תיאוריית התודעה בבעלי חיים PDF

**פרק שני** **תיאוריית התודעה\ בבעלי חיים** האם יש להם חשיבה רציונלית? האם בעלי חיים מזהים את עצמם במראה? בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים ניסו מספר חוקרים לגדל שימפנזים צעירים כדרך שבני האדם מגדלים את הילדים שלהם ובכך לראות אם אמנם יש הבדל בין שימפנזים לבני אדם. כך הסתובבו תינוקות השימפנזים...

**פרק שני** **תיאוריית התודעה\ בבעלי חיים** האם יש להם חשיבה רציונלית? האם בעלי חיים מזהים את עצמם במראה? בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים ניסו מספר חוקרים לגדל שימפנזים צעירים כדרך שבני האדם מגדלים את הילדים שלהם ובכך לראות אם אמנם יש הבדל בין שימפנזים לבני אדם. כך הסתובבו תינוקות השימפנזים האלה עם חיתולים, התנדנדו בנדנדות, שיחקו בבובות, למדו לדבר בשפת סימנים, לאכול עם כף, לבצע תרגילי חשבון, ועוד. אחת משימפנזים אלה הייתה שרה, אשר גדלה מינקות בביתם של בני הזוג פרימאק בארצות הברית. בגיל מאוחר יותר, הראו החוקרים לשרה, השימפנזה הבוגרת, סדרת סרטונים שמציגים בני אדם שנאבקים במשימות שונות. למשל סרטון של אדם שמנסה להגיע לבננות שמוקמו הרחק מהישג ידו, או סרטון של אדם שמנסה להשתחרר מכלוב, וגם סרטון של אדם שרועד מקור כשלידו תנור כבוי. אחרי צפייה בכל סרטון הוצגו לפני שרה השימפנזה סידרת תמונות שאחת מהן יכלה לספק פתרון לבעיה של האדם בעוד ששאר התמונות לא היו קשורות לבעיה שבפני אותו אדם. כך למשל, כדי להגיע לבננות הייתה תמונה של מקל ארוך יחד עם תמונות של מכונית, כיסא, מפתחות, וכדומה. שרה זיהתה כי רק בעזרת המקל יכול האדם להגיע לבננות ובחרה בתמונת המקל. כדי להיחלץ מהכלוב בחרה שרה בתמונה היחידה שהתאימה לכך -- תמונה של מפתח. כדי לחמם את האדם שרועד מקור מול תנור כבוי בחרה שרה בתמונה של גפרור בוער שאיתו ניתן היה להדליק את התנור. מאחר והשימפנזה בחרה באופן עקבי את התמונה הנכונה, הציעו החוקרים כי היא הבינה את הבעיה שניצבת בפני האדם ואת הפתרון לבעיה זו. מכך הם הציעו כי השימפנזה הבינה את המתחולל במוחו של האחר, ולכן היא מיישמת תיאוריית תודעה שמאפיינת בני אדם בוגרים^1^. **מהי תודעה ומהי תיאורית התודעה?** תודעה (Consciousness) היא מונח פילוסופי מעיקרו שמגדיר את המודעות של בני-אדם לעצמם ומכך גם את יכולתם להבדיל את עצמם כישות שונה מהאחרים. תיאוריית התודעה (Theory of Mind) מייחסת למי שמחזיק בה את היכולת להבין מה מתחולל במוחו של מישהו אחר (\"לדעת מה בראש שלו\"). כך אנו מייחסים לאחרים מצב נפשי כמו למשל, כוונה, ידע, אמונה ורגשות. מדובר בתיאוריה מאחר ואין אפשרות למדוד ישירות יכולת מעין זו. בבני אדם אנו יכולים לשמוע מהאחר על מצבו הנפשי וגם אז זו עדות שמיעה שעשויה להיות מוטה על ידי האדם, למשל כאשר לא נעים לו לספר מה הוא חושב שהשני חושב. קל וחומר בבעלי חיים בהם מסקנות מעין אלה אפשריות רק על בסיס צפייה מדוקדקת על התנהגותם. נוכל לומר כי תיאוריה זו מייחסת יכולת לדעת או להבין את מצבו הנפשי של האחר (איור 2.2). בבני אדם מקובל להניח כי תיאורית התודעה נרכשת בהדרגה עד לגיל חמש ואז יכול הילד להניח כי לאדם אחר יש כוונות, רצונות, דעות או רגשות משלו.  העבודה החלוצית עם השימפנזה שרה, שהעלתה את ההצעה כי גם לבעלי חיים יכולה להיות תיאוריה של תודעה, נתנה את האות לשורה ארוכה של מחקרים שבמשך שנים מנסים לאשש או להפריך את האפשרות הזו. ככל שזה נשמע אבסורדי, דווקא החוקרים שצפו בשימפנזה שרה והעלו לראשונה את ההצעה שיש לה תיאוריית תודעה חזרו בהם בשלב מסוים. לדבריהם, הם שבו ובחנו את הניסויים והגיעו למסקנה כי יתכן ששרה בחרה את התמונה הנכונה לא בזכות תיאוריית התודעה שהייתה לה, אלא בזכות קישור והסקה פשוטים על סמך ניסיון העבר שלה (למידה אסוציאטיבית). למשל, היא קישרה את הגפרור הבוער לתנור שבו בדרך כלל יש אש בוערת, את המפתח היא קישרה לכלוב מאחר וראתה בעבר כי פותחים כלובים בעזרת מפתח, וכך הלאה^3,2^. אבל, מבחינת עולם המדע לא הייתה משמעות לכך שאבות הרעיון חזרו בהם. הסקרנות באשר לאפשרות כי לבעלי חיים יש תיאוריית תודעה נשארה וגם כיום היא ממשיכה לעמוד במרכזם של מחקרים על יכולתם השכלית של בעלי החיים^4^. כעת נתאר אחדים מהם. **האם בעלי חיים מזהים את דמותם במראה?** היכולת לדעת מה מתחולל במוחו של האחר, מחייבת את היכולת לזיהוי עצמי. כלומר, לדעת להבדיל בין העצמי לבין האחר. תפיסת האני (\"אגו\") היא תכונה המתפתחת בבני אדם החל מגיל שנתיים בערך^5^, והיא השלב בו פרט מתחיל לזהות את עצמו ויכולותיו כנבדלים מאחרים, מעין ראייה אובייקטיבית של הפרט את עצמו כתוצאה מאינטראקציה עם הסביבה. האגו הוא שילוב של דימוי עצמי והכרת ערך עצמית, וכאמור התפתחותו מתרחשת בתינוקות אנושיים בגיל 2-3 שנים בתהליכים שבלשון הפסיכולוגיה נקראים ספארציה (התפתחות של תחושות נפרדות) ואינדיבידואציה (התפתחות של תחושת עצמאות). במסגרת תהליך זה התינוק לומד לזהות את השתקפותו במראה, בכמה שלבים^6^. חוץ מהשלבים שקיימים בבני אדם יש עוד שלבים שקיימים רק בבעלי חיים, וזה התהליך כולו: השלב הראשון הוא **התעלמות** ובו יש תפיסה של ההשתקפות כחלק מהסביבה ללא התייחסות להשתקפות העצמית. השלב השני הוא **יריבות**, בו יש זיהוי של ההשתקפות כישות אחרת, יריב או אויב. שני השלבים האלה, ובעיקר השני, שכיחים בבעלי חיים. סביר להניח שאם יש לכם דג-קרב, כלב או חתול שאותם תחשפו בפעם הראשונה להשתקפותם במראה, הם יתקפו את ההשתקפות או יבצעו מולה מחוות איום. השלב השלישי, שממנו והלאה מופיעה ההתייחסות לדמות במראה גם בבני אדם, הוא **יצירת מגע** עם חלקי גוף של ההשתקפות. למשל, פעוטות מצמידים בשלב זה את ידיהם או פניהם אל אלה שבהשתקפות. השלב הרביעי הוא **השלכה**, שבה מניחים על ראש הפעוט כובע. הפעוט מביט תחילה בכובע שעל דמותו שבמראה, אחר כך מוריד את הכובע ומסתכל עליו. כלומר, הוא זיהה במראה שיש על ראשו כובע ואז בחן את הכובע עצמו. השלב החמישי הוא **זיהוי עצמים** והוא דומה לשלב ההשלכה. הפעוט יושב מול מראה וכאשר מכניסים צעצוע שמשתקף במראה הפעוט מזהה את הצעצוע במראה ותוך שניות ספורות מסתובב אל הצעצוע האמיתי. השלב השישי הוא **מבחן הסימן** בו צובעים סימן על אף או לחי של פעוט כך שאין הוא יכול לראותם אלא באמצעות מראה. כאשר חושפים את הפעוט למראה הוא מגלה מיד את הסימן ואז או שהוא אומר זאת, או שהוא נוגע וממשש את הסימן. מכך מבינים כי הוא מזהה שהוא זה שמשתקף במראה ויודע שמשהו השתנה בו. השלב השביעי והאחרון הוא **ה\'אני\',** בו הפעוט יושב מול המראה, הורה עומד מחוץ לטווח המראה, מצביע על הדמות של הפעוט במראה ושואל את הפעוט מי זה? והילד עונה מייד כי זה הוא מאחר והוא מזהה בוודאות שההשתקפות במראה היא דמותו שלו. ראוי להדגיש כי בניגוד להשתקפות של המציאות הפיסיקלית במראה, ההשתקפות של ה\'אני\' (מציאות מנטלית) היא סובייקטיבית לחלוטין. במילים אחרות, בעוד שההשתקפות של עצם כלשהו במראה זהה לחלוטין למציאות, ההשתקפות המנטלית יכולה להיות שונה מהמציאות האמיתית. מי שיפה יכול להביט במראה ולחשוב שהוא מכוער ולהיפך. כך גם מי שרזה יכול להביט במראה ולחשוב שהוא שמן. מכאן עולה שאלה מסקרנת, מה בעל חיים חושב כשהוא רואה את השתקפותו במראה והאם הוא יודע שההשתקפות היא אכן הוא. A cat looking at a tiger\'s face Description automatically generated בשנת 1974 הציע החוקר גורדון גאלופ כי זיהוי ההשתקפות במראה יכול לייצג את קיומה של תפיסת ה\'אני\' גם בבעלי חיים^7^, ומאז נערכו ניסויים רבים שבדקו האם בעלי חיים שונים מזהים את עצמם במראה. מצאו כי שימפנזה מתייחס תחילה להשתקפותו במראה כאל שימפנזה אחר תוך חיווי סימנים אופייניים לכך -- למשל על ידי תנועות איום כלפי ההשתקפות. כעבור זמן מה, שיכול להימשך בין מספר דקות למספר ימים, השימפנזה מתחיל בבחינה עצמית מדוקדקת של השתקפותו במראה. למשל, הוא מתחיל לגרד ולבחון אזורים שניתן לראות רק במראה: למשש בין הגבות, לחטט בין השיניים, לבחון את האחוריים שלו, וכך הלאה. תצפיות כאלה עדיין אינן מוכיחות את קיומו של זיהוי עצמי. לכן היה חיפוש אחרי שלבים מתקדמים יותר של זיהוי עצמי בהתאם להתפתחותו בבני אדם. גאלופ הציע כי השלב העיקרי שיכול היה להיחשב כהוכחה לזיהוי עצמי בבעלי חיים הוא מבחן הסימן. ואכן, מבחנים רבים נערכו, בעיקר בשימפנזים^8^, כדי לראות אם הם מזהים סימן שהותווה על פניהם. הניסויים נערכו בצורה מבוקרת וקפדנית ביותר. כך למשל הסימון התבצע תחת הרדמה כדי שהקוף לא ירגיש את הסימון עצמו. כביקורת בוצעה הרדמה ללא סימון, וביקורת נוספת כללה הרדמה בה הסימן היה בצבע שקוף שלא ניתן לזהות במראה. התשובה הראשונית בשימפנזים ובאורנגאוטנים הייתה חד-משמעית: הם זיהו את הסימן על פניהם והתחילו לבחון אותו במראה^9^. זיהוי עצמי במראה נמצא גם בבעלי חיים נוספים, למשל, פילים^10^, סוסים^11^, עקעק (מין עוף שקרוב לעורב)^12^ ועוד. אולם, ככל שהתרבו הניסויים החלו לצוף בעיות והסתייגויות. תחילה, מינים רבים ובכללם קופים לא זיהו את עצמם במראה. למשל, גורילות בגן חיות שבכלובן הוצבה מראה למשך יותר מ-400 שעות לא הראו כל סימן לזיהוי עצמי במראה^13^. לעומת זאת כאשר שאלו גורילה שגדלה בבית עם בני-אדם של מי ההשתקפות במראה, הגורילה מייד הצביעה על עצמה - לכאורה הייתה לגורילה הזו הבנה של מושג האני בדומה לשלב השביעי בתינוקות, מול אלה בגן החיות שלא זיהו את עצמן. גם ניסויים נוספים בבני אדם הראו שמדובר בנושא מורכב בו יש השפעה גדולה של תרבות והתנסות מוקדמת בחשיפה למראה^14,15^. כאשר בדקו ילדים שגילם 30-34 חודשים בקנדה וארצות הברית, 84% מהם זיהו את עצמם במראה בעוד שבפרו רק 51% ובקניה רק 2% מהילדים באותו טווח גילאים זיהו את עצמם במראה^16^. התמונה הסתבכה עוד יותר כאשר התברר כי יש אפילו שימפנזים שלא עוברים את מבחן הסימן. יותר מכך, מהלומה של ממש הונחתה על נושא הזיהוי העצמי במראה מניסוי שנערך בנמלים: סימנו על נמלה כתם צבע בצד של ראשה. הנמלה המסומנת הותקפה על ידי נמלים אחרות מהמושבה שלה כאילו הייתה נמלה זרה, דבר המוכיח כי הנמלים הבחינו בכתם הצבע. עתה שחררו את הנמלה המסומנת מול מראה וראו כי היא עומדת כך שהכתם פונה אל המראה וממששת את הכתם במחושיה^17^. כך עלתה המסקנה שאפילו נמלים עוברות את מבחן הסימן ולכן זו אינה תכונה שמיוחדת לבעלי חיים שקרובים לאדם. בעקבות כך התגבשה ההבנה כי זיהוי עצמי אינו בהכרח עדות לקיומה של מודעות עצמית. במילים אחרות -- כל כלב או חתול יודעים להבדיל בין ריח השתן שלהם לריח השתן של כלבים או חתולים אחרים. לכאורה הם מזהים את עצמם אך אין בכך עדות שיש להם תפיסת \'אני\'. ההתלהבות מהזיהוי העצמי במראה כעדות לקיומה של תפיסת ה\'אני\' דעכה ומכך גם התערערה התקפות של מבחן המראה כהוכחה לקיומה של תיאוריית התודעה בבעלי חיים. אגב, לאחר שמצאו כי יש יונקים ועופות שעוברים את מבחן הסימן, חוקרים הופתעו לגלות כי גם דגים מסוגלים לכך. תחילה הראו כי דגי מנטה, שנחשבים לבעלי מוח מפותח בהשוואה לדגים אחרים, מתעכבים מול המראה שהונחה באקווריום שלהם ומציגים מולה התנהגות שאינה דומה לזו שמוצגת מול פרטים זרים ולכן הם ככל הנראה מזהים את השתקפותם כעצמם^18^. בהמשך נפל גם הנימוק שנדרש דג עם מוח מפותח כאשר דגי נקאי, שנוהגים לאכול טפילים ושאריות מזון מתוך הפה והעור של דגים אחרים, הראו התנהגות שמעידה על זיהוי עצמי במראה. כאשר סימנו נקודה על צד הפה של דג נקאי והציבו באקווריום שלו מראה, הדג שחה מול המראה כאשר הסימן פונה אל המראה ומשתקף בה. אחר שחה הדג אל הקרקעית והחל לשפשף את הסימן בקרקע במה שהיה נראה כניסיון להסיר את הסימון, ושחה חזרה למראה כאילו כדי לבחון אם הצליח להסיר את הסימון^19^. כמו בניסוי עם הנמלים, שוב נשללו הטיעונים כי היכולת לזיהוי עצמי היא רק נחלתם של המינים הקרובים לאדם או מינים בעלי מוח מפותח במיוחד. מכך גם עלתה ההכרה בטעות של ההתייחסות אל הזיהוי העצמי כתופעה שהתשובה עליה היא כן או לא. ואכן, מרבית המחקרים שבדקו את יכולת הזיהוי העצמי במראה בבעלי חיים התייחסו לכך במונחים של כן או לא: או שבעל החיים מזהה או שאינו מזהה את עצמו. גישה מעין זו של הפרדה חותכת בין מצבים מנוגדים אינה מתאימה לתופעה שכלית מורכבת שלרוב מתפתחת בצורה הדרגתית, והרי כך הדבר בתיאור שבעת שלבי ההתפתחות של הזיהוי העצמי במראה בבני אדם. אם כך, בעלי חיים שונים מציגים שלבים שונים במדרג ההתפתחות של הזיהוי העצמי במראה^20^. כך למשל חלק מבעלי החיים מזהים את הדמות במראה כישות אחרת, בעוד ששימפנזים יכולים לזהות את עצמם וגופם במראה. כך, כלבים לרוב מזהים את הדמות במראה כישות אחרת ולעיתים יוצרים מגע עם ההשתקפות, אך ניסוי מורכב יותר הראה כי הם מסוגלים לזהות השתקפות של עצמים, כאשר הניחו מאחריהם חפץ שהשתקף במראה והם הסתובבו מיד לעברו^21^. בתחתית של דירוג השלבים של זיהוי עצמי במראה נמצא כאמור שלב ההתעלמות, בו ההשתקפות במראה נתפסת כחלק מן הרקע הכללי. דוגמה יפה לכך ראיתי בגן הזואולוגי של אוניברסיטת תל-אביב שבו עבדתי רוב שנותיי. בגן הייתה בריכה ובה ציפורי פלמינגו שבטבע נוהגות לקנן במושבות ענק כשכל קן סמוך לאחר. כדי לעודד בניית קן בפלמינגו המעטים שהיו בגן הזואולוגי, הוצבה בסמוך לבריכה שלהם מראה גדולה. ואכן, הפלמינגו בנו את קינם בצמוד למראה בה השתקפו הם והקן שבנו, כאילו חשבו שההשתקפות היא של קן אחר. אחרי שראינו כי יש בעלי חיים שמייצגים שלבים שונים של זיהוי עצמי במראה כפי שהם מופיעים בהתפתחות תפיסת האני בילדים, נדלג שלב קדימה אל שאלה מעניינת שהעלה חוקר הקופים הנודע פרנס דה-ואל, והיא האם בעלי חיים יכולים לעשות שימוש במראה כדי לשנות את המראה שלהם, כפי שאנו בני האדם עושים כאשר אנו מתלבשים, מסתרקים ומתאפרים מול המראה? למעשה, דה-ואל מציע מעין שלב שמיני בשלבי הזיהוי העצמי. הוא מביא דוגמה מעניינת להתקשטות מול מראה ומתאר כיצד שימפנזה, שקיבלה עלי חסה כמזון, הניחה אותם על ראשה וניגשה למראה שהייתה במכלאה. נעמדה מולה ובחנה כיצד היא נראית עם עלי החסה על ראשה. מהצד זה היה נראה ממש כאילו היא מתגנדרת!^20^  וכרגיל, המציאות עולה על כל דמיון\... אנשי שמורת טבע בזמביה הבחינו יום אחד להפתעתם כי שימפנזה בת 18 שנים אשר שמה היה ג\'וליה, לקחה עלי עשב יבשים וארוכים, החדירה אותם חלקית לתוך חור האוזן כך שנשארו ולא נפלו, והמשיכה בפעילותה הרגילה עם \"עגיל\" עשב באוזן. תוך זמן קצר החלו שימפנזים אחרים מהקבוצה שלה לחקות אותה, תחילה היו אלה שתי נקבות, אחר כך גם זכר, ותוך זמן קצר שמונה מתוך עשרת השימפנזים שבקבוצה התהדרו ב\"עגיל עשב\" באוזן. השימפנזים גם נהגו לעמוד בפני שימפנזים אחרים ולשחק בגבעול שבאוזן שלהם, ונדמה היה שעשו זאת כדי להסב בגאווה את תשומת לב האחרים לקישוט שבאוזן שלהם, ומסורת זו של \"עגיל באוזן\" השתמרה גם לאחר מותה של ג\'וליה^22^. במסגרת תפיסת ה\'אני\', יש לא רק היבט שכלי-קוגניטיבי אלא גם היבט גשמי של מודעות לגוף עצמו והמקום שהוא תופס במרחב. כך למשל, בעלי חיים צריכים לדעת מה גודל גופם קודם שהם מנסים להידחק למקום שעשוי להיות צר מלהכיל אותם אחרת הם נתקעים במיצר משום שלא העריכו נכון את גודלם. כך, פו הדוב אוכל כמות דבש שגורמת לו להשמין עד שאינו מצליח לצאת מפתח המאורה ורק אחרי שלושה שבועות הוא מרזה מספיק כדי שחבריו יוכלו למשוך אותו החוצה. כך גם משל איזופוס (וגם אחד המדרשים ביהדות על מגילת קוהלת) על שועל שנכנס דרך פרצה לכרם וזלל ענבים עד כי לא יכול היה לצאת מהפרצה ונאלץ לרעוב עד שרזה ויכול היה לשוב ולצאת מהכרם. גם כשלימדתי על חולדות נהגתי להחזיק אחת מול הסטודנטים כדי להראות ששערות השפם שלה הן בדיוק בקוטר הגוף, מה שמאפשר לה לדעת לאיזה מקומות היא יכולה להידחק מבלי להיתקע. בהקשר זה התברר כי לכלבים יש מודעות יוצאת דופן לגופם. בניסוי נתבקש כלב למסור חפץ שדבוק לשטיחון שעליו ניצב הכלב. כדי לעשות זאת הכלב היה צריך לרדת מהשטיחון ואז להרים את החפץ עם השטיחון אליו הוא מחובר ולמסור את החפץ. מרבית הכלבים ( בערך 90%) אכן הבחינו במצב בו \"הגוף שלי הוא המכשול\", ירדו מהשטיחון ורק אז הרימו את החפץ ומסרו אותו^23^. עוד היבט של תפיסת ה\'אני\' במונחים פיסיקליים הוא הרחבת מושג האני אל הסביבה. כלבים מגלים רכושנות אל חפצים מסוימים ומגיבים בסימני תוקפנות ולעיתים בתוקפנות ממש כלפי מי שמנסה לקחת חפץ כזה. במילים אחרות, הכלבים כאילו \"מרחיבים\" את גופם אל החפץ ועתה הם מזהים אותו כחלק מהם. בצורה דומה, ניתן לומר כי בעל חיים טריטוריאלי, שמסמן את גבולות הטריטוריה בגללים ושתן ותוקף זרים שחודרים אליה \"מרחיב\" את גופו למרחב ומקיים רכושנות לגביו. **מבחן המשימות של סאלי ואן** אוטיזם הוא הפרעה נוירולוגית-התפתחותית שמתבטאת בטווח רחב של צורות ודרגות חומרה. נוטים לומר כי תיאוריית התודעה חסרה אצל חלק ממי שסובלים מאוטיזם ולכן יש פגיעה ביכולתם להבין מה מתחולל במוחם של האחרים. כדי לבחון זאת, פיתחו החוקרים הבריטיים סיימון ברון-כהן (בן דוד של השחקן-במאי סשה ברון כהן, הלא הוא \'בוראט\'), אלן לזלי, ואוטה פרויט את \"מבחן המשימות של סאלי ואן\"^24^. המבחן מציג בתמונות בובות של שתי ילדות, סאלי ואן, ולסאלי יש כדור. לפני שסאלי יוצאת מהחדר היא מניחה את הכדור בסל שבפינת החדר. כאשר סאלי מחוץ לחדר, אן לוקחת את הכדור ומעבירה אותו לקופסה בפינה אחרת של החדר. השאלה ששואלים את הנבחן שצופה בסיפור היא היכן סאלי תחפש את הכדור עם שובה לחדר? מי שיש לו את תיאוריית התודעה יודע שסאלי אינה יודעת כי אן העבירה את הכדור מהסל וכי הוא נמצא עתה בקופסה, ולכן יענה כי סאלי תחפש את הכדור בסל. נבחן שעונה כך יודע מה סאלי יודעת (ומה היא לא יודעת) ולכן הדבר מעיד על כך שיש לו את תיאוריית התודעה. לעומת זאת, מי שאין לו את תיאוריית התודעה יענה שסאלי תחפש את הכדור בקופסה, שהוא המקום בו נמצא עתה הכדור. כלומר, זו תשובה שמתעלמת מהידע של סאלי ומתייחסת רק למציאות הפיסית. \"מבחן המשימות של סאלי ואן\" משמש כאמור באבחון אוטיזם, ומשמש לביסוס הטענה כי לילדים אוטיסטיים אין את תיאוריית התודעה ולכן הם מתקשים להבין או לאמץ את נקודת ההשקפה של האחר. מבחן זה הביא חוקרים לחפש דרכים ליישומו גם בבעלי חיים כדי לראות למי מהם יש תיאוריית תודעה. ניסוי שבעיני רבים נחשב להוכחה ניצחת לקיומה של תיאוריית התודעה נשמע כמו התחלה של בדיחה כי הוא כולל מדען, מקל וקינג-קונג. הוא נערך עם שימפנזים ואורנגאוטנים שכל אחד מהם ישב מול מסך וצפה בסרט של אדם מחופש לקוף (\"קינג-קונג\") שנאבק באדם לא מחופש (\"מדען\")^25^. הבחירה בקינג-קונג הייתה כדי למשוך את תשומת לב הקופים אל משהו שדומה להם. בסרט שהוצג לקופים הם ראו כיצד קינג-קונג היכה את המדען וברח למחבוא. המדען שראה היכן קינג-קונג התחבא יצא מהחדר כדי להביא אלה ולהכות בה את קינג-קונג. אבל, כאשר המדען היה מחוץ לחדר, קינג-קונג עבר למחבוא אחר. עתה נכנס המדען עם אלה בידו כדי לחפש את קינג-קונג ולהכותו. במהלך הצפייה של הקופים בסרט נרשמו כל העת תנועות העיניים שלהם כדי לראות היכן מתמקד מבטם. על פי רישום תנועות העיניים מצאו שהקוף הצופה הסתכל למחבוא הקודם של קינג-קונג ולא למחבוא הנוכחי בו קינג-קונג היה כעת. מזה הסיקו כי כמו במבחן של סאלי ואן, הקופים ידעו שהמדען יחפש את קינג-קונג במקום האחרון בו הוא ראה אותו ולא במקום בו קינג-קונג נמצא כרגע. המסקנה ממחקר זה הייתה כי לקופי האדם שקרובים לנו יש את תיאוריית התודעה. **תחינה למזון** על קיומה של תיאוריית התודעה למדו גם מניסויים בהם בעלי חיים היו צרכים לבקש מזון. לימדו שימפנזה להושיט יד כדי לבקש ולקבל מזון מאישה שעמדה מולה. לאחר שלמדה נערך ניסוי ובו ניצבו מול השימפנזה שתי נשים, האחת עם פניה אל השימפנזה והשנייה עם גבה אל השימפנזה שהייתה צריכה לבחור ממי משתיהן לבקש מזון. השימפנזים בחרו לרוב באישה שפניה כלפיהם ולא במי שגבה אליהם ולכן הוצע שהם יודעים מי יודעת מה הם מבקשים ומי לא יודעת ולכאורה זו עמידה בתיאוריית התודעה. גם כאן עלתה הטענה כי יש קישור פשוט בין דמות האישה שפניה אליהם למזון ולא מתחייבת הבנה של הידע שבידי אישה זו. לשם כך שבו וביצעו את הניסוי, אך הפעם אחת מהנשים שעמדו מולם הייתה עם עיניים מכוסות, בעוד שהשנייה הייתה עם פה מכוסה^26^. הניסוי היה אמור לבדוק אם השימפנזים מבינים כי רק מי שרואה אותם יודעת מה הם צריכים, ולכן בעצם מבינים מה היא יודעת. ואולם בניסוי זה השימפנזים לא הבדילו בין מי שעיניה מכוסות למי שפיה מכוסה. הם גם לא הבדילו בין אישה עם דלי על הראש לאישה עם דלי לצד הראש ובכך נשללה האפשרות שהם מבינים את שיודעים האחרים^27^. נערכו עוד ניסויים בהם שימפנזים היו צריכים לבקש מזון, וכנגד כל אלה, כמו גם נגד הניסויים הקודמים, נטען שהם חסרי תקפות אקולוגית מאחר ושימפנזים בטבע אינם נוהגים לבקש מזון ולכן מדובר בהתנהגות זרה שאינה טבעית לשימפנזים^28^. בניסיון להתגבר על טענה זו נערך ניסוי נוסף בו שימפנזה דומיננטי ושימפנזה נחות ישבו זה מול זה משני צידי שולחן שעליו שתי בננות שנמצאות רק בהישג ידו של השימפנזה הנחות. בננה אחת הייתה גלויה גם לעיני השימפנזה הדומיננטי, בעוד שהבננה השנייה הייתה מוסתרת מעיני השימפנזה הדומיננטי וגלויה רק לעיני השימפנזה הנחות. עתה איפשרו לשימפנזה הנחות לבחור ולקחת בננה אחת, והוא בחר בזו שנסתרת מעיני השימפנזה הדומיננטי. מכך הסיקו כי הפרט הנחות יודע מה הדומיננטי יודע (רואה), והרי זו תכונה שמעידה על קיומה של תיאוריית התודעה (איור 2.9) ^29^.  **נקודת השקפה** הניסויים הקודמים שבדקו האם בעל-חיים יודע מה האחר יודע/רואה מובילים אל נושא נוסף שנקרא נקודת השקפה (perspective taking). זהו מונח שמתאר את היכולות של פרט אחד להבין את נקודת ההשקפה של השני ולכן הוצע שהוא מעיד על קיומה של תיאוריית התודעה^30^, אף כי יש מי שחולקים על כך^31^. אם נקבל את עמדת התומכים, אזי הקוף הנחות בניסוי שלעיל הבין שמנקודת מבטו של הקוף הדומיננטי יש בננה שהוא רואה ויש בננה שהוא אינו רואה. כלומר, הוא יודע מהי נקודת ההשקפה של האחר. מכך הוא גם יכול לצפות ולהבין את התנהגותו של האחר ולדעת מה הוא צריך או מה הוא רוצה. אכן, בעלי חיים יכולים להבין מה צריך האחר ולתאם את התנהגותם עם זו של האחרים, ונדון בכך בהרחבה בחלק שעוסק בשיתוף פעולה בין בעלי חיים. עם זאת, במסגרת הנוכחית נביא דוגמה שמראה כיצד בעל חיים אחד יודע מה האחר צריך. במחקר שנערך במושבת שימפנזים באוניברסיטה שבעיר קיוטו ביפן תלו הרחק מהישג ידם של שימפנזים בקבוק ובו מיץ שהם אוהבים לשתות. לרשות השימפנזים עמדו כלים שחלק מהם היו חסרי תועלת, אך היה ביניהם מקל ארוך בעזרתו ניתן היה לקרב את הבקבוק להישג יד. בין הכלים הייתה גם קשית שרק בעזרתה ניתן היה לשתות את המיץ. אחרי שכל אחד מהשימפנזים למד להשתמש במקל ובקשית כדי להגיע ולשתות את המיץ עשו את הניסוי הבא. בחדר אחד היה שימפנזה עם בקבוק המיץ במקום הרגיל מעבר להישג ידו. בחדר סמוך, שהיה מחובר לחדר הראשון באשנב קטן, היה שימפנזה נוסף שלרשותו הכלים אך ללא בקבוק המיץ. כך, השימפנזה שבחדר הראשון היה צריך שהשימפנזה מהחדר השני יגיש לו את הכלים הדרושים כדי להגיע למיץ ולשתות אותו. התברר כי זה שלרשותו הכלים ידע מה השימפנזה השני צריך והגיש לחברו הגיש דרך האשנב את הכלים המתאימים כדי לאפשר לו לשתות (איור 2.10), ובכך ידע לכאורה מה נדרש מנקודת השקפתו של השני^32^. עם זאת ראוי לציין כי במקרה זה נקודת ההשקפה של שני השימפנזים זהה -- כל אחד יודע מה השני צריך או מה יש לשני. ניסוי זה של השימפנזים מתאים לרמת היסוד של נקודת השקפה: ההבנה שהאחר מבין/רואה את מה שאתה מבין/רואה. כלומר, ההערכה של המצב זהה ושני הצדדים מבינים את המציאות באותה הצורה, גם אם כל אחד רואה חלק אחר ממנה: \"אני יודע מה שאתה יודע כי זה מה שאני יודע\". רמה מורכבת יותר של נקודת השקפה היא היכולת להעריך את ההבדל בין הצורה בה פרט אחר רואה מצב באופן שונה מאשר אתה רואה את אותו מצב. מניחים כי יכולת כזו מתפתחת בילדים בגיל חמש בערך, וכי מצב מתקדם זה קיים רק בבני אדם ואינו קיים בבעלי חיים אחרים, אף שיש ויכוח אם הוא קיים בשימפנזים^33^. יתכן שאפילו ההנחה כי בני האדם מחוננים ביכולת זו היא מרחיקת לכת, שהרי כמעט כל אי-ההבנות שבעולם, החל מריב אוהבים וכלה במלחמות בין עמים או מדינות הם ככל הנראה תוצאה מכך שצד אחד תופס את אותה המציאות בצורה שונה מהצורה שאותה מציאות נתפסת על ידי הצד האחר, ולכן גם מגיב בצורה שונה שאינה צפויה ואינה מחויבת מהמציאות שבעיני הצד השני. **חיקוי פשוט וחיקוי מושכל** \"חיקוי הוא טבעי לבני האדם מילדותם, והוא יתרונם על בעלי חיים נחותים יותר\" (אריסטו) עדות נוספת לכך שלשימפנזים יש את תיאוריית התודעה מגיעה מתחום החיקוי. יש שתי צורות שונות של חיקוי, האחת היא חיקוי אוטומטי (true imitation) בו חוזרים במדויק על סדרת פעולות שעושה האחר כדי לקבל את אותה תוצאה של פעולות האחר. במקרה זה אי אפשר לדעת אם אכן יש חשיבה מאחרי הביצוע או שזו חזרה מכאניסטית על תנועות. לעומת זאת, בחיקוי מושכל (emulation) יש הבנה של המטרה, ומכך גם הבנה שניתן להגיע לאותה תוצאה בעזרת פעולות שאינן אלה שביצע המדגים. כך למשל מראים לשימפנזה אדם שידיו עמוסות לוחץ ברגלו על ידית כדי לפתוח דלת אל חדר בו יש בננות. השימפנזה מחקה את האדם ולוחצת על הידית ברגלה שכן להבנתה כך מקבלים גישה לבננות. זהו חיקוי \"אוטומטי\" שלא ניתן לדעת אם הייתה מאחריו חשיבה. לעומת זאת, כאשר הראו לשימפנזה כי האדם פותח דלת ברגלו כאשר ידיו פנויות ואינן עמוסות, מצאו כי השימפנזה שצפתה בו לחצה על הידית ביד ולא ברגל. היא הבינה מה המטרה שמאחרי הפעולה של לחיצת הדוושה ולא ייחסה חשיבות לדרך בה בוצעה הפעולה. ניסוי זה, שפותח במקור בילדים, הועתק לשימפנזים וכאמור הראה כי אכן יש להם חיקוי מושכל. **נוירוני מראה** תיאוריית התודעה שהייתה מונח ערטילאי קיבלה ביטוי מוחשי בשנות השמונים בעקבות גילוי של תאי עצב (נוירונים) מיוחדים שזכו לשם נוירוני מראה. נוירונים מתקשרים זה לזה על ידי שליחת אות חשמלי וכל התחושות או הפעולות שלנו הן בעצם צירופים שונים ומורכבים של תגובות כאלה של נוירונים. נוירוני המראה נקראים כך משום שהם מגיבים או כאשר בעל החיים מבצע פעולה, או כאשר הוא צופה בבעל חיים אחר מבצע את אותה הפעולה. כך למשל, הנוירונים האלה הגיבו בקוף כאשר הוא אכל בננה, אך אותם נוירונים גם הגיבו כאשר הוא ראה קוף אחר אוכל בננה. במילים אחרות, נוירוני המראה מגיבים לפעולה בין אם בעל החיים מבצע את הפעולה, ובין אם הוא רואה מישהו אחר מבצע אותה. תאים אלה לא מגיבים אם הם רק רואים בננה, ולכן הם מגיבים לפעולה או להשתקפותה ולא לעצם עליו מתבצעת הפעולה. המשמעות של זה היא שהמציאות המוטורית של בעל חיים אחד משתקפת במוחו של בעל חיים אחר (איור 2.11). במילים אחרות, בעל חיים אחד חווה את מה שמבצע בעל חיים אחר. נוירוני המראה התגלו במקרה כאשר חוקרים במעבדתו של ג\'יאנקמו ריזולאטי באוניברסיטת פארמה באיטליה עסקו ברישום פעילות של נוירונים בקופי מקוק, וגילו כי כאשר החוקרים עצמם אוכלים, הנוירונים במוחם של הקופים מגיבים. מכך הניחו החוקרים כי נוירוני המראה קשורים ליכולת החיקוי והלמידה^34^. מאחר והקופים הגיבו למראה הפעולה מבלי שביצעו כל פעולה, הרי שלא היה מדובר בחיקוי אוטומטי אלא בחיקוי מושכל - מעין הפנמה ולמידה של הפעולה ותוצאתה. בעקבות הגילוי של נוירוני המראה, חוקרי התודעה מתחומים מגוונים כמו פסיכולוגיה, פילוסופיה וכמובן מדעי המוח הציעו כי בכך נמצא קצה-חוט לפתרון אחת התעלומות הגדולות של המוח אנושי -- הישות המנטלית. המחקר שהחל בקופים עבר במהרה לבני אדם, שם כצפוי התגלו אזורים רבים ומגוונים במוח שמכילים נוירוני מראה. הנוירונים נמצאו גם בעופות וליוויתנים אך לעת עתה לא נמצאו בחולדות. כך, מושג העצמי והמודעות העצמית החלו לקבל משמעות מוחשית בשל הקשר הנרקם בין נוירוני המראה ותחושת ה\"עצמי\", שהרי נוירוני המראה מאפשרים לפרט אחד לסגל לעצמו את נקודת המבט של פרט אחר. למעשה נוירוני המראה יוצרים הדמייה פנימית של הפעולה הנצפית באחר -- וזוהי מעין יכולת של קריאת כוונות. עם זאת, התגובה של נוירוני המראה תלויה בניסיון של המתבונן -- ככל שהניסיון האישי גדל, עולה היכולת להבין ולדמות את הפעולות של האחר. הדבר מעיד כי היכולת להבין את האחר נובעת מהיכולת של הפרט להבין את עצמו.  חושבים כי נוירוני המראה מעורבים גם בהזדהות רגשית כמו הבעת הפנים בעת גועל או כאב, או אפילו לקולות שמביעים כאב. המשמעת היא כי האחד מסוגל להפנים ולחוות פעולות ומצבים נפשיים של האחר והרי זוהי הגדרתה של תיאוריית התודעה. כאמור, עד כה נמצאו נוירוני מראה בבני אדם, בקופים, בליוייתנים, ובעופות. כל אלה הם בעלי מוח מפותח והתנהגות חברתית ענפה, ויתכן כי לכאן גם שייך קיומה של תיאוריית התודעה. **הטעיה מכוונת** *\"זה לא שקר אם אתה מאמין שזה נכון\" (סיינפלד)* הטעיה מכוונת (intentional deception) היא דרך לדעת מה מתחולל במוחו של האחר. פשוט שותלים במוחו מידע מסוים, בדרך כלל מידע כוזב, וכך יודעים מה הוא יודע. מכאן עולה השאלה האם בעלי חיים יודעים לרמות? התשובה המיידית היא \"כן\". בעלי חיים רבים מנסים להטעות את האחרים. למשל, העמדת פני מת זו התנהגות שקיימת בבעלי חיים רבים אך בולטת במיוחד באופוסום, יונק-כיס שחי באמריקה שגודלו בינוני ושניזון מכל מה שמזדמן לו, אך הוא חשוף לטורפים רבים. ככלל, טורפים מעדיפים טרף חי וכדי להטעותם האופוסום שוכב חסר תנועה, לחץ הדם וקצב הנשימה שלו יורדים וסף הכאב שלו עולה כך שאינו מגיב לנשיכות. אם טורף מתקרב אליו הוא חושב שמדובר בבעל חיים מת, נוטש אותו, והאופוסום ניצל. אף שהתנהגות זו של העמדת פני מת נועדה לשתול מידע כוזב במוחו של האחר, זו תגובה אוטומטית שאינה תהליך מושכל של הטעיה מכוונת וספק אם יש בה מרכיב קוגניטיבי שאליו מכוונים כאשר מדברים על הטעיה מכוונת. התנהגות דומה היא ההטעיה שנקראת \'תצוגת הציפור הפצועה\'. התנהגות זו שכיחה בעופות כמו עפרונים, סיקסקים, חופמאים ועוד מינים דוגרי-קרקע שבונים קן על האדמה ומכך הקן נגיש לטורפים רבים גם כשהוא מסווה היטב. כאשר טורף מתקרב אל הקן, אחד מהעופות-ההורים מתחיל להתרחק מהקן תוך שהוא מדדה וכנף אחת שלו שמוטה הצידה ויוצרת מצג של ציפור פצועה. הטורף שסבור כי לפניו טרף קל מתחיל לעקוב אחרי העוף שמדדה וכך מתרחק מהקן. כאשר הטורף קרוב אל \"הציפור הפצועה\", היא פורשת כנפיים ועפה, והטורף בינתיים התרחק מהקן המסווה ואיבד את מיקומו. גם אם העמדת פני מת או התנהגות הציפור הפצועה הן תגובות אוטומטיות, יש בהן מרכיבים מסוימים של תכנון, החל מהרגע הנכון לבצע את ההתנהגות ועד לרגע המתאים לבריחה. ועדיין, כאשר מדובר בהטעיה מכוונת שמעידה על קיומה של תיאוריית התודעה, ראוי שיהיה לפנינו תהליך מושכל ומורכב יותר. כזו היא התנהגותו של זכר הדמליסק (טופי), שהוא אנטילופה החיה באפריקה. במין זה של אנטילופות, הזכר חי לבדו בטריטוריה שעליה הוא מגן מפני זכרים אחרים בעוד הנקבות חיות בקבוצות קטנות שנעות בחופשיות בין טריטוריות הזכרים. כאשר נקבה מיוחמת עוברת בטריטוריה של זכר היא יכולה לבחור האם לעצור ולהניח לו להזדווג איתה, או להמשיך הלאה לטריטוריה של זכר אחר. לכן, דמליסק זכר מעוניין לעכב נקבות מיוחמות בטריטוריה שלו כדי לנסות להזדווג עימן. כדי להשיג זאת, דמליסק זכר שמבחין כי נקבה מיוחמת עומדת לעזוב את הטריטוריה שלו הוא משמיע קריאת אזהרה רמה שנועדת להזהיר מפני טורפים, למרות שאין טורפים בסביבה. בעקבות הקריאה נעצרת הנקבה וסורקת את הסביבה כדי לראות היכן הסכנה והזכר מנצל עצירה זו כדי לגשת לנקבה ולנסות להזדווג איתה. נמצא כי על ידי קריאות האזהרה הזכר מרוויח עוד שלושה ניסיונות הזדווגות בהשוואה לזכרים שאינם מרמים בעזרת קריאות שווא^35^. ההטעיה של זכר הדמליסק מכוונת מאחר ואין הוא משמיע את הקריאה אם הנקבה אינה מיוחמת, או אם הנקבה מיוחמת אך אינה מתעתדת לעזוב את הטריטוריה שלו. כך ההטעיה המכוונת בהתנהגות זו של זכר הדמליסק היא עדות לתיאוריית התודעה מאחר ויש בה \"שתילה\" של רעיון כוזב או מחשבה כוזבת במוחו של האחר. הטעיה מכוונת תוארה גם בכלבים. בניסוי הוצגו לכלב שתי קופסאות זהות ואטומות. באחת היה מזון והשנייה הייתה ריקה. הכלב היה צריך להוביל אדם אל אחת מהקופסאות וכאשר הגיע לקופסה עם המזון, האדם פתח את הקופסה ושיתף את הכלב במזון שבה. כמובן שאם הכלב הוביל את האדם לקופסה הריקה, לא היה במה לשתף אותו. לאחר שהכלב למד מה יש בשתי הקופסאות והיכן הוא יכול לקבל מזון שאהוב עליו, נתנו לכלב להוביל בני אדם זרים אל הקופסאות. אחד מהזרים היה \"שותף טוב\" והשני היה \"שותף רע\". כאשר הכלב הוביל את השותף הטוב לקופסה עם מזון, הכלב קיבל מהשותף חלק מהמזון. לעומת זאת, השותף הרע לקח לעצמו את האוכל ולא נתן דבר לכלב. אחרי כל ניסוי עם אחד מהשותפים. חזרו על הניסוי מדי יום, והתוצאות היו ברורות: כבר ביום השני הכלבים הובילו את השותף הטוב למזון ב-80% מהניסיונות, בעוד שאת השותף הרע הם הובילו למזון בפחות מ-20% מהניסיונות, וברוב המקרים הובילו אותו אל הקופסה הריקה^36^. מכך ניתן להסיק כי 27 הכלבים שהשתתפו בניסוי הראו נטייה ברורה לבצע הטעיה מכוונת בכך שהובילו את השותף הרע לקופסה הריקה. פרנס דה-ואל, שכאמור לעיל הוא חוקר שנודע בעיקר בתיאור התנהגותם של קופים, מביא תיאורים רבים שאותם ניתן לפרש כהטעיה מכוונת^37^. כך למשל הוא מתאר כיצד שימפנזה בוגרת ומוצקה רדפה וכמעט לכדה שימפנזה צעירה. הצעירה ברחה תוך צריחות בהלה וממרחק התיישבה לנוח תוך שהיא מתנשפת בכבדות. לאחר כעשר דקות, כאשר נדמה היה שהאירוע נשכח, השימפנזה הבוגרת התחילה להתקרב אל הצעירה, וכבר מרחוק החלה לבצע כלפי הצעירה מחוות פיוס, כמו למשל פשיטת יד קדימה בדומה לתנועת \"תן כף\" בבני אדם. התנהגות מעין זו אינה יוצאת דופן מאחר ושימפנזים נוהגים להתפייס לאחר מריבות. השימפנזה הצעירה היססה, אך לבסוף התקרבה אל הבוגרת תוך שהיא מפגינה חוסר אמון וחשש שהתבטאו בעצירות תכופות ומבטים לצדדים, כמו גם הבעה של חוסר שביעות רצון על פניה. השימפנזה הבוגרת המשיכה במחוות המזמינות פיוס והשמיעה נשיפות קלות כשהצעירה התקרבה. נשיפות הן סימן אחווה שבעקבותיו באה לרוב נשיקה, שהיא סימן הפיוס המובהק ביותר בשימפנזים. אז לפתע זינקה הבוגרת ולכדה את הצעירה ונשכה אותה בחוזקה. דה-ואל טוען כי השימפנזה הבוגרת הטעתה בכוונה את הצעירה ושולל אפשרויות אחרות להתנהגותה על סמך היכרותו המעמיקה עם התנהגות השימפנזים. אם מקבלים את ההסבר של דה-ואל, הרי שלפניו הטעיה מכוונת בה הבוגרת שתלה מציאות כוזבת בראשה של הצעירה, וביודעה כי הצעירה חושבת כי פניה לפיוס, תקפה אותה. התנהגות זו מעידה על הטעיה מכוונת ומכך גם, לפחות לדעתו של דה-ואל, מוכיחה את קיומה של תיאוריית התודעה בשימפנזים. תיאור נוסף שמביא דה-ואל כדוגמה להטעיה משותפת בשימפנזים התרחש בגן חיות בו השימפנזים בכלוב שמחו לראות את המטפלים מפזרים עבורם בחצר אשכוליות, שהן מזון אהוב עליהם. העובדים פיזרו חלק מהאשכוליות על פני השטח וחלק הטמינו בחול, מעשה שמטפלים בגני חיות נוהגים לעשות כדי לאלץ את בעלי החיים הכלואים לחפש את המזון ולהתאמץ להשיגו ובכך למנוע מהם שיגרה ובטלה. כאשר השימפנזים שוחררו אל החצר הם רצו לאכול את האשכוליות, וכרגיל השימפנזים הדומיננטיים היו הראשונים לאכול. אחד השימפנזים הנחותים רץ מעל אשכוליות שהיו חבויות בחול ואין ספק כי הבחין בהן אף שעשה עצמו כמתעלם מהן. אחרי שהשימפנזים הדומיננטיים סיימו לאכול, ניגש השימפנזה הנחות לאשכוליות הטמונות שקודם עבר מעליהן, הוציא אותן ואכל אותן באין מפריע. גם כאן טוען דה-ואל כי השימפנזה הנחות הטעה את הדומיננטיים בכוונה תחילה כי לו היה מוציא את האשכוליות ברגע הראשון שראה אותן, השימפנזים הדומיננטיים היו גוזלים אותן ממנו^38^. בהתעלמותו הוא הטעה אותם וכך שמר לעצמו גישה אליהן בשלב המאוחר יותר כאשר הדומיננטיים כבר איבדו עניין באשכוליות. אם מקבלים את פרשנותו של דה-ואל שנחשב לבר-סמכא בכל הנוגע להתנהגות שימפנזים, הרי שגם כאן מדובר בתכנון מושכל של הטעיה ושתילת מידע כוזב במוחם של האחרים, מעשה שמעיד על קיומה של תיאוריית התודעה. חוקרים נוספים טוענים כי הטעיה של חברים לקבוצה היא דרך חיים וטקטיקה נפוצה בקרב קופים^40,39^, ואם כך זו עדות תומכת לכך שלקופים יש את תיאוריית התודעה. בהקשר זה של הטעיה מכוונת נציין כי הורים הסובלים מאוטיזם מספרים שילדיהם אינם יודעים לשקר או להעמיד פנים. מכך משתמע כי אינם נוטים לשתול רעיון כוזב באחרים, וגם מכך ניתן להסיק כי לילדים אוטיסטים אין את תיאוריית התודעה. **ציתות** ציתות לאחרים (eavesdropping) הוא תופעה נוספת שמעידה על קיומה של תיאוריית התודעה בבעלי חיים. בעוד שבבני אדם ציתות מתאר האזנה לאחרים, בבעלי חיים המונח מתייחס לכל מידע שנגזר מהתבוננות, הרחה, או שמיעה של פרט אחר. במילים אחרות, בעלי חיים צופים או מאזינים להתנהגותם של אחרים, מכך הם לומדים על המידע שמועבר ומשתמשים בו לטובתם^41^. כך, הניחו דג \"צופה\" באקווריום עם מחיצה שקופה שמעבר לה התחולל קרב בין שני דגים, קרב שבו דג אחד ניצח והשני הפסיד. כאשר הסירו את המחיצה השקופה, הדג הצופה התעכב זמן ארוך לפני שהוא ניגש לדג המנצח, אך ניגש תוך זמן קצר לדג המפסיד, ומכך הסיקו כי הוא פחד לגשת למנצח אך לא היסס לגשת למפסיד. הדג הצופה גם ביצע יותר מחוות כניעה למול הדג המנצח. לעומת זאת, כאשר עשו את אותו הניסוי עם מחיצה אטומה שלא ניתן לראות דרכה והסירו אותה בתום הקרב, הדג הצופה התנהג בצורה שווה כלפי המנצח וכלפי המפסיד ומכך הסיקו כי הוא לא ידע מי המנצח שמפניו עליו לחשוש ומי המפסיד^42^. התנהגות דומה תוארה גם *ב*יַרְגָּזִים, שהם ציפורי-שיר נפוצות, בהן זכרים אוספים מידע אודות עימותים בין זכרים אחרים ולפי תוצאות העימות נזהרים יותר מהמנצחים שנחשבים חזקים^43^. גם בחרקים קיים ציתות. ממש כמו בדגים, צרעות שצופות בקרבות בין פרטים אחרים מפגינות פחות תוקפנות כלפי פרט שנלחם היטב מאשר כנגד פרטים פחות לוחמניים ובכך הן נמנעות מלהיכנס לעימותים שבהם הן עלולות להפסיד^44^. גם כלבים למדו לצותת לבני אדם. כך למשל, ערכו ניסוי בו נתנו לכלב לצפות בשני בני אדם זרים שלכל אחד מהם הייתה קערה עם בשר ריחני ודגני בוקר. שני בני האדם הראו תחילה את תכולת הקערה לכלב, ואחר כך ישבו במרחק שווה ממנו והחלו לאכול. עתה נכנס לחדר אדם שלישי שכרע מול כל אחד מאלו שאוכלים וביקש מזון. האחד נתן לו מזון ואמר בקול \'קח\', השני נפנף בידו לגרש אותו וקרא \'לך\'. אחרי שלוש תחינות כלפי כל אחד מהאוכלים יצא האדם השלישי שביקש מזון מהחדר, ועם יציאתו שוחרר הכלב ובדקו למי משני אלה שאוכלים הוא ילך. הכלב הראה העדפה לגשת אל האדם שאותו ראה משתף את האחר כדי לבקש ממנו אוכל והתעלם לחלוטין ממי שלא שיתף^45^. התנהגות זו של ציתות היא חלק מתופעה רחבה של הסתמכות על מידע ציבורי שזמין לכל. כך למשל, קלאו, עוף בינוני בגודלו שנפוץ באפריקה, נוהג להשמיע קריאת אזהרה כלפי בני מינו כאשר הוא מבחין בדורס דואה בשמיים. נמיות, שהן טורפים קטנים, למדו להשתמש בקריאות האזהרה של הקלאו ולברוח אל המחילה שלהן מייד בהישמע הקריאה. כך גם אימפלות, שהן אנטילופות נפוצות באפריקה, למדו לברוח ברגע שהן שומעות קולות אזהרה שמשמיעים קופי בבון כאשר הם מאתרים נמר. מול עבודות אלה עלתה הטענה כי לכל קולות האזהרה יש מרכיבים משותפים ולכן האנטילופות למשל, מגיבות גם לקריאות של מינים אחרים מאחר וקולות האזהרה מכילים מרכיבים שיש גם בקריאות האזהרה של אימפלות. כדי לשלול אפשרות זו בדקו אם איגואנות הים של גלפאגוס, שהן מין שאינו משמיע קולות ולכן אין לו קריאות אזהרה, יכולות לזהות ולהבין את פשרן של קריאות אזהרה של מינים אחרים כנגד טורפים^46^. האויב העיקרי של האיגואנות הוא הנץ, עוף דורס בעל ראייה חדה וצלילה מהירה על טרפו כך שכאשר האיגואנות האיטיות מבחינות בנץ צולל לעברן כבר מאוחר מדי והן לא מספיקות לברוח. בסמוך לאיגואנות חיים זמירי הגלפאגוס שיש להם תקשורת קולית עשירה שכוללת קריאות אזהרה כנגד ניצים. בניסוי שנערך הושמעו קולות אזהרה מוקלטים של זמירים שמתריעים על נוכחות נץ. רבות מהאיגואנות הגיבו בבריחה לקולות האזהרה של הזמיר בעוד שרק מעט איגואנות הגיבו כך לשירה רגילה של הזמירים. כלומר, האיגואנות למדו לצותת, לזהות ולהגיב למידע שיש לזמירים. ציתות הוא דוגמה לתיאוריית התודעה מאחר ויש בו הבנה של המשמעות בהתנהגותו של האחר. עם זאת, ראוי לשים לב כי מדובר כאן בהבנה של משמעות ההתנהגות (mind reading), להבדיל מזיהוי ההתנהגות עצמה (behavior reading) שאינו נחשב כעדות לתיאוריית התודעה. כדי להמחיש את ההבדל בין הבנת משמעותה של ההתנהגות לבין זיהוי ההתנהגות עצמה נחזור אחורה אל הניסיונות הראשונים להערכת תבונתם של בעלי החיים, ואל סיפורו של הנס החכם^47^. **הנס החכם -- הסוס שידע חשבון** הסיפור התרחש בשלהי המאה ה-19. הנס החכם היה סוסו של וילהלם פון-אוסטן, תושב ברלין שחשב כי לבעלי חיים יש יכולות דומות לשל בני אדם וכל שנדרש זה ללמד אותם כפי שמלמדים בני אדם. לשם כך הוא החליט ללמד את הסוס הנס לקרוא ולעשות תרגילים בחשבון. אחרי שתי שנות לימוד התברר כי הנס הוא גאון! הוא ידע לענות על שאלות שמייצגות מנת משכל של ילד בן 14. למשל: כמה הם 2/5 ועוד 1/2? התשובה 9/10 ניתנה על ידי הנס כ 9 רקיעות, הפסקה ו 10 רקיעות. עוד שאלות שעליהן ידע הנס לענות (נסו בעצמכם לראות כמה קל או קשה): כמה דקות עוברות בין שעה ושבע דקות לשעה ורבע? או, אם השמיני לחודש הוא יום שלישי, מה יהיה התאריך ביום שישי באותו שבוע? פון-אוסטן החל להסתובב ברחבי המדינה ולהציג את נפלאותיו של הנס, שהפגין יכול מרשימה לזהות ספרות, צבעים, ואפילו לבצע תרגילי חשבון מסובכים כמו הוצאת שורש ריבועי. השמועה אודות הנס, הסוס הגאון, נפוצה בכל העולם. רבים חשבו שזו תרמית אך פון-אוסטן התעקש שבידיו סוס חכם. כדי לוודא שאין מדובר בתרמית התמנה פרופסור קארל שטומפף מאוניברסיטת ברלין לעמוד בראש ועדה של מדענים שנועדה לבדוק את כישוריו של הנס. ב 22 לספטמבר 1904, דיווח פרופסור שטומפף לעיתונות בגרמניה כי בבדיקות מדוקדקות שערכה הועדה לא נמצאה כל הוכחה למעשה רמאות. ואולם, אוסקר פונגסט (Oskar Pfungst), שהיה מתנדב שסייע למחקריו של הפרופסור, החליט לבדוק את גבולות היכולות של הנס. ראוי לציין בהתפעלות כי פונגסט היה חסר תואר אקדמי רשמי ובכל זאת ביצע מחקר מופתי שחשף צעד אחר צעד את סודו של הנס והנחיל לעולם המדעי את מה שנקרא \"אפקט הצופה\". כלומר, שקיימת השפעה של נסיין על התוצאה של מחקריו, ועל כך הוא זכה בתואר דוקטור כבוד לרפואה. פונגסט בדק האם הנס מצליח לענות נכון כאשר פון-אוסטן עצמו אינו יודע את התשובה הנכונה. כדי לבחון זאת הכין פונגסט דפים שעל כל אחד מצוירת ספרה. כאשר פון-אוסטן ידע מהי הספרה שעל הדף, להנס לא הייתה כל בעיה לענות את התשובה הנכונה ב 89% מהפעמים. ואולם, כאשר פונגסט מסר לפון-אוסטן את הדף מבלי להראות לו מה הספרה שעליו ופון-אוסטן הציג את הספרה להנס מבלי לדעת מהי, הנס נכשל כמעט בכל המקרים בזיהוי הספרה. מכאן הסיק פונגסט כי פון-אוסטן היה מעביר בדרך כלשהי את התשובה הנכונה להנס -- אבל איך? כדי לבדוק זאת הוא ביקש מפון-אוסטן לעמוד כך שהנס אינו רואה אותו אך יכול לשמוע אותו. הנס לא הצליח לענות נכון על שאלות שנשאלו בקול ולכן היה ברור שאין זה קולו של פון-אוסטן שמסגיר את התשובה וסביר כי הנס קורא רמזים חזותיים. כדי לפענח את אלה הסיט פונגסט את תשומת לבו מהנס אל פון-אוסטן. הוא מצא כי כאשר הנס מגיע לתשובה הנכונה, פון-אוסטן עושה מבלי שירגיש בכך תנועות ומחוות גוף קלות עד שכמעט קשה להבחין בהן, למשל תזוזות ראש, הרמת גבה, או שינוי קל ביציבה. יותר מכך, כאשר הספירה של הקשות של הסוס עם הפרסה התקרבה לתשובה הנכונה, גופו של פון-אוסטן היה נדרך ונעשה נוקשה יותר, וכך גם פניו שהפכו מתוחות יותר, אך התרפו כאשר הגיע הסוס לתשובה הנכונה, מה שסימן להנס להפסיק להקיש. מפתיע יותר היה המשך ניסיונותיו של פונגסט, שהראה כי הנס מסוגל לדעת את התשובות הנכונות גם כאשר נשאלו לא על ידי פון-אוסטן אלא על ידי אנשים אחרים, ובלבד שהנס יכול היה לראות אותם. פונגסט אף חזר על הניסוי כאשר הוא ממלא את מקומו של הסוס, וצריך לנחש את התשובה הנכונה כשאדם אחר שאל אותו. וגם כאן מצא כי בהתנהגות השואל יש רמזים שמסגירים את התשובה הנכונה. זה כנראה סוד הקסם של אומני תודעה. ראוי להדגיש כי פון-אוסטן לא היה רמאי. להיפך, כוונתו הייתה להיטיב עם בעלי החיים ולהראות כי ראוי לתת להם זכויות שדומות לאלה של בני האדם. תחילה סירב לקבל את הכרעתו של פונגסט והוסיף להסתובב עם הנס ברחבי המדינה ולהציג את יכולותיו המופלאות. עם הזמן גבר כעסו של פון-אוסטן על הנס והוא מכר אותו כדי שישמש סוס עבודה, אך הקונה ריחם על הנס בשל תהילתו והניח לו לעבור את שארית חייו ברוגע. לענייננו כאן חשוב סיפורו של הנס החכם כדוגמה מובהקת לקריאת התנהגות. הנס היה רגיש מאוד להתנהגותו של מי שהציג לו שאלות, ויכולתו להבחין בשינויי התנהגות קלים איפשרו לו להציג מצג שאותו פירשו כתשובה נכונה וחוכמה, אף שהסוס למעשה כלל לא ידע את התשובה, ולמעשה לא ידע אפילו את המשמעות של השאלה. כך גם נדרשת זהירות בניסויים שבודקים את קיומה של תיאוריית התודעה, בהם חשוב לוודא שמתקיימת הבנה של משמעותה של ההתנהגות ולא רק קריאה וזיהוי של ההתנהגות. **תאוריית התודעה בבעלי חיים -- יש או אין?** כבר עשרות שנים נמשך ויכוח אם תיאוריית התודעה היא רק נחלתם של בני אדם^48^, או שהיא קיימת גם בקופי-אדם^49^ ובבעלי חיים אחרים שיש להם מוח מפותח^50^, ואולי אפילו גם בבעלי חיים פחות מפותחים. השאלה המרכזית היא האם מאפיינים מעין אלה שתוארו בבעלי חיים הם אכן עדות לקיומה של תיאוריית התודעה או שהם תוצר של מקריות או תהליכים לא-מנטליים כמו למשל למידה אסוציאטיבית^51^. יש הסבורים כי תיאוריית התודעה קשורה הדוקות לארגון החברתי שמציב את הצורך להבין אחרים ומכך היא שכיחה בבני האדם ובקופים שמרביתם חברתיים. הטענה כי בעלי חיים חברתיים קשובים קודם כל לסביבה החברתית ורק אחר לסביבה הפיסיקלית^52^ מחייבת לכאורה שיהיו לבעלי חיים חברתיים כלים להבנת התנהגותם וכוונותיהם של האחרים. עם זאת יש לא מעט בעלי חיים חברתיים שאינם עוברים את המבחן הפשוט של זיהוי עצמי במראה שנחשב כעדות לקיומה של תיאוריית התודעה. כך למשל זאבים לא מזהים את עצמם במראה^53^ אף שהם בעלי מבנה חברתי הדוק ומהם בויתו כלבי הבית שמראים הבנה מצוינת לכוונותיו של מי שמגדל אותם. כך עולה התהייה כיצד יתכן שהזאבים החברתיים, שיש להם מוח מפותח בהרבה מהמוח של דגי נקאי שחיים לבד, לא מצליחים במבחן שהדגים הצליחו בו. מכך גם הוצע שישנם גורמים נוספים, שאיננו יודעים מהם, שמובילים לזיהוי או אי-זיהוי עצמי במראה בבעלי חיים. כאמור הויכוח נמשך ועדיין לא נמצאה \"ראיית הזהב\" ליכולתם של בעלי חיים לייחס או להבין מצבים מנטליים של אחרים. עם זאת ברור כיום כי לתיאוריית התודעה פנים רבות ומגוונות, וחלקים ממנה מתקיימים גם בבעלי חיים, בעיקר בקופים. רשימת מקורות 1. Premack D and Woodruff G (1978). Does the chimpanzee have a theory of mind? *Behavioral and Brain Sciences* *1*, 515-526.‏ 2. Premack D (1983). Animal cognition. *Annual Review of Psychology 34*, 351-- 62. 3. Premack D (1988). \"Does the chimpanzee have a theory of mind?" revisited. In: Byrne RW and Whiten A (eds) *Machiavellian intelligence: Social expertise and the evolution of intellect in monkeys, apes and humans*. Oxford University Press, pp. 160--179. 4. Schlinger HD (2009). Theory of mind: An overview and behavioral perspective. *The Psychological Record* *59*, 435-448.‏ 5. Cordón LA (2012). *Freud\'s World: An Encyclopedia of his life and times*. Greenwood, Oxford, UK.‏ 6. Bertenthal BI and Fischer KW (1978). Development of self-recognition in the infant*. Developmental Psychology* *14*, 44-50. 7. Gallup Jr GG, Anderson JR and Shillito DJ (2002). The mirror test. In: Bekoff M, Allen C and Burghardt GM (eds). *The cognitive animal: Empirical and theoretical perspectives on animal cognition*. MIT press‏, pp. 325-333.‏ 8. Lin AC, Bard KA and Anderson JR (1992). Development of self-recognition in chimpanzees (*Pan troglodytes*). *Journal of Comparative Psychology*, *106*, 120-127.‏ 9. Swartz KB, Sarauw D and Evans S (1999). Comparative aspects of mirror self-recognition in great apes. In: Parker ST, Mitchell RW and Miles HL (eds.). *The mentalities of gorillas and orangutans: Comparative perspectives*. Cambridge University Press,‏ pp. 283-294.‏ 10. Plotnik JM, de Waal FBM and Reiss D (2006). Self-recognition in an Asian elephant. *Proceedings of the National Academy of Sciences* *103*, 17053-17057.‏ 11. Baragli P, Scopa C, Maglieri V and Palagi E (2021). If horses had toes: demonstrating mirror self-recognition at group level in *Equus caballus*. *Animal Cognition* *24*, 1099-1108.‏ 12. Prior H, Schwarz A and Gunturkun O (2008). Mirror-induced behavior in the magpie (*Pica pica*): Evidence of self-recognition. *PLoS Biology* e202. 13. Ledbetter DH and Basen JA (1982). Failure to demonstrate self‐recognition in gorillas. *American Journal of Primatology* *2*, 307-310.‏ 14. Murray LE, Anderson JR and Gallup Jr GG (2022). Mirror self-recognition in gorillas (*Gorilla gorilla gorilla*): a review and evaluation of mark test replications and variants. *Animal Cognition* *25*, 783-792.‏ 15. Krachun C, Lurz R, Mahovetz LM and Hopkins WD (2019). Mirror self-recognition and its relationship to social cognition in chimpanzees. *Animal cognition* *22*, 1171-1183.‏ 16. Broesch T, Callaghan T, Henrich J, Murphy C and Rochat P (2011). Cultural variations in children's mirror self-recognition. *Journal of Cross-Cultural Psychology* *42*, 1018-1029.‏ 17. Cammaerts-Tricot MC and Cammaerts R (2015). Are ants (Hymenoptera, Formicidae) capable of self recognition? *Journal of Science* *5*, 521-532.‏ 18. Ari C and d'Agostino DP (2016). Contingency checking and self-directed behaviors in giant manta rays: Do elasmobranchs have self-awareness? *Journal of Ethology* *34*, 167--174. 19. Kohda M, Hotta T, Takeyama T, Awata S, Tanaka H, Asai J and Jordan AL (2019). If a fish can pass the mark test, what are the implications for consciousness and self-awareness testing in animals? *PLoS Biology 17*, e3000021. 20. de Waal FBM (2019). Fish, mirrors, and a gradualist perspective on self-awareness*. PLoS Biology* *17*, e3000112.‏ 21. Howell TJ and Bennett PC (2011). Can dogs (*Canis familiaris*) use a mirror to solve a problem? *Journal of Veterinary Behavior* *6*, 306-312.‏ 22. Van Leeuwen EJ, Cronin KA and Haun DB (2014). A group-specific arbitrary tradition in chimpanzees (*Pan troglodytes*). *Animal Cognition* *17*, 1421-1425.‏ 23. Lenkei R, Faragó T, Zsilák B and Pongrácz P (2021). Dogs (*Canis familiaris*) recognize their own body as a physical obstacle. *Scientific Reports* *11*, 2761.‏ 24. Baron-Cohen S, Leslie AM and Frith U (1985). Does the autistic child have a "theory of mind"? *Cognition* *21*, 37-46.‏ 25. Krupenye C, Kano F, Hirata S, Call J and Tomasello M (2016). Great apes anticipate that other individuals will act according to false beliefs. *Science* *354*, 110-114.‏ 26. Povinelli DJ, Nelson KE and Boysen ST (1990). Inferences about guessing and knowing by chimpanzees (*Pan troglodytes*). *Journal of Comparative Psychology*, *104*, 203-210.‏ 27. Reaux JE, Theall LA and Povinelli DJ (1999). A longitudinal investigation of chimpanzees\' understanding of visual perception. *Child Development*, *70*, 275-290.‏ 28. Hare B, Call J, Agnetta B and Tomasello M (2000). Chimpanzees know what conspecifics do and do not see. *Animal Behaviour* *59*, 771-785.‏ 29. Hare B, Call J and Tomasello M (2001). Do chimpanzees know what conspecifics know? *Animal Behaviour* *61*, 139-151.‏ 30. Barnes-Holmes Y, McHugh L and Barnes-Holmes D (2004). Perspective-taking and Theory of Mind: A relational frame account. *The Behavior Analyst Today* *5*, 15-25.‏ 31. Cole GG and Millett AC (2019). The closing of the theory of mind: A critique of perspective-taking. *Psychonomic Bulletin and Review* *26*, 1787-1802.‏ 32. Yamamoto S, Humle T and Tanaka M (2012). Chimpanzees' flexible targeted helping based on an understanding of conspecifics' goals. *Proceedings of the National Academy of Sciences* *109*, 3588-3592.‏ 33. Karg K, Schmelz M, Call J and Tomasello M (2016). Differing views: Can chimpanzees do Level 2 perspective-taking? *Animal Cognition* *19*, 555-564.‏ 34. Gallese V, Fadiga L, Fogassi L and Rizzolatti G (2009). Action recognition in the premotor cortex. *Brain* *132*, 1685-1689.‏ 35. Bro-Jørgensen, J., & Pangle, W. M. (2010). Male topi antelopes alarm snort deceptively to retain females for mating. *The American Naturalist*, *176*(1), E33-E39.‏ 36. Heberlein MTE, Manser MB and Turner DC (2017). Deceptive-like behaviour in dogs (*Canis familiaris*). *Animal Cognition* *20*, 511--520. 37. de Waal FBM (1992). Intentional deception in primates. *Evolutionary Anthropology: Issues, News, and Reviews* *1*, 86-92.‏ 38. de Waal FBM (2016). *Are we smart enough to know how smart animals are?* WW Norton and Company.‏ 39. Hall K and Brosnan SF (2017). Cooperation and deception in primates. *Infant Behavior and Development* *48*, 38-44.‏ 40. Hirata S (2006). Tactical deception and understanding of others in chimpanzees. In: Matsuzawa T, Tomonaga M and Tanaka M. (eds). *Cognitive development in chimpanzees*. Springer, pp. 265-276.‏ 41. Peake TOMM (2005). Eavesdropping in communication. In: McGregor PK (ed) *Animal communication networks*, ‏ Cambridge University Press NY, pp. 13-37. 42. Oliveira RF, McGregor PK and Latruffe C (1998). Know thine enemy: fighting fish gather information from observing conspecific interactions. *Proceedings of the Royal Society of London. Series B: Biological Sciences* *265*, 1045-1049.‏ 43. Peake TM, Terry AMR, McGregor PK and Dabelsteen T (2002). Do great tits assess rivals by combining direct experience with information gathered by eavesdropping? *Proceedings of the Royal Society of London. Series B: Biological Sciences*, *269*, 1925-1929. 44. Tibbetts EA, Wong E and Bonello S (2020). Wasps use social eavesdropping to learn about individual rivals. *Current Biology* *30*, 3007-3010.‏ 45. Marshall-Pescini S, Passalacqua C, Ferrario A, Valsecchi P and Prato-Previde E (2011). Social eavesdropping in the domestic dog. *Animal Behaviour* *81*, 1177-1183.‏ 46. Vitousek MN, Adelman JS, Gregory NC and Clair JJS (2007). Heterospecific alarm call recognition in a non-vocal reptile. *Biology Letters* *3*, 632-634.‏ 47. [\"Berlin\'s Wonderful Horse; He Can Do Almost Everything but Talk -- How He Was Taught\"](https://timesmachine.nytimes.com/timesmachine/1904/09/04/101396572.pdf). *The New York Times*. 1904-09-04. Retrieved 10.4.2023. 48. Baron-Cohen S (1999). The evolution of a theory of mind. In: Corballis M and Lea S (eds): *The descent of mind: psychological perspectives on hominid evolution*. Oxford University Press, NY, pp. 261-277. ‏ 49. Call J and Tomasello M (2011). Does the chimpanzee have a theory of mind? 30 years later. *Trends in Cognitive Sciences* *12*, 187-192.‏ 50. Heyes CM (1998). Theory of mind in nonhuman primates. *Behavioral and Brain Sciences* *21*, 101-114.‏ 51. van der Vaart E and Hemelrijk CK (2014). 'Theory of mind' in animals: ways to make progress. *Synthese*, *191*, 335-354.‏ 52. Cheney DL and Seyfarth RM (2018). *How monkeys see the world: Inside the mind of another species*. University of Chicago Press.‏ 53. Barber-Meyer S and Schmidt L (2020). Fish out of water: insights from a case study of a highly social animal that failed the mirror self-recognition test. *International Journal of Comparative Psychology*, *33*.‏