת הבטון. מכך ברור כי ביצוע אוטומטי מעין זה של התנהגות ההטמנה בשועלים הוא אכן מולד, והביצוע האוטומטי אף יכול להיות מנותק לחלוטין מתכלית מעשית כמו בהתנהגות השועלים. כדי לבחון את שאלת המסע המנטלי בזמן עלה הצורך להראות כי לבעלי חיים יש זיכרון אפיזודי (מה-מתי-היכן). המחקר הבולט שבדק זאת בחן עורבנים, שהם עופות שדומים לעורבים קטנים^9^. עורבנים נוהגים להטמין מזון כדי לאחזר ולהשתמש בו בשלב מאוחר יותר. תחילה נתנו לעורבני להטמין זחלים ובוטנים, ולאחר מכן מנעו ממנו גישה למקומות ההטמנה. כאשר נתנו לו לגשת ולהוציא את המטמון אחרי ארבע שעות, הוא הוציא את הזחלים. לעומת זאת, כאשר נתנו לו להוציא מטמון אחרי 120 שעות, הוא הוציא את הבוטנים (**איור 3.1**). המסקנה הייתה שהוא ידע איזה הוא המזון המתכלה והחמקן שיש למצוא קודם. לכאורה בכך הודגם זיכרון אפיזודי שכולל מה קרה (הטמנת מזון חמקן או לא-חמקן), מתי קרה (לפני ארבע שעות או לפני 120 שעות) והיכן קרה (באיזה מקום הוטמן כל מזון). במילים אחרות, משמעות הדבר היא כי העורבני ידע מה, מתי והיכן. עם זאת החוקרים הגדירו זאת \'כזיכרון אפיזודי לכאורה\' ולא כזיכרון אפיזודי משום שקיום של זיכרון של מה-היכן-מתי עדיין אינו מעיד בהכרח כי העורבני אכן חווה בעברו את כל אלה (כלומר יתכן כי זו ידיעה ולא זיכרון אוטוביוגרפי). דוגמה זו מייצגת את הבעייתיות בקוגניציה של בעלי חיים: היא נשפטת ומוערכת על פי ההגדרות שמקובלות בבני אדם ואלה לא בהכרח מתאימות גם לבעלי חיים. כך, מאחר ולבעלי חיים אין לוחות שנה ושעוני זמן, יכולתם לקודד זמן מוגבלת ולכן זיכרונות העבר שלהם עשויים שלא להיות אפיזודיים (אוטוביוגרפיים).  לשימפנזים בגני חיות יש נוהג להשליך חפצים שונים על מבקרים. כנראה שהם סתם נהנים מכך, מעין שמחה לאיד או יצר סדיסטי שיש גם לבעלי החיים שהכי קרובים אלינו, בני האדם. כאורח כבוד באחד מגני החיות בארץ זכיתי שיכניסו אותי מכניסת המטפלים לחדר בו השימפנזים נמצאים כשאינם בחצר של הכלוב. רק כשהצלחתי להתחמק מהגללים שנזרקו לעברי הבנתי למה המטפלים היו כל כך אדיבים ומחוייכים -- הם ידעו מה השימפנזים מכינים לי. התנהגות דומה לזו הראה גם שימפנזה בגן-חיות בשבדיה, התנהגות שהיא דוגמה בולטת להפלגה בזמן. שימפנזה זה נהג להחביא תפוחים שקיבל כאוכל במקומות שונים של החצר בכלוב שלו. מאוחר יותר, כאשר מגיעים מבקרים, הוא היה נוטל תפוחים מהמחבוא ומשליך אותם עליהם^10^. זו דוגמה להתנהגות שעומדת בקריטריונים של מסע מנטלי בזמן היות ולשמירה של התפוחים אין חשיבות מיידית והיא פעולה שיש לה רק חשיבות עתידית בדמות ההרגל המגונה שכנראה גורם לשימפנזים הנאה (סדיסטית יש לומר). אם אכן לבעלי חיים יש יכולת למסע מנטלי לעתיד, האם הם יכולים לעמוד ב\'מבחן הכפית\' של טולוינג? ניסוי שנועד לבחון זאת נעשה בעורבים שלמדו להוציא מזון מתוך שלושה מתקנים שונים, כאשר להוצאת מזון מכל מתקן התאים רק כלי אחד מתוך חמישה כלים שעמדו לרשותם, וכלי זה לא התאים למתקנים האחרים. לאחר שהעורבים למדו איזה כלי מתוך החמישה מתאים לכל אחד משלושת המתקנים נערך הניסוי. בתחילת הניסוי הציגו לעורב אחד מהמתקנים, ואחרי חמש דקות ניתנה להם אפשרות לבחור כלי אחד מתוך החמישה. אחרי בחירת הכלי היה על העורב להמתין עוד חמש דקות, ואז ניתנה לו האפשרות לגשת למתקן שראה ולהוציא את המזון בעזרת הכלי שבחר. כך, העורבים היו צריכים לזכור באיזה מתקן מדובר, לבחור לשימוש עתידי את הכלי שמתאים רק למתקן זה, ורק אחרי חמש דקות נוספות יכלו להשתמש בכלי שבחרו כדי להוציא את המזון. העורבים עמדו בהצלחה בניסוי ובכך הראו שילוב של תכנון לעתיד לפחות בטווח של חמש דקות, תכנון שהתבסס על זיכרון אפיזודי כי העורב זכר מה (הכלי המתאים), מתי (לפני חמש דקות) והיכן (איזה מתקן)^11^. מבחן נוסף הראה תכנון לעתיד למשך זמן ארוך יותר והוא נערך בקופי אורנגאוטן ושימפנזים ננסיים (שנקראים בונובו, והם שימפנזים קטנים יותר מהשימפנזים המצויים)^12^. בניסוי כל קוף הוכנס לבדו לחדר וקיבל מוט ארוך שרק בעזרתו הוא היה יכול להגיע לאשכול של ענבים שהם מזון אהוב על קופים. לאחר שהקוף למד להגיע לענבים בעזרת המוט הוציאו אותו מהחדר אך נתנו לו אפשרות לשמור את המוט, אבל אם הקוף לא לקח את המוט, הרחיקו את המוט אל מחוץ לאזור הניסוי. לאחר שעה הוחזר הקוף לחדר שבו היו הענבים. לכן, רק מי שלקח את המוט בעת שהוציאו אותו קודם מהחדר יכול היה להגיע לענבים גם עתה. התברר כי הקופים למדו מהר שעליהם לקחת ולשמור את המוט לשימוש עתידי, ורבים מהם אכן לקחו איתם את המוט כשיצאו מהחדר. כך הוצע שלקיחת המוט משקפת ידיעה והבנה כי אף שהם אינם צריכים עכשיו את המוט, הם ידרשו למוט בעתיד (כעבור שעה) כדי להגיע לענבים. תוצאות דומות התקבלו גם כאשר 14 שעות הפרידו בין היציאה מחדר הענבים עד לכניסה הבאה אליו. עם זאת, בחלק מהקופים התוצאות לא היו אחידות. למשל, קוף אורנגאוטן אחד לקח את המוט בארבע חזרות רצופות על הניסוי, אחר כך הפסיק לעשות זאת למשך מספר חזרות ורק אחר כך התחיל שוב לקחת את המוט בצאתו מהחדר. בעיני החוקרים הפסקה זו הייתה מאכזבת אך לדעתי דווקא תוצאה זו של הפסקה והתחלה מחדש היא חיזוק לטענה של תכנון עתידי -- מדוע? ניתן היה להניח כי עצם לקיחת המוט הייתה תגובה פשוטה: משהו הצליח, אז ממשיכים לעשות אותו אוטומטית (מנגנון כזה נקרא \'למידה אסוציאטיבית\': עושים משהו באופן מיקרי, זה מצליח, ואז ממשיכים באופן קבוע לעשות את מה שהצליח). לעומת זאת נטישת המוט בחלק מהחזרות ולאחר מכן לקיחתו מחדש עשויה להעיד כי יש כאן שיקול דעת ולא תגובה אוטומטית. בכל מקרה, קופי האורנגאוטן והשימפנזים הננסיים בחרו כלי שמתאים כדי להגיע לענבים ושמרו עליו לא משום שהיו זקוקים לו בהווה אלא משום שצפו לו שימוש עתידי. על פי הניסוי האחרון של לקיחת המוט, תכנון עתידי שאופייני לבני אדם מתקיים גם בשני מינים נוספים -- שימפנזים ואורנגאוטנים. שלושת המינים האלה התפצלו לפני 14 מיליוני שנים מאב משותף, ואם התכונה קיימת בשלושתם הם כנראה ירשו אותה מהאב המשותף. אם כך, תכנון עתידי היא תכונה עתיקה מאוד שטעות לחשוב כי היא אנושית בלבד. מעבר לכך, דוגמה זו של קופי האורנגאוטן והשימפנזים הננסיים שנטלו ושמרו לשימוש חוזר את המוט היא בעצם דוגמה לשימוש בכלים -- המוט הוא כלי שרק בעזרתו ניתן לבצע את המטלה. ואמנם, שימוש בכלים מובא לא פעם כדוגמה לתכנון עתידי: לפני בעל החיים ניצבת בעיה, כדי לפתור אותה הוא מחפש או אפילו מייצר כלי ובעזרתו פותר את הבעיה. אם נוסיף לכך שהתכנון של השימוש בכלי מתבסס על ניסיון העבר הרי שיש לפנינו הפלגה לעתיד, לפחות במקרים בהם שומרים כלי לשימוש חוזר כפי שעשו הקופים. ככל שהתגבשה מוסכמה כי בעלי חיים כן מסוגלים להפליג בזמן, עלתה טענה כי בעלי חיים צופים לעתיד רק לטווח של שניות ספורות. הבסיס לטענה היו ניסויים בהם חולדות ביצעו פעולה מסוימת, נניח -- לחיצה על דוושה כדי לקבל תגמול בצורת מזון אהוב. התברר כי עיכוב של התגמול ולו לשניות ספורות גרר פגיעה ממשית ביכולתן ללמוד את המטלה של לחיצה על הדוושה כדי לקבל את התגמול. ניסויים נוספים הראו כי הידיעה שתגמול גדול יותר יבוא באיחור לא שיפר את נכונותן של חולדות לוותר על תגמול זעיר בהווה^13^. הניסויים שבדקו זאת התבססו על מתכונת ניסוי שתוכנן לבחון האם בעלי חיים שונים יכולים לוותר על ההווה למען עתיד טוב יותר. במתכונת זו ניתן לבחור בכל פעם בין שתי דוושות. בלחיצה על דוושה אחת בעל החיים מקבל תגמול קטן מייד, ואילו בלחיצה על הדוושה השנייה עליו להמתין זמן מה אבל אז, לאחר ההמתנה, הוא מקבל תגמול גדול בהרבה. כעבור פרק זמן, בעל החיים יכול לשוב ולבחור על איזה דוושה ללחוץ. המחשבה שבבסיס תכנון זה הייתה שברגע שבעל החיים לומד כי ההמתנה מביאה לתגמול גדול יותר, הוא יעדיף את הדוושה הזו ובכך יוותר על רווח מיידי למען רווח עתידי גדול יותר. מכאן עלתה השאלה כמה זמן ימתינו בעלי חיים לתגמול הגדול יותר ויוותרו על תגמול מיידי קטן? כאשר ביצעו את הניסוי בחולדות התברר כי ב 80% מהמקרים הן בוחרות בתגמול המהיר והקטן ואינן מצליחות ללמוד שההמתנה של עשרות בודדות של שניות ולפעמים אפילו שניות בודדות, משתלמת יותר. כך גם ביונים אשר ב 97% מהמקרים בחרו בתגמול המהיר והקטן ולא למדו גם אחרי הרבה חזרות על הניסוי שכדאי להמתין ולקבל תגמול גדול יותר. מכאן פנו לבעלי חיים מפותחים יותר. קופי סנאי, הם קופים קטנים שנפוצים במרכז ודרום אמריקה ומשמשים במעבדות מחקר רבות. כאן התוצאות כבר היו מרשימות כי קופי הסנאי למדו לחכות 15 דקות לתגמול גדול על פני תגמול מיידי קטן!^14^ זה איפשר להתקדם אל השוואה בין שימפנזים ובני אדם (סטודנטים), שהציעו להם בחירה בין קבלה מיידית של שני פריטי מזון אהובים, או המתנה של שתי דקות ואז קבלת שישה פריטים של אותו מזון. כאן, כמעט כמו תמיד, התגלה כי המציאות מורכבת יותר ממה שנוטים לחשוב. ב 70% מהניסויים השימפנזים בחרו להמתין שתי דקות ולקבל שישה פריטים. וההפתעה: רק 20% מהסטודנטים בחרו להמתין שתי דקות ליותר פריטי מזון. עורכי הניסוי היו מופתעים ועלתה במוחם המחשבה כי אוכל אינו חשוב לסטודנטים עד כדי כך שירצו להמתין. לכן חזרו על הניסוי עם הסטודנטים כאשר הפעם התגמול לא היה מזון אלא כסף. כלומר, מעט כסף מייד או יותר כסף לאחר המתנה. התוצאה: הפעם הסטודנטים בחרו ב 60% מהמקרים להמתין ולקבל יותר כסף. מכך ניתן היה ללמוד כי מעבר למרווח הזמן יש עוד גורמים שמשפיעים על הבחירה בהמתנה, כמו למשל טיב התגמול (אוכל או כסף). מצאו גם כי בעלי חיים קטנים מעדיפים תגמול מיידי בהשוואה לבעלי חיים גדולים. גם בעלי חיים שנוהגים לאגור ולהטמין מזון העדיפו תמיד תגמול מיידי. כל אלה הראו כי לבעלי חיים יש לפחות מידה מסוימת של יכולת לצפייה לעתיד, גם אם זו בולטת בעיקר בבעלי חיים מפותחים. ניסוי נוסף בדק את התיאוריה של בישוף-קוהלר נערך בקופי סנאי ומזון שאהוב עליהם -- תמרים. אף שזה מזון אהוב, התמרים הם מזון מצמיא. בניסוי נתנו לקופי הסנאי כמות גדולה של תמרים ולאחר מכן הם יכלו לשתות כאוות נפשם. אחרי תקופת הלימוד הרחיקו את המים מהכלוב והציעו לקופים תמרים. השאלה הייתה האם הם יאכלו פחות מתוך ידיעה כי עתה אין להם מים והם עתידים להיות צמאים. ובכן, תוך שש חזרות על הניסוי עברו הקופים לאכילת כמויות קטנות יותר של תמרים וויתרו על הכמות הגדולה. בהתנהגות זו הוכיחו כי יש להם יכולת לתכנן ולהתאים את התנהגותם למצב עתידי^15^. הם ויתרו על משהו בהווה (תמרים טעימים) כדי להרוויח משהו בעתיד (לא להיות צמאים). עתה חזרו החוקרים על הניסוי עם חולדות שלהן הוצעו צימוקים, מזון שאהוב על חולדות אך מצמיא. המתכונת חזרה על זו שבוצעה בקופי הסנאי: נותנים לחולדות לאכול צימוקים ולשתות מים כאוות נפשן, ואז מרחיקים את המים בציפייה כי החולדות יפחיתו את אכילת הצימוקים מתוך הידיעה שאין יותר מים והן עתידות להיות צמאות -- זה לא קרה. החולדות המשיכו לאכול כל העת מבלי להתייחס לצימאון שיבוא בעקבות זאת. הבדל זה בין הקופים לחולדות יכול לנבוע מסיבות שונות. למשל, רמת ההתפתחות הגבוהה יותר של המוח בקופים בהשוואה לחולדות, או הצורך הפיסיולוגי במזון שגדול יותר בבעלי חיים קטנים בהשוואה לאלה שגדולים מהם. תהא הסיבה אשר תהא, זו הוכחה נוספת שכמו בדוגמה של טיב התגמול בין סטודנטים לשימפנזים שהוצגה קודם, יש גורמים נוספים שמשפיעים על הנכונות לוותר בהווה למען העתיד. **איך התגלה שהרעיון המופשט של תכנון עתידי הוא מנגנון ממשי במוח?** בעשור האחרון התברר כי חולדות, כמו בני אדם, משחזרות קטעי מסלול בהם הלכו לאחרונה. החולדות גם מתכננות את קטע ההליכה הבא טרם צאתן לדרך, או אף מתכננות את מסלולן קדימה במהלך דרכן. ממצא מדהים זה עלה כאשר ערכו רישום פעילות מאזור במוח של חולדות שבו מתבצע קידוד של המקומות השונים בסביבה. זה מכבר נמצא כי במוח החולדה יש נוירוני מקום (place cells) שמגיבים בכל פעם שהחולדה נמצאת במקום מסוים. כאשר החולדה מטיילת בסביבה, נוירוני המקום מגיבים על פי סדר המקומות בהם היא נעה כך שסדרת התגובות העצביות היא בעצם תוואי מסלולה של החולדה. את זאת גילו כבר לפני כחמישים שנים ומאז חוקרים את נוירוני המקום במעבדות רבות בעולם. והנה התברר כי לאחר שהחולדות מסיימות לטייל במקומות שונים ומתיישבות לנוח, נרשמת במוחן סידרה של תגובות של ניורוני המקום, סידרה שמשחזרת את מסלול תנועתה של החולדה בין המקומות בהם ביקרה, תופעה שזכתה לשם \'הרצה חוזרת\' (replay). ההנחה היא שתהליך זה של שחזור מסלול הוא שלב הכרחי בהפנמה של דימוי המרחב ויצירת זיכרון של הסביבה שישמש בעתיד לתנועתה של החולדה בסביבה זו. ואמנם, מצאו כי טרם יציאתה של החולדה לטיול נוסף מתחילה סידרה של תגובות של נוירוני מקום, כאילו החולדה מתכננת את מסלול המקומות ביניהם תנוע, תופעה שזכתה לכינוי \'הרצה קדימה\' (preplay)^16^. לא מדובר בסדרה ארוכה של תגובות עצביות, אך זו הוכחה להפלגה קדימה בזמן ובמרחב, גם אם היא עדיין מוגבלת מבחינת הטווח ומשך הזמן. הפתעה נוספת הייתה כשמצאו כי תכנון המסלול או שחזורו מתרחשים בחולדות לא רק בתום הטיול (offline), אלא גם במהלך הטיול (online). בהמשך התברר כי הנושא מורכב משחשבו מאחר וסדרת התגובות של נוירוני המקום הופיעה גם ביחס למקומות בהם החולדה טרם ביקרה, כלומר לפני שהחלה לחקור סביבה לא מוכרת (ולכן אין זה שחזור מסלול). במקרים אחרים מצאו כי החולדה סוטה לפעמים מהמסלול המתוכנן, כך שמצד אחד יש עדות לתכנון עתידי, אבל כמו האמירה המקובלת בצבא: \'כל תכנון הוא בסיס לשינויים\'. למרות המחקר הנרחב בנושא, עדיין רב הנסתר על משמעות פעילותם של נוירוני מקום. ואולם, לעניין ההפלגה בזמן אין ספק שמדובר כאן בתיעוד ממשי של זיכרון חוויתי-אישי (אוטוביוגרפי) של העבר, כמו גם תכנון עתידי, תיעוד שמעביר את הדיון בהפלגה בזמן מן המישור הפילוסופי לממשות שניתנת למדידה בכלים מדעיים. עם זאת, עדיין מדובר בטווחי זמן קצרים מאוד, ודאי בהשוואה לזיכרונות והתכנונים ארוכי הטווח שיש בבני האדם. נכון להיום דעך העיסוק ברעיון שלבעלי חיים יש יכולת למסע מנטלי בזמן, רעיון שעלה בשלהי המאה ה-20 והוליד את הניסויים שתוארו לעיל^17^. זה התחיל בכך שהיכולת לשחזר את העבר ולתכנן את העתיד נחשבו תחילה כתכונות שקיימות רק בבני אדם^18^. כך הציע עמיתי האנתרופולוג האמריקאי פסקל בוייר^19^ כי זיכרון אפיזודי וראיית הנולד בדמיון הן תכונות קוגניטיביות חיוניות לקבלת החלטות בבני אנוש. לדבריו, העיסוק הרגשי-חשיבתי שלנו באירועי העבר או העתיד מהווה כוח מניע רב-חשיבות שמונע החלטות חפוזות שיש בהן הימור. בוייר גם מציע כי הזיכרונות האפיזודיים מספקים מאגר של תרחישים אפשריים שהשילוב ביניהם מאפשר ראיית-נולד מתוחכמת ותכנון גמיש. כך מתאפשר לנו לשפוט את המצב הנוכחי על בסיס הדמיון שלו למצב שהתקיים בעבר, מעין ראייה לאחור אשר מספקת מאגר של מידע רלוונטי שיכול להנחות החלטות לעתיד, ויחד עם מסע מנטלי בזמן מאפשר החלטות שקולות שמבוססות על ניסיון. השאלות שעלו בניסויים עם בעלי חיים שונים עודן תקפות: האם לבעלי חיים יש מושג של זמן, ואם כן, עד כמה הם מתכננים לזמן ממושך? הרי אנו בני האדם נעזרים לשם כך בלוחות שנה ובשעונים -- במה משתמשים בעלי החיים? אם אכן יש להם מושג של זמן וכלים להערכתו, האם אלה מצויים רק בקופים או בעוד מינים של בעלי חיים? האם בעלי חיים יכולים לתכנן לעתיד רחוק יחסית או רק לטווחי זמן קצרים כמו למשל, הזמן שנותר עד לבוא הלילה^20^? נכון להיום עדיין רבים הסבורים כי אין בידינו אפשרות להוכיח באופן נחרץ שיש לבעלי החיים יכולת למסע מנטלי בזמן^21^, אך ניסויים רבים מרמזים כי סביר להניח שיש להם יכולת כזו לפחות לטווח זמן קצר^22^. רשימת מקורות 1. Wells HG (2003, first published in 1895). The Time Machine. Bantham Classics, NY. 2. Szagun G (1978). On the frequency of use of tenses in English and German children\'s spontaneous speech. Child Development 49, 898-901. 3. Roberts WA (2002). Are animals stuck in time? Psychology Bulletin 128, 473-489. 4. Tulving E. (2005). "Episodic memory and autonoesis: uniquely human," in The Missing Link in Cognition eds Terrace H., Metcalfe J. (New York, NY:Oxford University Press; ) 4--56. 5. Tulving E (2002). Episodic memory: from mind to brain. Annual Review of Psychology 53, 1-25. 6. Bischof-Köhler, D. (1994). Self-object and interpersonal emotions. Identification of own mirror image, empathy and prosocial behavior in the 2nd year of life. Zeitschrift fur psychologie mit zeitschrift fur angewandte psychologie, 202, 349-377. 7. Balter M (2013). Can animals envision the future? Scientists spar over new data.‏ Science 340, 909. 8. Suddendorf T and Corballis MC (2007). The evolution of foresight: What is mental time travel, and is it unique to humans? Behavioral and Brain Sciences 30, 299-313.‏ 9. Raby CR, Alexis DM, Dickinson A and Clayton NS (2007). Planning for the future by western scrub-jays. Nature 445, 919-921.‏ 10. Osvath M and Karvonen E (2012). Spontaneous innovation for future deception in a male chimpanzee. PloS One 7, e36782. 11. Boeckle M, Schiestl M, Frohnwieser A, Gruber R, Miller R, Suddendorf T, Gray RD, Taylor AH and Clayton NS (2020). New Caledonian crows plan for specific future tool use. Proceedings of the Royal Society B 287, 20201490.‏ 12. Mulcahy NJ and Call J (2006). Apes save tools for future use. Science 312, 1038-1040.‏ 13. Timberlake W (1984). A temporal limit on the effect of future food on current performance in an analogue of foraging and welfare. Journal of the Experimental Analysis of Behavior 41, 117-124.‏ 14. McKenzie T, Cherman T, Bird LR, Naqshbandi M and Roberts WA (2004). Can squirrel monkeys Saimiri sciureus plan for the future? Studies of temporal myopia in food choice. Learning and Behavior 32, 377-390. 15. Naqshbandi M and Roberts WA (2006). Anticipation of future events in squirrel monkeys Samiri scireus and rats Rattus norvegicus: tests of the Bischof-Köhler hypothesis. Journal of Comparative Psychology 120, 345-357. 16. Tonegawa S. (2011). Preplay of future place cell sequences by hippocampal cellular assemblies. Nature 469, 397--401. 17. Clayton NS and Dickinson A (2010). Mental time travel: Can animals recall the past and plan for the future. Encyclopedia of Animal Behavior 2, 438-442.‏ 18. Suddendorf T, Addis DR and Corballis MC (2011). Mental time travel and shaping of the human mind. In: Bar E (ed). Predictions in the Brain: Using Our Past to Generate a Future. Oxford University Press, pp. 344-354.‏ 19. Boyer P (2008). Evolutionary economics of mental time travel? Trends in Cognitive Sciences 12, 219-224. 20. Roberts WA and Feeney MC (2009). The comparative study of mental time travel. Trends in Cognitive Sciences 13, 271-277.‏ 21. Suddendorf T and Busby J (2003). Mental time travel in animals? Trends in Cognitive Sciences 7, 391-396.‏ 22. Clayton NS, Bussey TJ and Dickinson A (2003). Can animals recall the past and plan for the future? Nature Reviews Neuroscience 4, 685-691.‏