לא תוכל להתעלם (1) - שיעור

לא תוכל להתעלם ============== ביחידה זו נלמד כמה מצוות בחומש דברים שבהן נתבע הפרט או הציבור לאחריות על זולתו. מבוא: הנחיה ללימוד המצוות ------------------------- **מבוא ליחידה** לקראת הכניסה לארץ מורה התורה לעם ישראל מצוות שתהוונה תשתית לחיי עם ישראל בארצו. חלקן מצוות מחודשות וחלקן מצוות שנלמדו...

לא תוכל להתעלם ============== ביחידה זו נלמד כמה מצוות בחומש דברים שבהן נתבע הפרט או הציבור לאחריות על זולתו. מבוא: הנחיה ללימוד המצוות ------------------------- **מבוא ליחידה** לקראת הכניסה לארץ מורה התורה לעם ישראל מצוות שתהוונה תשתית לחיי עם ישראל בארצו. חלקן מצוות מחודשות וחלקן מצוות שנלמדו בעבר, אך חוזרות ומתבארות במציאות המתחדשת. המעבר מהמדבר לארץ ישראל הוא מעבר ממציאות ניסית שבה הקב\"ה מנהל באופן גלוי את הקיום של עם ישראל - אל מציאות \"ארצית\", שבה אין מן, אין ענני כבוד ואין באר מרים, ומנגד יש בה נחלה, עבודת אדמה, כיבוש ומלוכה. זו אינה ירידה אלא עליה, שכן מצב החיים בארץ ישראל הוא הייעוד של עם ישראל- לחיות חיי ארץ מצליחים מקודשים ומבורכים. אולם מדובר באתגר גדול, כיוון שהוא נותן עוצמה רבה למעשי האדם, ובכל מקום שבו העוצמה האנושית גדלה ומתגברת, עולה הסכנה של השמוש בעוצמה זו למטרות קלוקלות, להתמקדות של כל פרט בעצמו בלבד, וליצירת עוולות חברתיות וחוסר צדק. במעבר ממציאות ניסית למציאות ארצית מוטלת על האדם כפרט ועל החברה ככלל אחריות רבה יותר לבניין החברה כולה. עם ישראל נדרש להקים חברה מתוקנת, צודקת ומוסרית שבמרכזה עבודת ה\' ומצוות התורה ויחסים בין אישיים המושתתים על עקרונות של חסד. יחידה זו עוסקת במצוות שבונות את המוסדות החברתיים, את חובות החסד, היושר והצדק, ואת החובות החברתיות של ישראל בארצו. הערה למורה: יש ללמד את המושגים **מצוות מבוארות** ו**מצוות מחודשות** על פי הרמב\"ן במהלך לימוד הסוגיות בנאום המצוות. לבחירת המורה כיצד והיכן. הרמב\"ם בהלכות תשובה (פרק ג הלכה ח) מתאר את משמעותה העמוקה של לקיחת אחריות: **רמב\"ם:** לְפִיכָּךְ צָרִיךְ כָּל אָדָם שֶׁיִּרְאֶה **עַצְמוֹ** כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ זַכָּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב; וְכֵן **כָּל הָעוֹלָם**, חֶצְיוֹ זַכָּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב: חָטָא **חֵטְא** אֶחָד הֲרֵי הִכְרִיעַ עַצְמוֹ וְהִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, וְגָרַם לָהֶם הַשְׁחָתָה; עָשָׂה **מִצְוָה** אַחַת הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְהִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת, וְגָרַם לָהֶן תְּשׁוּעָה וְהַצָּלָה. זֶה הוּא שֶׁנֶּאֱמָר \"וְצַדִּיק, יְסוֹד עוֹלָם\", זֶה שֶׁצִּדַּק עַצְמוֹ הִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וְהִצִּילוֹ. ביחידה זו נעמיק את הלימוד במצוות העוסקות ב\'אחריות\'. תחילה נלמד כל אחת מן המצוות בפשט ובפרשנות, ולאחר מכן נזהה את התביעה לאחריות אישית או חברתית הגלומה בה. היחידה תעסוק במצוות הבאות: 1. 2. 3. 4. 5. 6. **במצוות 1-3** נתייחס לאחריות הממסד כלפי ביסוס עקרונות של חברה צודקת. נשאל **מי נקרא לקחת אחריות? באיזה אופן מיושמת האחריות?** ואילו **במצווה 4** נעסוק בשאלת הגבול שבין אחריות הפרט לאחריות הכלל. **במצוות 5-6** נעסוק ב**אחריות הפרט לקיומה של חברה המושתת על עקרונות של חסד וערבות הדדית.** מינוי שופטים (פרק טז יח-כ) -------------------------- למורה: ראשית נקרא את הפסוקים ונשאל שאלות המבהירות אותם: **(יח) שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה\' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק: (יט) לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם: (כ) צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה\' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ** - - - - - על מי מוטלת האחריות על כינון צדק? עיון בפרשנים **רש\"י \[יח\]:** **שופטים ושוטרים** - שופטים, דיינים הפוסקים את הדין. ושוטרים, הרודין את העם אחר מצוותם. שמכין וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט: **ושפטו את העם וגו\'** - מנה דיינין מומחים וצדיקים לשפוט צדק: **רש\"י \[יט\]:** לא תטה משפט - כמשמעו: ולא תכיר פנים - אף בשעת הטענות. אזהרה לדיין שלא יהא רך לזה וקשה לזה, אחד עומד ואחד יושב. לפי שכשרואה שהדיין מכבד את חברו מסתתמין טענותיו: ולא תקח שחד - אפילו לשפוט צדק: כי השחד יעור - משקבל שחד ממנו אי אפשר שלא יטה את לבו אצלו להפוך בזכותו: דברי צדיקים - דברים המצודקים, משפטי אמת: **רש\"י \[כ\]:** **צדק צדק תרדוף** - הלך אחר בית דין יפה: הכוונה שבעל הדין ילך לבית דין שיש בו דיינים מומחים השופטים בצדק. אם אין במקומו בית דין כזה יטריח עצמו וילך בעל הדין למקום אחר שיש בו בית דין כזה. **למען תחייה וירשת** - כדאי הוא מנוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן: **ראב\"ע \[יט\]:** **לא תטה משפט** - עם כל אחד מהשופטים ידבר. **ראב\"ע \[כ\]:** **צדק צדק** - עם בעלי הריב ידבר וטעם שני פעמים, \[1\] לדבר צדק שירויח בו או יפסיד, או \[2\] פעם אחר פעם, כל ימי היותך, או \[3\] לחיזוק. (נשים לב שראב\"ע מביא שלושה טעמים). **ספורנו \[כ\]:** (כ) **צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדּף**. כְּשֶׁתִּתֵּן לְךָ שׁופְטִים, אַתָּה, הַמְמַנֶּה אֶת הַשּׁופְטִים, בְּחַר אֶת הַיּותֵר שׁופְטֵי צֶדֶק, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם כָּל כָּךְ שְׁאָר תַּכְסִיסִים הָרְאוּיִים לְדַיָּן כְּמו שְׁלֵמוּת הַקִּנְיָן וּשְׁלֵמוּת הַגּוּף, כְּעִנְיַן \"אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבהַּ קומָתו\" (שמואל א טז, ז). על פי פסוקים יח-כ, והפרשנים המופיעים לעיל, נשלים את הטבלה הבאה תוך התייחסות לשאלה: למי מפנה התורה את הציווי? הפסוק רש\"י ראב\"ע ספורנו הערה -------------------------------------- ------- -------- -------- ------------------------------------------------------------------------------- שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט כדאי לשים לב מדוע ראב\"ע מפרש מילים ברורות אלה ולקושי הדקדוקי שהוא עונה עליו. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף יש לשים לב לשני הקשיים שמתייחס ראב\"ע אליהם **לאחר עיון בתשובות הפרשנים נוכל לענות על השאלות הבאות העוסקות בנושא האחריות** - - - נלמד כי הצדק בפסוקים אלה מתהווה משיתוף פעולה בין שלושה \"שותפים\" (הממנים, השופטים והנידונים). נשאל: מהי המשמעות של שילוב שלושת גורמים אלה? ערי מקלט פרק יט א-יג -------------------- **א כִּי יַכְרִית ה\' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר ה\' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת אַרְצָם וִירִשְׁתָּם וְיָשַׁבְתָּ בְעָרֵיהֶם וּבְבָתֵּיהֶם: ב שָׁלוֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ בְּתוֹךְ אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה\' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ: ג תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת גְּבוּל אַרְצְךָ אֲשֶׁר יַנְחִילְךָ ה\' אֱלֹהֶיךָ וְהָיָה לָנוּס שָׁמָּה כָּל רֹצֵחַ: ד וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה וָחָי אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם: ה וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי: ו פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ כִּי יֵחַם לְבָבוֹ וְהִשִּׂיגוֹ כִּי יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת כִּי לֹא שׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם: ז עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר שָׁלשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ: ח וְאִם יַרְחִיב ה\' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ וְנָתַן לְךָ אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָתֵת לַאֲבֹתֶיךָ: ט כִּי תִשְׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לַעֲשׂתָהּ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה\' אֱלֹהֶיךָ וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו כָּל הַיָּמִים וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלשׁ הָאֵלֶּה: י וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה\' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים: יא וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת וְנָס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵל: יב וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם וָמֵת: יג לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וּבִעַרְתָּ דַם הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל וְטוֹב לָךְ:** **בלימוד מצווה זו נתייחס לשני היבטים של אחריות:** 1. 2. **1. אחריותו של האדם למעשיו:** **\"אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת-רֵעֵהוּ בִּבְלִי-דַעַת וְהוּא לֹא-שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם\" (יט, ד)** **רמב\"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ו:** א.שלושה הם ההורגים בלא כוונה: ב. יש הורג בשגגה והעלמה גמורה, וזהו שנאמר בו (שמות כ\"א) \"ואשר לא צדה\...\" ודינו שיגלה לערי מקלט ויינצל. ג. ויש הורג, ותהיה השגגה קרובה לאונס; והוא שיארע במיתת זה מאורע פלא, שאינו מצוי ברוב מאורעות בני אדם. ודינו שהוא פטור מן הגלות; ואם הרגו גואל הדם, נהרג עליו. ד. ויש הורג בשגגה, ותהיה השגגה קרובה לזדון; והוא שיהיה בדבר כמו פשיעה, או שהיה לו להיזהר ולא נזהר. ודינו שאינו גולה, מפני שעוונו חמור, אין גלות מכפרת לו; ואין ערי המקלט קולטות אותו, שאינן קולטות אלא המחוייב גלות בלבד. לפיכך, אם מצאו גואל הדם בכל מקום והורגו -- פטור\... ו. כיצד? הזורק אבן לרשות הרבים והרג\... הרי זה קרוב למזיד, ואינו נקלט: מפני שזו פשיעות היא, שהרי היה לו לעיין, ואחר כך לזרוק\... יב. מי שהיה דולה את החבית להעלותה בסולם ונפל על חברו והרגו, פטור מן הגלות: שזה כמו אנוס הוא, שאין זה דבר הקרוב להיות ברוב העיתים אלא כמו פלא הוא: אבל אם היה משלשל את החבית ונפלה על חברו והרגתהו, היה יורד בסולם ונפל על חברו, היה מעגל במעגלה ונפלה על חברו והרגתהו - גולה, שהרי דרך נפילה מצוי ברוב העיתים להיזק, ודבר קרוב הוא להיות, שהרי טבע הכובד לירד למטה במהרה; הואיל ולא זירז עצמו ולא תיקן מעשיו יפה בשעת ירידה - יגלה. הרמב\"ם מבחין בין שלושה סוגי הורגים: - - **נחמה ליבוביץ\' ([[בעלון]](http://www.nechama.org.il/guidance/1418.html)** [[ **הדרכה**] [ **לפרשת**] [ **מסעי**]](http://www.nechama.org.il/guidance/1418.html)**) מסבירה את הדברים:** \"מבחינה חינוכית יש להסביר ולחזור ולהדגיש לתלמידים, שאין \"שגגה\" היפוכה הגמור של \"זדון\", ולא כל מי שלא עשה בזדון ובכוונה להרע -- כבר חף הוא מפשע ואין להענישו. הפטור מעונש, החף מכל פשע, אין זה בשוגג הגמור אלא רק ה\"אנוס\". וזה יתכן רק אם היו תוצאות מעשהו לא ניתנות כלל לשער, והוא כמו \"דבר פלא\", שאין זה דבר הקבוע להיות ברוב הפעמים. אבל העושה מעשה אשר תוצאותיו גורמות נזק ואפשר היה לשער מראש שהתנהגות כזו או כיוצא בה עשויה להזיק \"ודבר קרוב הוא להיות\", אינו אלא שוגג קרוב למזיד ובוודאי ראוי הוא לעונש. ואף השוגג בהעלמה גמורה, דהיינו שמקומו באמצע בין מזיד לאנוס, אף הוא אינו פטור מכל עונש, שהרי ברי שאם נזהר שלא לפגוע -- לא היה פוגע\". **2. אחריותה של החברה:** **\"וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה\' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים\". (יט, י)** **\"לֹא-תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וּבִעַרְתָּ דַם-הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל\" (יט, יג)** האחריות של החברה באה לידי ביטוי בשני מובנים: **א.** **החובה להגן על הרוצח בשוגג באמצעות הבדלת ערי מקלט:** - - **רש\"י \[ג\]:** **תכין לך הדרך** - מקלט מקלט היה כתוב על פרשת דרכים: **ושלשת את גבול ארצך** - שיהא מתחלת הגבול עד העיר הראשונה של עיר מקלט, כשיעור מהלך שיש ממנה עד השניה. וכן משניה, לשלישית. וכן מן השלישית, עד הגבול השני של ארץ ישראל: **רש\"י \[ח\]:** **ואם ירחיב** - כאשר נשבע לתת לך ארץ קיני וקנזי וקדמוני: **רש\"י \[ט\]:** **ויספת לך עוד שלוש** - הרי תשע. שלוש שבעבר הירדן ושלש שבארץ כנען ושלש לעתיד לבא: **ב.** מול הציווי לאפשר את הצלתו של הרוצח בשגגה, נמצא בחלקה השני של היחידה (יא-יג) **תביעה חד-משמעית למנוע את הצלתו של הרוצח במזיד**: \"וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם וָמֵת\". לכך אף מתלווה אזהרה: לֹא-תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו\" (יג). **רש\"י \[יג\]:** **לא תחוס עינך** - שלא תאמר הראשון כבר נהרג, למה אנו הורגים את זה ונמצאו שני ישראלים הרוגים: לתלמידי 5 יח\"ל: **רמב\"ן \[יג\]:** לא תחוס עינך עליו - שלא תאמר הראשון כבר נהרג למה אנו הורגין את זה ונמצאו שנים הרוגין, לשון רש\"י מספרי (שופטים קפז). והטעם, שלא תאמר כאשר נחוס על דם ההרוג טוב שנחוס על דם החי. והנכון, כי הכתוב יצווה בחייבי המיתות ובערת הרע מקרבך, והיא מצות עשה, אבל במרובי התקלות יזהיר עוד במצות לא תעשה שלא ינצלו מידינו, לא מפני מוראם ולא שניתן להם רחמים. וכך הזכיר במסית (לעיל יג ט). ואמר מכשפה לא תחיה (שמות כב יז), מפני היותה רבת המהומה המוכרת רבים בכשפיה. וקצותה את כפה לא תחוס עינך (להלן כה יב), מפני כי הפתאים יהללו אותה בהיותה עוזרת לבעלה, או מפני שהבושת מצוי ואין בו חסרון כיס. וכן בעדים זוממין צוה (להלן פסוק כא): שלא ירחמו עליהם בעבור שלא נעשה בעדותם דבר, או מפני שתקלתם מרובה: וטעם וטוב לך - כי ביעור הדם הנקי מצווה וטובה גדולה לך להציל ממות נפשך, כי הרחמנות על הרוצחים שפיכות דמים, מידי הרוצחים ומידי אחרים המתפרצים: **ספורנו \[יג\]:** וּבִעַרְתָּ דַּם הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל - ענֶשׁ דַּם הַנָּקִי, כְּאָמְרו \"וְלָאָרֶץ לא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שׁפְכו\" (במדבר לה, לג). וְטוב לְךָ - שֶׁלּא יוסִיף הָרוצֵחַ \[במזיד שברח לעיר המקלט\] לַהֲרג אֲחֵרִים \"וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִירָאוּ\" (פסוק כ להלן). רש\"י ורמב\"ן (לפסוק יג) דנים בפיתוי לחוס על הרוצח: \"שלא תאמר הראשון כבר נהרג, למה אנחנו הורגים את זה ונמצאו שני ישראלים הרוגים?\". הרמב\"ן מונה את הרוצח במזיד בתוך \"מרובי התקלות\" - פושעים שהימנעות מהענשתם עלולה להביא לפשיעה נוספת, \"כי הרחמנות על הרוצחים -- שפיכות דמים מידי הרוצחים ומידי אחרים המתפרצים\". נדמה שספורנו לפסוק יג מציע כאן חלוקה נוספת: המילים \"וביערת דם הנקי מישראל\" מתפרשות כ\"עונש דם הנקי\", כלומר: רק כאשר ייענש הרוצח, ישולם החוב המוסרי כלפי הנרצח (בפרשה המקבילה בחומש במדבר נוכל לראות שיש גם \"חוב מוסרי\" כלפי ארץ ישראל עצמה, במדבר לה, לג). ואילו המילים \"וטוב לך\" מוסיפות את הטעם הפרגמטי לענישת הרוצח - \"שלא יוסיף הרוצח להרוג אחרים\". עגלה ערופה, פרק כא פסוקים א-ט ----------------------------- **א כִּי-יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה\' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ: ב וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדֲדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל: ג וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא-מָשְׁכָה בְּעֹל: ד וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת-הָעֶגְלָה בַּנָּחַל: ה וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה\' אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה\' וְעַל-פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע: ו וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת-יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל: ז וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ: ח כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה\' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם: ט וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי-תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה\':** מצוות \"עגלה ערופה\" מתייחסת למצב שבו נמצא חלל (גופה שנרצחה) בשדה, בשטח הפתוח, ולא ידוע מי אחראי למותו. אחרי שכשלו הניסיונות למצוא את הרוצח ולהעמידו לדין, אין לציבור רשות \"לסגור את התיק\" ולהתעלם מהדם שנשפך, והם נדרשים להתייחס לאירוע באמצעות עריפת עגלה בנחל במעמד זקני העיר והכהנים. \"משרבו הרוצחנין - בטלה עגלה ערופה\" (סוטה פרק ט משנה ט), עם זאת, עדיין אנו נדרשים לשוב ולקרוא כזקני העיר: \"ידינו לא שפכו את הדם הזה!\", או חלילה \[כשאלה רטורית\]: \"ידינו לא שפכו את הדם הזה?!\". למורה: מתוך קריאת הפסוקים נלמד מהי הבעיה: נמצא חלל (נרצח) בשדה ולא ידוע מי הרוצח. נעקוב אחר מהלך המצווה: הזקנים והשופטים מודדים את המרחק שבין החלל לבין הערים הסמוכות כדי לקבוע מהי העיר הקרובה ביותר הנדרשת \"לקחת אחריות\" על האירוע. זקני העיר הקרובה עורפים עגלה צעירה על נחל איתן, רוחצים את ידיהם ואומרים: \"ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו\". הכוהנים מלווים את האירוע בתפילה. טרם העיון בפרשנים, נשאל שאלות על פרטי המצווה, למשל: - - - - - **עיון בפרשנים** **רש\"י \[ב\]:** ויצאו זקניך - מיוחדים שבזקניך, אלו סנהדרי גדולה: ומדדו - ממקום שהחלל שוכב: אל הערים אשר סביבות החלל - לכל צד לידע איזו קרובה: \[גורם אוביקטיבי שקובע של מי האחריות\] **רש\"י \[ד\]:** אל נחל איתן - קשה שלא נעבד: וערפו - קוצץ ערפה בקופיץ. אמר הקב\"ה: תבוא עגלה בת שנתה שלא עשתה פירות ותיערף במקום שאינו עושה פירות, לכפר על הריגתו של זה שלא הניחוהו לעשות פירות: **רש\"י \[ז\]:** ידינו לא שפכה - וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם?! אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לוויה. והכוהנים אומרים: כפר לעמך ישראל: **רש\"י \[ח\]:** ונכפר להם הדם - הכתוב מבשרם שמשעשו כן יכופר להם העוון: **רש\"י \[ט\]:** ואתה תבער - מגיד שאם נמצא ההורג אחר שנתערפה העגלה הרי זה ייהרג, והוא הישר בעיני ה\': **מהו טעמה של מצוות \"עגלה ערופה\"?** מכיוון שלא מקיימים היום את מצוות עגלה ערופה, עלינו להידרש לטעמה מחד, ולשאלת ביטולה מאידך. **א. רמב\"ם, מורה נבוכים (חלק ג, פרק מ, בתרגומו של מיכאל שוורץ):** \"תועלתה של עגלה ערופה ברורה, מפני שמביאה אותה העיר הקרֹבה אל החלל (דברים כא, ג), ולרוב הרוצח הוא מתוכה. זקני אותה עיר מעידים את האל שהם לא התרשלו בתיקון הדרכים ובשמירתם ובהגנה על כל עובר אורח, כמו שאומר הפירוש. ואף על פי שזה נהרג לא בשל הזנחתינו את צורכי הכלל, אין אנו יודעים מי הרג אותו. עם החקירה, יציאת הזקנים, המדידה והבאת העגלה אין, לרוב, מנוס מכך שיַרְבּוּ האנשים לשׂוחח ולדבר. ואולי, בשל פרסום הדבר ייוודע הרוצח, ויאמר מי שמכיר את הרוצח או שמע את סיפורו, או שהנסיבות מורות לו על כך: \"פלוני הוא הרוצח\". שהרי מרגע שאומר מישהו\...\"פלוני הרג אותו\", לא תֵעָרֵף העגלה\... ומרגע שהוא ידוע הושׂגה התועלת, מפני שאפילו אם לא יהרגהו בית-דין, יהרגהו המלך, אשר רשאי להרוג על-פי הספק. ואם לא יהרוג אותו המלך, יהרוג אותו גואל הדם. הוא ימצא תחבולה להתנקש בו ולהורגו. התברר אפוא שתועלתה של עגלה ערופה היא גילוי הרוצח. עניין זה מתחזק בכך שהמקום אשר תֵּעָרֵף בו העגלה \"לֹא יֵעָבֵד בֹּו וְלֹא יִזָּרֵעַ\" (דברים כא, ד) לעולם. לכן בעליה של אותה אדמה יעשׂה כל תחבולה ויחקור עד שייוודע הרוצח, כדי שלא תֵעָרֵף העגלה ולא תיאסר עליו אדמתו לעולם\". - **ב. רמב\"ן \[ה\]:** \"וענין העריפה, אמר ר\' אברהם (בן עזרא) שהשם צווה לעשות כן על העיר הקרובה, כי לולי שעשו עבירה כדומה לה - לא נזדמן שיהרג אדם קרוב מהם, ומחשבות ה\' עמקו לאין קץ אצלנו\... אבל הרב (הרמב\"ם) אמר במורה הנבוכים (חלק ג, מ), כי הטעם לגלות על הרוצח ולבער דמו\... והנה לפי הטעם הזה יש בתחבולה הזו תועלת, אבל המעשה איננו נרצה בעצמו. והיה ראוי עוד שיעשה בשדה טוב ראוי לזריעה, שיכירו בו רואיו, כי בנחל איתן לא יודע מדוע לא יעבד בו. ולפי דעתי, יש בו טעם כעניין הקרבנות הנעשים בחוץ שעיר המשתלח ופרה אדומה, ולפיכך מנו חכמים עגלה ערופה מכלל החוקים\": הרמב\"ן מעלה שתי שאלות על פירוש הרמב\"ם, ומציע שני טעמים (הראשון בשם הראב\"ע השני בשמו- \"ולפי דעתי\"). ג. \"\...תארו לעצמכם, שעל כל תאונת דרכים חלילה יגיע ראש העיר, השופט המקומי לענייני תעבורה, רב העיר ומפקד המשטרה ויכריזו על כך שעשו הכל על מנת להבטיח את בטחון האזרחים. וכי הם לוקחים על עצמם אחריות לשפר את המצב. תארו לכם שעל כל אישה שנרצחה, מגיעים ראשי שרותי הרווחה, השופט המקומי לענייני משפחה, המחנכים, הרבנים וראשי הצבור, ומכריזים בקול גדול \"ידינו לא שפכו את הדם הזה\". הטקס לא נראה לכם? יש אלטרנטיבה, אולי כל הצוות הנכבד הזה יגיע ללוויה של הקרבן, וירחץ את ידיו ויכריז \"ידינו לא שפכו את הדם הזה\". גם זה לא נראה לכם? המציאו מה שתרצו, אולי ועדת חקירה על כל מקרה של \"דם נקי\". מה שלא יהיה, אסור להתרגל לדם השפוך, אסור לעבור עליו לסדר היום. אין \"דם נקי\". הדם הנקי זועק לשמים. הדם זועק לכפרה, הדם השפוך זועק לתיקון\". (הרב רפי פויירשטיין \"[[עגלה] [ ערופה] [ עכשיו]](http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-3438696,00.html)\"( מטרתו של טקס העגלה הערופה היא לזעזע ולעורר מודעות. הטקס הפומבי יביא לכך שכולנו, מן המנהיגים ועד האזרחים הפשוטים, נשאל את עצמנו איפה היינו והאם היינו יכולים למנוע את הרצח ולו בדרך עקיפה. הנחיה דידקטית גם תלמידי 3 יח\"ל מתבקשים לעסוק בטעמי המצווה. פירוש הרמב\"ן מורכב יותר, ולכן יש ללמדו ל5 יח\"ל ולתלמידי 3 יח\"ל הוא רשות. התלמידים צריכים להכיר לפחות שני טעמים, לפחות אחד מהטעמים המובאים פה ומקור נוסף על פי בחירת המורה). **\"ידינו לא שפכו את הדם הזה\"** **רש\"י \[ז\]:** \"ידינו לא שפכה -- וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה.\" **נחמה לייבוביץ\'** כותבת נחמה ליבוביץ\', בספרה עיונים בספר דברים (עמ\' 198-197): \"רואים אנו איפוא שהמושג \"שפיכות דמים\" מתרחב מאד: האחריות למותו של אדם חלה לא רק על מי שהרגו ממש. מעשה נורא שנעשה \"בשדה\" -- אחראי לו הציבור כולו, \"העיר הקרובה אל החלל\" היא וזקניה אחראים לו. כל אורחות חייהם, כל סדרי החברה, כל מוסדות הכלכלה, הביטחון והחינוך, הם ומנהיגיהם אחראים לרצח. האשמה אינה רובצת רק על הפרט המבצע את המעשה, אלא גם על הציבור כולו אשר הרוצח חי בתוכו. האחריות היא רב כיוונית. בעקבות פירוש רש\"י מרחיבה נחמה את משמעות המושג \"אחריות\". מן האחריות הישירה, עשיית המעשה בפועל, אל האחריות העקיפה - אִפשור המעשה, אחריות לסיבות שהובילו למעשה. הזקנים עומדים כאן כנציגי העיר כולה, ומעידים על החובה הסוציאלית או המשפטית של הציבור כולו לדאוג לתושבי העיר ואף לעוברי האורח. האמירה \"ידינו לא שפכו את הדם הזה\" מעידה על קיומה של מוסכמה בסיסית שאם היו רואים את הנרצח או את הרוצח, היו מחויבים לפעול כדי למנוע הידרדרות. האם המוסכמה הזו, שנוכל גם לקרוא לה אחריות ציבורית, עדיין שרירה ועומדת? במציאות שבה אנחנו מוקפים במעשי אלימות, שאלת האחריות שלנו למה שקורה מחוץ לד\' אמותינו הופכת רלוונטית מעין כמוה. התורה קוראת לנו לשאול האם אנחנו יכולים לומר בלב שלם ונקי את המילים \"ידינו לא שפכו את הדם הזה\", ואם התשובה שלילית- לפעול ולתקן. בן סורר ומורה (פרק כא פסוקים יח-כג) ----------------------------------- **מבוא** פרשת \"בן וסורר\" נחשבת על הרוב אחת מפרשיות \"דרוש וקבל שכר\". אמר רבי שמעון: וכי מפני שאכל \[הבן ה\]זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אביו ואמו מוציאין אותו לסקלו? אלא לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר. אמר ר\' יונתן אני ראיתיו וישבתי על קברו.(סנהדרין ע\"א, א) רבי שמעון שואל האם יש להרוג נער רק משום שאכל כמות גדולה של בשר ויין. ותשובתו - אכן המציאות המתוארת בדין בן סורר ומורה לא התקיימה מעולם. הפרשה לא נכתבה על מנת שנקיים אותה למעשה אלא על מנת שנלמד אותה. \"**למה הפרשה נכתבה אם לא היתה כוונת התורה שניישם אותה למעשה**? \...עצם כתיבת הדין מרתיעה ומחנכת, ואף שהוא אינו מיושם הלכה למעשה יש לו מסר פדגוגי חשוב; הוא מזכיר לבנים בדרך המוחשית ביותר שכיבוד אב ואם הוא עניין רציני ואין להקל ראש בכך. הוא מטעים שיש לרסן את התאוות ואין להפריז באכילה ושתייה\". ([[הרב] [ חנן] [ שלזינגר, בן] [ סורר] [ ומורה]](http://www.daat.ac.il/he-il/kitveyet/bisde_hemed/shlezinger-sorer.htm)( **נעיין בפסוקים:** **יח כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם: יט וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ: כ וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא: כא וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ:** פסוקים אלה מעלים שאלות רבות, הן על התנהגות הבן והן על חומרת העונש: - - - - - - - **עיון בפרשנים** א. חטאי הבן: **רש\"י \[יח\]:** **סורר** - סר מן הדרך: **ומורה** - מסרב בדברי אביו, לשון ממרים: **ויסרו אותו** - מתרין בו בפני שלושה ומלקין אותו. בן סורר ומורה אינו חייב, עד שיגנוב ויאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין. שנאמר (פסוק כ) \"זולל וסובא\", ונאמר (משלי כג, כ) \"אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו\". **רמב\"ן \[יח\]:** בן סורר ומורה - על דעת רבותינו (סנהדרין סח ב): אינו קטן, שהקטן פטור מכל עונשין שבתורה ומכל המצות, אבל הוא המביא שתי שערות. והנה יש עליו שני עונשין, האחד שהוא מקלה אביו ואמו וממרה בהם, והשני שהוא זולל וסובא עובר על מה שנצטווינו (ויקרא יט ב): קדושים תהיו. ונאמר עוד (לעיל יג, ה): \"ואותו תעבודו ובו תדבקון\", כאשר פירשתי (לעיל ו, יג): שנצטווינו לדעת השם בכל דרכינו. וזולל וסובא - לא ידע דרך ה\'. (המשך הרמב\"ן ילמד בהקשר של העונש) **ראב\"ע \[כ\]:** **זולל** - מפורש והוא זולל בשר, רק הוא שם כלל לנותן בכל מה שיתאוה, כל מה שיבוקש ממנו. וסובא - מרבה לשתות והוא המשתכר. והנה זה כמו אפיקורוס כי לא יבקש חיי העוה\"ז כי אם להתענג בכל מיני מאכל ומשתה. (\"זולל\" כשם כולל לתאוותן.) **נשאל:** - - לשאלת תפקידם ואחריותם של ההורים, נעיין בקטע מדבריו של הרב יהושע ויצמן: \...יש לשים לב לפער הגדול בין התורה שבכתב ובין התורה שבעל פה. [התורה שבכתב] מעבירה את כל האחריות אל הבן. [בתורה שבעל פה] כמעט כל האחריות היא על ההורים. הגמרא אומרת (סנהדרין ע\"א ע\"א): \"בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב, דרוש וקבל שכר\". \...השכר הוא בכך שמן הפרשיה הזאת ניתן ללמוד איך לחנך. מן הפסוק: \"איננו שומע בקולנו\", למדו בגמרא (סנהדרין ע\"א ע\"א): \"רבי יהודה אומר: אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול ובמראה ובקומה -- אינו נעשה בן סורר ומורה\". מכאן ניתן ללמוד שהתנהגותו של הילד תלויה גם בהורים. אם קולותיהם שונים, אם הם אומרים לבן הדרכות סותרות, אם המראה -- החיים שלהם, מופיעים בצורה שונה -- אין הם יכולים להעניש את בנם. האחריות היא על ההורים -- אתם תדברו בקול שוה, ואז הבן ישמע אליכם. \... התורה שבכתב אומרת שאדם אחראי למעשיו. אם הבן סורר ומורה -- האחריות כולה עליו. זו האמת. כשבן לא הולך בדרך טובה -- זו אחריותו, ואין זו אשמת ההורים. אך בפועל, בחיים, יש גם להורים חלק בכך. לפעמים הילד מגיב כפי שהוא מגיב בגלל שההתנהלות בבית הביאה אותו לכך... הדברים של התורה שבעל פה רמוזים בתורה שבכתב. \"איננו שומע בקולנו\" -- בקול אחד. אם אין ההורים מדברים בקול אחד -- אין הם יכולים להעניש את בנם. בתורה שבכתב, ההורים באים לבית הדין, ומיד בית הדין פועל כנגד הבן. זה נכון ברמת העקרונית. יש לאדם אחריות מלאה על מעשיו, ולא ניתן לקחת אחריות זו ממנו. האחריות הזו חשובה לבן, כדי שלא יתרץ תירוצים ויאשים את הסביבה במעשיו. דע לך שאתה אחראי! האחריות הזו חשובה גם להורים. היא מאפשרת להורים ליצור סמכות מול בנם. הם יודעים שהבן אחראי והם צריכים לומר לו זאת. אך בתורה שבעל פה האחריות עוברת אל ההורים. זוהי ההתנהלות של החיים, מן הדורות הראשונים ועד לדורנו אנו, המעצבים יחד את התורה שבעל פה. אמנם, גם היום יש להורים סמכות, ויש לבן אחריות על מעשיו. חשוב לדעת זאת, במיוחד כמי שרוצים להעביר לבן גם את התורה העוברת מדור לדור. יש מסר שעובר מההורים אל הבן. לא כל דור חי את חייו כפי שהוא רוצה. אלא שבדורנו המסורת איננה עוברת בכח, על ידי \"ויסרו אותו\", אלא מתוך קשר עמוק, מתוך אמון גדול של ההורים בילדים, מתוך ההערכה שמעריכים ההורים את ילדיהם. מתוך האמון והקשר באה גם הסמכות. בעבר, הסמכות הולידה את הקשר. כיום, הסמכות מגיעה בסוף, אחרי שיש אמון וקשר של ההורים לילדיהם. פרשת בן סורר ומורה היא דוגמא מאלפת למעבר החד מהתורה שבכתב לתורה שבעל פה, ולהבנת תפקידה של כל אחת מהתורות. התורה שבכתב אומרת את האמת האלוקית, והתורה שבעל פה מתרגמת זאת לחיים המעשיים. לקריאת/שמיעת שיעורו המלא של הרב ויצמן ראו [בן סורר ומורה לימינו](https://yesmalot.co.il/10533/). ב. סיבת העונש **רש\"י \[יח\]:** **ויסרו אותו** - \[\...\] ובן סורר ומורה נהרג על שם סופו, הגיעה תורה לסוף דעתו, סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא, ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב: **רמב\"ן \[יח\]:** **בן סורר ומורה** - \[\...\] ועל הכלל, אין בו עתה חטא מוות ועל שם סופו הוא נדון כמו שהזכירו רבותינו (סנהדרין עא א). וזה טעם \'וכל ישראל ישמעו ויראו\' - כי לא הומת בגודל חטאו, אלא לייסר בו את הרבים ושלא יהיה תקלה לאחרים: וכן דרך הכתוב שיזהיר כן כאשר ימיתו לגדר כדי שתהיה במיתתם תקנה לאחרים, כי הזכיר כן בזקן ממרא (לעיל יז יג): לפי שאין בהוראתו חטא שיהיה ראוי למות בו, רק הוא להסיר המחלוקת מן התורה כאשר פירשתי שם (בפסוק יא) \[\...\] גם רש\"י וגם רמב\"ן מסכימים כי בן סורר ומורה אינו נהרג על שום חטאיו בהווה על אף חומרתם הרבה ועל אף הפגיעה בחברה. סיבת ההריגה היא ה**עתיד**. למרות ההסכמה על כך שהבן נהרג על שום העתיד, קיים הבדל מהותי בין רש\"י לרמב\"ן בהתבוננות על העתיד. **נשאל: כלפי מי מגלים זקני העיר אחריות בענישתו של הבן: כלפי הבן עצמו, או כלפי החברה?** השבת אבידה וטעינה (פרק כב, א-ד) ------------------------------- במצוות מינוי שופטים, ערי מקלט ועגלה ערופה עסקה התורה בכינון הצדק במרחב הציבורי. במצוות הבאות פונה התורה אל האדם הפרטי תוך דגש על איסור \"כבישת העיניים\" - ההתעלמות מהאבידה של האחר או מהמצוקה שלו. רק האדם הפרטי יודע אם לא ראה או ראה ובחר להתעלם. בד-בבד עם חובת האדם לא להתעלם נמצא במצוות אלה את חובת המאבד או הנזקק לפעול למען עצמו - \"הקם תקים עמו\". החלש במקרה הזה אינו יכול להסתמך רק על \"רשויות הרווחה\" או על החיוב של המוצא להשיב אבידה, אלא עליו להיות פעיל ויוזם בחילוץ עצמו. **מצוות השבת אבידה (כב, א-ג)** נתבונן בפסוקי השבת אבידה, בפרק כב פסוקים א-ג: **א לֹא תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ: ב וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ: ג וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם:** למורה: ראשית נקרא את הפסוקים ונשאל שאלות: - - - **עיון בפרשנים** **רש\"י \[א\]:** **והתעלמת** - כובש עין כאלו אינו רואהו: **לא תראה, והתעלמת** - לא תראה אותו שתתעלם ממנו, זהו פשוטו. **ורבותינו** **אמרו**: פעמים שאתה מתעלם וכו\': הדיון בגמרא עליו מבוססים דברי רש\"י: **ברכות יט ע\"ב** \...**והתעלמת מהם**, פעמים שאתה מתעלם מהם, ופעמים שאין אתה מתעלם מהם, הא כיצד? אם היה כהן והיא בבית הקברות, או היה זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה מלאכתו מרובה משל חברו, לכך נאמר **והתעלמת**... **רש\"י \[ב\]:** **עד דרש אחיך** - וכי תעלה על דעתך שיתנהו \[שהמוצא יתן\] לו \[למאבד\] קודם שידרשהו \[לפני שידרוש את האבידה\]? אלא דרשהו \[המוצא יחקור את המאבד ויבדוק שזו אבידתו\] שלא יהא רמאי: - - והשבתו לו - שתהא בו השבה, שלא יאכל בביתך כדי דמיו ותתבעם ממנו. מכאן אמרו: כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל, ושאינו עושה ואוכל, ימכר: **רש\"י \[ג\]:** **לא תוכל להתעלם** - לכבוש עינך כאלו אינך רואה אותו: **לתלמידי 5 יח\"ל** **רמב\"ן \[א\]:** לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים - זו מצווה מבוארת, שאמר בתורה (שמות כג, ד): \"כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו\". והוסיף בכאן לאמר \"נדחים\", כי \"תועה\" שתעה מדרכו ויכול להטותו הדרך בלא עמל גדול, ועתה הזכיר \"נדחים\" שברחו ממנו והרחיקו. והזכיר \"שה\" שהוא כאבד \[שה עלול להתרחק מרחק רב מן העדר רמב\"ן רומז לתה\' קיט, קעו\], ולכך ביאר בכאן ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך. ואמר וכן תעשה לחמורו - שהוא בהמה טמאה. וכן תעשה לשמלתו - אע\"פ שאין השמלה חביבה על בעליה כבעלי החיים ואין ההפסד בה מצוי כבהם שאפשר שימותו. וכן תעשה לכל אבדת אחיך - מכל כלי ביתו, אף על פי שאינן חביבין כשמלתו אשר יכסה בה: ועל מדרש רבותינו (ספרי מה, ב\"מ ל א): הוסיף עוד בכאן דברים רבים\... ניתן דעתנו לדברים המתבארים במצווה זו לדעת הרמב\"ן למורה: בלימוד הפסוקים והפרשנות נתייחס לנקודה הבאה: יחסינו לרכוש הזולת - התורה דורשת מאיתנו להתאמץ כדי להשיב את החפץ או לשמור עליו ולדאוג שתחזור אל בעליה; אסור לנו להתעלם מרכושו האבד של הזולת ונדרשת מאיתנו לקיחת אחריות ואקטיביות. **מצוות טעינה (פרק כב פסוק ד)** **ד לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ:** למורה: ראשית נדייק בפסוק: - - - **עיון בפרשנים** **רש\"י \[ד\]** הקם תקים - זו טעינה. להטעין משאוי שנפל מעליו: עמו - עם בעליו, אבל אם הלך וישב לו ואמר לו: הואיל ועליך מצווה אם רצית לטעון טעון, פטור: - - **לתלמידי 5 יח\"ל** **רמב\"ן \[ד\]** \[\...\] ואמר בכאן \"אחיך\" ושם \"אויבך\" \"ושונאך\", לאמר תעשה עמו כן וזכור האחוה ותשכח