__היסטוריה כללית סיכומי שיעורים פילוסופיה (1).docx

**[הפילוסופיה היוונית]:** פילוסופיה (פילו= אהבה, סופיה=חוכמה, אהבת החוכמה). על פי התפישה היוונית הפילוסופיה כוללת מדע ומתמטיקה. תנאי לידיעה הוא הידיעה כי אין ידיעה וכאשר סוקרטס קיבל את התואר האדם החכם בעולם הוא הסיק מכך כי הוא חכם יותר משאר בני האדם כי הוא יודע שהוא לא יודע ולכן הוא אוהב חוכמה ואה...

**[הפילוסופיה היוונית]:** פילוסופיה (פילו= אהבה, סופיה=חוכמה, אהבת החוכמה). על פי התפישה היוונית הפילוסופיה כוללת מדע ומתמטיקה. תנאי לידיעה הוא הידיעה כי אין ידיעה וכאשר סוקרטס קיבל את התואר האדם החכם בעולם הוא הסיק מכך כי הוא חכם יותר משאר בני האדם כי הוא יודע שהוא לא יודע ולכן הוא אוהב חוכמה ואהבה זו הובילה אותו לחפש אחר הידיעה. על פי פיתגורס, הפילוסוף היווני המפורסם, הפילוסופיה היא צפייה, כלומר תיאוריה הכוללת הבנה. על פי פיתגורס, החברה האנושית מחולקת לשלושה חלקים כמו באיצטדיון: שחקנים, עסקנים וצופים. הפילוסופים משולים לצופים, כאשר הצופים מנסים להסתכל על המשחק ומנסים להבין אותו. צפייה שיש עימה הבנה נקראת תיאוריה. ביוון המדע הוא תיאורטי ולא מעשי - אמפירי המבוסס על ניסויים בשטח ולכן לא מתפתחת טכנולוגיה. התפישה היתה שפילוסופים יושבים בצד וצופים בלבד. במאה ה-5 לפנה\"ס ישנה צמיחה כלכלית בערי הפוליס ושגשוג זה מאפשר את התפתחותה של תרבות בכלל ופילוסופיה בפרט. תנאי להתפתחותה של תרבות הוא שגשוג כלכלי, קיים פנאי למחשבה. הפילוסוף הראשון בהיסטוריה היה **תאלס** בן העיר מילתוס (אסיה הקטנה) שתורתו התמצתה במשפט **\"הכול מים\"**. באמצעות משפט זה, **משחרר תאלס את האנושות מהמחשבה המיתית (الأسطورية)**. תאלס טען שבעולם קיים חוק וסדר וביכולתו של האדם להבין חוקיות זו. לכשהאדם יבין חוקיות זו הוא יוכל להסביר מדוע הדברים מתרחשים בטבע כפי שהם מתרחשים. כאמור, תאלס הוא הראשון שמשחרר את בני האדם מהמיתולוגיה למחשבה מדעית המבוססת על עיקרון הסיבתיות, לכל דבר יש סיבה ותוצאה. הקוסמוס (ביוונית:הכל, כל דבר) הוא בעל חוק וסדר. תאלס שואל עצמו מהו היסוד הראשון בטבע? תאלס טען כי אם נדע מהו היסוד של הטבע נבין את הטבע על כל חומריו, כלומר נבין את הקורה בעולם. תאלס מגיע למסקנה כי המים מרכיבים את הכול היות וניתן לראות אותם בטבע בכל מצבי הצבירה (التراكم) (נוזל-מים, מוצק (صلب )-אדמה, גז-שמיים). חשיבותו של תאלס הוא לאו דווקא בתכני הפיתרון שהציע, אלא בתפישה כי קיימים חוק וסדר בטבע. צורת מחשבתו של תאלס, שגם מייסד ביה\"ס הנקרא האסכולה המילטית, תעורר את הצורך להמשיך ולחפש אחר תיאוריות שיטיבו להסביר את העולם טוב יותר מקודמותיהן עד להגעה לאמת. תאלס הקים במילתוס בית ספר שנקרא \"האסכולה המילתית\". אסכולה זו התפשטה ביוון כולה ומאז הפילוסופים ביוון נקראים הפילוסופים של הטבע (או הפילוסופים הפרה-סוקרטיים), מכיוון שפילוסופים אלו עסקו אך ורק בטבע. תלמידו של תאלס, **אנכסימנס**, המשיך את קו המחשבה בו נקט מורהו ואמר ש**\"הכול אוויר\"**. **אנכסימנס** טען שכל הטבע מורכב מאוויר, אוויר דחוס או אוויר קלוש. \* אוויר דחוס - מוצק. \* אוויר קלוש - גז. \* קצת דחוס וקצת קלוש - נוזל. **[בעיית התנועה והשינוי: ]** אם **A** משתנה ל - **B** זה אומר כי יש משהו משותף ביניהם. כלומר יסוד משותף לשני המשתנים. באם לא נמצא בין שני המשתנים קשר כלשהו, אזי הם לא קשורים אחד לשני ולא נובעים אחד מהשני, כלומר, שונים מלכתחילה. כלומר, אם הטבע הוא בשינוי ותנועה תמידיים, כיצד ניתן לומר עליו משהו ולמצוא יסוד קבוע שיסביר את כולו? הפילוסוף הראשון שעסק בבעיה זו היה **הרקליטוס** שטען כי **\"הכול זורם**\". כלומר, בטבע הכול משתנה ואין דבר קבוע. העולם נמצא בתהליך מתמיד של שינוי כל הזמן, הכול משתנה. משפט נוסף שלו היה **\"לא ניתן להיכנס לאותו נהר פעמיים\"** (נהר המינדרוס). הנהר משתנה (מים זורמים) והאדם משתנה. הנהר הוא כבר לא אותו נהר והאדם הוא כבר לא אותו אדם. הדבר היחידי שלא משתנה הוא השינוי עצמו ולכן ניתן לומר שהטבע משתנה כל הזמן. הרקליטוס קורא לשינוי, כלומר לחוק המדעי שמסביר את השינוי בשם לוגוס ומכאן לוגיקה - היגיון ומה שמסמל אותו היא האש. בניגוד להרקליטס, טען **פרמינדס** כי **\"היש ישנו והאין איננו\"**, כלומר בשכל ניתן להבין רק מה שיש ולא מה שאין. בשכל אפשר להבין את מה שקיים ולא את מה שאינו קיים. ממשפטו של פרמינדס נובע כי שהיש הוא אחד, נצחי ואין סופי. כלומר בשכל אין אין יש רק ישים ואם יש שני יש אז ביניהם אמור להיות אין והרי אין אין ולכן יש רק יש אחד. מכאן נובע שאין מעבר בין שני משתנים, כלומר אין שינוי ואין תנועה. תנועה ושינוי מחייבים אין ביניהם והרי אין אין בעולם. פרמינדס טוען שהעיניים רואות שינוי בטבע ואילו השכל מבין אחרת, כלומר ישנה סתירה בין החושים לבין השכל. ובמקרים בהם ישנו הבדל בין מה שאני רואה לבין מה שאני מבין וחושב אז השכל הוא הקובע, זאת מהטעם הפשוט כי הראייה היא סובייקטיבית ואילו השכל והלוגיקה הם אובייקטיביים וכפויים על האדם. השינוי והתנועה הם אילוזיה (=אשליה, وهم) כי הם סותרים את ההיגיון (לתת את דוגמת החצים). בעקבות הניגוד שבתורותיהם של הרקליטוס ופרמינדס, היוונים מפתחים שתי אסכולות המשותפות לשתי התורות כשאחת מן האסכולות מהווה את הבסיס למדע עד ימינו אנו. שתי האסכולות מנסות לגשר על הפרדוקס ( מצב בו קיימים לפחות שני פתרונות לבעיה, שני הפתרונות מספקים תשובה מניחה את הדעת לבעיה אך גם שני הפתרונות סותרים זה את זה) שבתורותיהם של הרקליטוס ופרמינדס. **אמפדוקלס** עשה סינתזה(=تركيب) משתי התורות ואומר ש\"קיימים בטבע ארבעה יסודות קבועים ובלתי משתנים\": 1. אדמה. 2. מים. 3. אוויר. 4. אש. אמפדוקלס טען כי על יסודות אלו פועלים שני כוחות (אנרגיה). אמפדוקלס מכנה את שני הכוחות שפועלים בטבע בשם אהבה ושנאה. [אהבה:] אותו כוח אשר משפיע על היסודות בטבע להתאחד. [שנאה:] אותו כוח אשר משפיע על היסודות בטבע להתפרק או להיפרד. לפנינו לראשונה בהיסטוריה של המדע תפישה של יסודות ותפישה של כוחות. תפישתו של אמפדוקלס מקובלת עד היום בקרב האסטרולוגים. גישה זו היתה רווחת עד תקופת הרנסנס. האסכולה השנייה של הסינתזה היא של **דמוקריטס** שטען כי כל חומר בטבע ניתן לחלק לעוד ועוד חלקים עד שמגיעים לחלק שלא ניתן לחלוקה והוא נקרא אטום (ביוונית: א =לא, טומוס =חלק). אם ישנם אטומים אז ביניהם יש אין. האטומים קבועים ובלתי משתנים. לדעת דמוקריטס האטומים זהים, אחידים ומסודרים על פי: סדר, צורה, גודל, מצב ומשקל. השוני בין מרכיבים אלו הוא בעצם השוני בין החומרים השונים המורכבים מאטומים. תלמידו של דמוקריטס, אשר שמו הפך לכינוי גנאי בעברית, המשיך את תורתו של דמוקריטס וטען כי האטומים נעים בחלל הריק, לכל אטום יש רצון חופשי וכי האטומים אינם תלויים בגורם מרכזי המכוון את פעולתם. שמו של תלמידו היה אפיקורוס ותורתו נתפשה ככפירה על ידי הדת היהודית. מאז, כל כופר ביהדות זוכה לשם הגנאי אפיקורוס. בסוף המאה ה-5 לפנה\"ס ובראשיתה של המאה ה-4 לפנה\"ס היוונים נוטשים את הדיון בטבע ומתחילים לדון בבעיות האדם, החברה והמשטר. מעבר זה התבצע בעיקר בשל עליית הדמוקרטיה ברוב ערי יוון. היות והיוונים מעוניינים שהחוק יהיה צודק וישקף את הצדק, עולות שאלות מוסריות כגון: מהו צדק? כמו כן החלה התעסקות במושגים כגון: טוב ורע. שאלות אלו העלו את הצורך להעניק הגדרות אובייקטיביות לוגיות למושגים אלו. **הסופיסטים** הסופיסטים היו הראשונים שעסקו בנושאים אלו בכך שניסו להגיע להגדרות בתחום הערכים. הסופיסטים - הם מורים שלימדו פילוסופיה. הם לימדו את תורתם בשכר. הם נקראו בשם סופיסטים שפירושו הוא החכמים מכיוון שחשבו שהם יודעים בניגוד לפילוסופים שחושבים שהם לא יודעים. התואר \"חכמים\" הוא בעל קונוטציה(دلالة) שלילית. \"חכמים בלילה\". סוקרטס ראה בהם כחכמים בעירבון מוגבל. הסופיסטים היו מוריהם של בנים מהמשפחות העשירות (מעין מורים פרטיים, לימדו פילוסופיה, פוליטיקה ורטוריקה) וכאמור הם קיבלו על כך שכר. הסופיסט החשוב בהיסטוריה היה פרותגורס. פרותגורס טען ש\"**האדם הוא קנה המידה של הדברים**\". פרותגורס התכוון כמובן לתחום הערכים. ערך זה משהו שאני מקריב עבורו והוא אף פעם לא מהווה צורך אובייקטיבי. כלומר, לערך יש משמעות רק שישנה אפשרות לבחור בין מספר ערכים. לערכים אין רציונאליזציה כלומר, לא ניתן להבינם בחינה שכלית. הערכים הם סובייקטיביים ויחסיים לאדם. ולכן האדם הוא קנה המידה של הדברים. על פי תפישתו של פרותגורס אין ערך משותף לכל בני האדם. לכן אין צדק אחד כי לכל אדם ישנה הגדרה שונה. החוק משקף את הצדק או את הערך של הצדק של מי או עבור מי שקבע אותו על פי תפישתו של פרותגורס, אין הגדרה למושגים כמו: צדק, עוול, טוב ורע. אמת זה התאמה בין טיעון למציאות. משפט נוסף של פרותגורס הוא: **\"הדברים כפי שהם נראים לי כאלה הם לי והדברים כפי שנראים לך כאלה הם לך\"**. משפט זה בעצם מהווה את תמצית רעיונותיו של פרותגורס, כלומר כל אחד רואה את הדברים באופן סובייקטיבי. מה המסקנה הנובעת מתפישה זו? מסקנתו של פרותגורס היתה כי מה שנותר לאדם הוא ללמוד רטוריקה (אמנות הנאום, אומנות הדיבור) מכיוון שבעזרת הדיבור ויכולת ההבעה ניתן לשכנע את בני האדם כי הצדק שלי הוא הצדק שלהם זאת מכיוון שאין טוב וצדק מוחלטים. ככל נדע לדבר יפה יותר ובצורה משכנעת יותר נצליח יותר בחיים. לכן פרותגורס אף טען: **\"אני יכול להפוך כל טיעון חלש לטיעון חזק\"**. בדמוקרטיה חשוב כל כך לדעת לדבר כדי לשכנע את הרוב בקביעת חוקים: מה זה טוב, רע, צדק ועוול (במובן מסוים הסופיסטים היו עורכי הדין הראשונים). עמדה קיצונית יותר משל פרותגורס הציג סופיסט אחר ששמו גורגיאס. גורגיאס טען כי **\"שום דבר לא קיים וגם אם היה קיים לא היה ניתן להבינו ואם היה ניתן להבינו לא ניתן היה להעבירו\"** (להעביר ערכים אחד לשני מבחינה רציונאלית). **[סוקרטס:]** סוקרטס כפילוסוף דמה לסופיסטים, אמנם הוא לא קיבל כסף תמורת השמעת נאומיו בשוק, אבל גם הוא עסק בבעיות האדם והחברה ולא הטבע. אולם התפישה הסופיסטית היתה מסוכנת בעיניו מכיוון שעל פי תפישתו אכן קיימים ערכים מוחלטים כלומר יש צדק. סוקרטס טען שקיומו של המושג צדק הוא הכרחי שכן עצם קיומו של המושג מחייב את קיומו. סוקרטס לא העלה על הכתב את תורתו, האדם שעשה זאת הוא אפלטון שהיה תלמידו של סוקרטס. אפלטון מציג את תורתו של סוקרטס בצורת סיפור באמצעות דיאלוגים. בכל הדיאלוגים הדמות המרכזית היא של סוקרטס. לא קיימת הוכחה ניצחת כי סוקרטס היה דמות היסטורית ולכן עולה השאלה עד כמה התורות שמוצגות בדיאלוגים הן תורותיו של סוקרטס או שמא זו תורתו של אפלטון המוצגת באמצעות פיו של סוקרטס. יתכן וסוקרטס היה בעצם אמצעי ספרותי אשר דרכו הציג אפלטון את תורתו. כאמור, סוקרטס יצא מנקודת מוצא כי אם בני האדם משתמשים במילה צדק, אזי זה מחייב כי הצדק וההגדרה של המושג צדק משותפים לכל בני האדם. לדעת סוקרטס, האדם לפני לידתו עם ידע מהו המושג צדק, אולם עם לידתו הוא שכח את משמעותו והגדרתו. תפישה זו נקראת תורת ההיזכרות של סוקרטס. באמצעות תורת ההיזכרות, תפקידו של סוקרטס הוא להזכיר לבני האדם מהו צדק. יש מי שכינו את סוקרטס כמיילד הידיעה והמושגים (עולם האידיאות, אם כן היכן נמצאים המושגים?). הוא מיילד את המושגים על ידי מתודה (שיטה) של דיאלוג. סוקרטס הוכיח בצורה אמפירית טענה זו. באחד הדיאלוגים לוקח סוקרטס ילד מהרחוב שלא למד מתמטיקה ובאמצעות הצגת שאלות מגיע הילד לבדו למשפט פיתגורס ולהבנתו. מכך הסיק סוקרטס שהמתמטיקה היתה קיימת בראש או בשכל עוד טרם נולדנו והיא פשוט נשכחה וכי הלימוד על ידי שאלות רק הזכיר לנער את המתמטיקה ששכח. עוד הסיק סוקרטס כי כך גם בתחום הערכים, באמצעות תורת ההיזכרות יכול היה סוקרטס לחלץ מבני האדם הגדרה משותפת למושג צדק. **אם כך במה שונה היה סוקרטס מהסופיסטים? השוני מתבטא בכך שבניגוד לסופיסטים, חשב סוקרטס כי קיימים ערכים והגדרתם משותפת ואוניברסאלית לבני האדם.** תפקידו של המורה, לפי סוקרטס, אינו להנחיל ידע, אלא ליילד ידיעה. אי אפשר ללמד אדם מה שאינו מסוגל לדלות מתוך עצמו: מבחינה זו, אומר סוקרטס, \"אין לימוד אלא זכירה\". הדיאלוג הסוקרטי, המורכב משאלות מכוונות ומתשובות, מגלם את מהלך ההוראה הראוי. המורה אינו קובע עובדות, אלא שואל. התלמיד הוא זה המוצא את התשובות הנכונות. אם לשפוט לפי המקרה של סוקרטס, מורה טוב צריך לדעת לשאול את השאלות הנכונות כדי לעזור לתלמיד \"ללדת\" את הידיעה שלו. הוראה היא תמיכה, הכוונה וליווי בתהליך של גילוי עצמי. כיצד, אם בכלל, ניתן להוכיח את הטענה? -- באמצעות דיאלוג. כל דיאלוג סוקרטי נפתח באירוניה. על מנת לשכנע אנשים להיכנס לדיאלוג עימו, מחד, שיבח סוקרטס את עמיתו לדיאלוג והרעיף עליו דברי חנופה על כך שהוא יודע והוא החכם באדם ובעולם, אבל בעצם אותו אחד שחושב שהוא יודע, אינו יודע שאינו יודע. מאידך, סוקרטס מציג עצמו כמי שאינו יודע, אולם סוקרטס, בניגוד לחברו, יודע שהוא אינו יודע. בשלב זה התחלתי זה הדיאלוג נמצא במצב של אי שוויון. השלב השני של הדיאלוג ניסה סוקרטס להגיע לשוויון עם בן שיחו על ידי הבאת אותו בן שיח לידיעת אי הידיעה כלומר, למצב בו השותף לשיחה יודע שאינו יודע. בשלב השלישי כשהמשיחים מצויים על מישור שווה הם מנסים יחד לתור אחר ידיעה בצורה אובייקטיבית ולוגית עד למציאת ההגדרה המדעית למושג צדק. תהליך זה, כלומר השינוי ממצב של אי ידיעה למצב של ידיעה באמצעות הנמקה לוגית נקרא דיאלקטיקה. כל הדיאלוגים הסוקרטיים באים אל סופם באפוריה (חוסר מוצא, מבוי סתום). כלומר, סוקרטס לא הצליח למצוא הגדרה לערכים והמושגים שהוא חיפש. היה זה אריסטו אשר ניסח את תרומתו וחשיבותו של סוקרטס להיסטוריה של הפילוסופיה והמחשבה המערבית, זאת חרף כישלונו: סוקרטס הוא הראשון שניסה להגיע להגדרת מושגים ולכן צריך להמשיך לחפש. בשנת 399 לפנה\"ס הועמד סוקרטס לדין באשמת פגיעה בכבוד האלים (משפט פוליטי במסווה דתי, סוקרטס הוא אדם אשר האמין באלים האולימפיים) וכן בהשחתת הנוער האתונאי. על פי השיטה האתונאית על האדם הנמצא אשם לבחור את עונשו, תחת זאת ובמקום להציל את עורו, סוקרטס נאם נאום ארוגנטי (שחצני) שבו טען כי לא נעשה לו משפט צדק וכי כהכרת תודה לתרומתו הרבה לאתונה ראוי כי ראשיה יעניקו לו קצבה נדיבה לשארית חייו. הנאום הכעיס את האתונאים ובעקבות כך נערכה הצבעה שנייה והעונש הוחמר. הוחלט להוציא את סוקרטס להורג. אולם חרף ההחלטה זו, ניתנה לסוקרטס האפשרות לברוח מן העיר (שיקולים פוליטיים, בריחתו היתה מביאה לבריחה המונית של תומכיו). בנאום לפני מותו, שהיה צנוע (متواضع) יותר מקודמו, טען סוקרטס בעקשנות (بعناد) כי לא ראוי שהוא, סוקרטס, אשר נטל (عبء) חלק בחוקי הפוליס האתונאית לא יהיה כפוף (خاضع) להם ולא יקיימם. סוקרטס נטל את הרעל (سم) ושתה אותו. לאחר מותו, הקים אפלטון בית ספר ומלמד את תורתו של סוקרטס (יתכן ואת תורתו שלו) בית ספר זה נקרא אקדמיה. אפלטון המשיך את דרכו של סוקרטס, מורהו, בתחום האידיאות (الأفكار) וכמו כן עסק במדעי המדינה. אפלטון כותב ספר שנקרא \"פוליטיאה\" (המדינה). הספר מורכב מעשרה דיאלוגים והגיבור המרכזי בהם הוא סוקרטס. בספר זה ממציא אפלטון ז\'אנר (סוגה) ספרותי חדש, ספרות אוטופית (דוגמאות לאוטופיות בהיסטוריה: תומאס מורוס - \"אוטופיה\", הרינגטון - \"אוטופיה\", פרנסיס בייקון - \"אטלנטיס החדשה\", הרצל - \"אלטנוילנד\"= ארץ ישנה חדשה). כאמור, נקודת המוצא של אפלטון היא האוטופיה (או= אין, טופוס= מקום,ביוונית: \"מקום שאינו בנמצא, פרי הדמיון והכיסופים בלבד). הכוונה לדגם או תכנית למשטר או למבנה חברתי אידיאליים שלא קיימים במציאות ובשום מקום ולדעת אפלטון צריך להקימם. כלומר הספר הוא לא מחקר אמפירי, מחקר על המדינה כפי שהיא במציאות. אפלטון לא חקר מהי המדינה, אלא מה ראוי שתהיה המדינה. לדעת אפלטון, \"**בלי מדינה אין צדק**\" כלומר, בלי המדינה כל אדם יכול לעשות מה שהוא רוצה. מכאן ממשיך אפלטון להגדרת יעודה של המדינה: \"**המדינה היא ארגון שצריך לממש את צדק**\" וכדי להגדיר מהי המדינה המממשת את הצדק צריך תחילה להגדיר ולהבין מהו הצדק. השאלה הנשאלת היא: מהו הצדק אשר על פיו תוקם המדינה? בספר המדינה הראשון יוצא סוקרטס לרחוב לבדוק מהו הדבר הנקרא צדק. סוקרטס פוגש את תראסימאכוס שטען ש: \"**צדק זה התועלת של החזק**\" (הערת שפינוזה). כלומר, על פי הגדרתו של תראסימאכוס, משקף הצדק את הכוח של החזק שהוא בעצמו קבע. תפישה זו של הצדק, היא סובייקטיבית ויחסית ומשקפת, כמובן, את דעותיהם של הסופיסטים ועל כן סורקטס לא מקבלה וממשיך לחפש אחר הצדק המשותף והמוחלט לכולם (כמו במתמטיקה). על פי המתואר בספר, מצליח סוקרטס לסתור את טענותיו של תרסמכוס, אולם סוקרטס לא מצליח למצוא הגדרה למילה צדק ומכאן מהי המדינה האוטופית (مثالي). בספר המדינה ב\' נוקט אפלטון בדרך חדשה, הוא מנסח אקסיומה (بديهية) למושג צדק, שתאפשר לו לבנות על בסיסה את המדינה (אקסיומה: הנחה בסיסית שאי אפשר להוכיחה אולם אי אפשר גם להפריחה ועליה ניתן לבנות בניין לוגי של טענות). הגדרת אפלטון למושג צדק היתה: \"**עשות האדם את שלו**\" כלומר, לכל אדם יש חובה ותפקיד ואם כל אדם יבצע את חובתו ותפקידו, ימומש הצדק. המסקנה הנובעת מהאקסיומה זו היא כי המדינה של אפלטון לא תהיה שוויונית מאחר ולכל אדם יש חובה ותפקיד שונים ולא שווים. מכיוון שעל פי אפלטון בני האדם אינם שווים, יוצא שחוסר שוויון פירושו צדק (האם שוויון הוא צדק?). [המדינה של אפלטון התחלקה לשלושה חלקים:] 1. לרב בני האדם במדינה יש חובה עיקרית אחת והיא לעבוד ולהביא פרנסה, ובכך שעובדים ומפרנסים, ממשים את הצדק. המעמד הנמוך ביותר במדינה של אפלטון הוא מעמד העובדים - מפרנסים. 2. הקבוצה שנייה של בני אדם היא אנשים שצריכים להוות את הביורוקרטיה של המדינה, כלומר, קבוצת אנשים המהווה את הממסד במדינה ולהם קורא אפלטון \"עוזרים\" \"ושומרים\" (עוזרים למעמד העליון ושומרים על הצדק). תפקידם הוא לשמור ולפקח על המפרנסים וציות למעמד העליון. 3. [המעמד העליון:] בראש המדינה האפלטונית, צריך שיעמוד הפילוסוף (או המלך הפילוסוף) היות והפילוסוף הוא המגדיר הגדרות ולכן בכוחו להגדיר מהו צדק ובכך לממש את יעודה של המדינה שהוא לממש את הצדק. הפילוסופים הם היודעים מהו צדק והאם ניתן לממש אותו. על פי אפלטון, תפקידו של הפילוסוף הוא להכתיב לאנשים במדינה את מעשיהם ואת ערכיהם ומכאן בעצם נובע כי אפלטון רצה לייסד מדינה טוטאליטרית - פשיסטית. אולם אפלטון משלב במדינה האוטופית שלו גם יסודות סוציאליסטיים. כעיקרון על מנת להקים מדינה אוטופית - אידיאלית צריך לשנות בחברה עקרונות בסיסיים. ואכן, אפלטון טען כי בכדי להקים את המדינה האוטופית - אידיאלית שלו צריכים להתבטל שני דברים שהתקיימו עד כה במדינה: 1. בכל חברה יש קונפליקט חריף בין המעמדות השונים על שליטה על גורמי ומוצרי הייצור וכדי להקים מדינה טובה, סבר אפלטון כי צריך לבטל את עיקרון הקניין הפרטי. הקניין יהיה ברשות המדינה זאת על מנת למנוע את המאבקים בין המעמדות השונים. בשל תפישה זו, נחשב אפלטון כאבי - אבות הסוציאליזם. 2. יסוד נוסף שאפלטון מעוניין לבטל בכדי להקים את המדינה האוטופית הוא מוסד המשפחה. ביטול המשפחה, לדעת אפלטון, ישים קץ לסכסוכים והחיכוכים בין המשפחות השונות (החלוקה באתונה על פי אריסטו היתה: משק הבית, השבט, כפר, עיר - המדינה). כמו כן, בעולם העתיק הנשים היו קניינם של הבעלים והרי אפלטון היה מעוניין לבטל את עיקרון הקניין הפרטי. לכן הנשים יהיו שוות בכל לגברים כאשר הן תחדלנה (كفى) להיתפש כקניין. אפלטון טען כי הנשים לא צריכות להיות קניינם של הגברים. ביטול המשפחה התייחס אך ורק לשתי המעמדות העליונים: הפילוסופים והעשירים. בקרב מעמד העובדים - מפרנסים, המבנה המסורתי של המשפחה ייוותר כמקודם. אולם הילדים של אותן משפחות יהיו קניינה של המדינה והם יקבלו חינוך משותף. ואכן חלקים רבים מספר \"המדינה\" של אפלטון עוסקים בחינוך ובתכני הלימוד אשר ראוי שהילדים ילמדו. התלמידים הטובים ביותר יצטרפו למעמד הפילוסופים והפחות מוכשרים יצטרפו למעמד הביורוקרטים. אפלטון טען שיש לסלק מהמדינה את המשוררים והסופרים מכיוון שהם עוסקים ברגש, זאת בניגוד לפילוסופים העוסקים בהיגיון, ולדעת אפלטון הרגש מסכן את השיפוט השכלי של האדם. \"לא קיים דבר בעולם אשר ישנה סיבה לבכות עבורו\", נהג לומר אפלטון. אולם לדעת אפלטון יש להתיר (السماح) רק סוג אחד של שירה והוא שירי המנון (نشيد وطني) מכיוון ששירים אלו משקפים את ערכיה של המדינה ואת ערכיו של השליט. עוד טען אפלטון כי יש לגרש מהמדינה את האומנים היות והאומנות אינה משקפת את המציאות כי אם מעוותת (مشوه) אותה והציורים מעוותים את השכל. אפלטון ניסה ליישם את תורתו בפוליס היוונית סירקוזי (באי סיציליה). טירן בשם דיאון, מי שבעבר נמנה על תלמידיו של אפלטון, תפס את השלטון בפוליס. עקב כך נסע אפלטון לסירקוזי בכדי לממש את האוטופיה שלו. לאחר זמן מה, מוצא עצמו אפלטון בכלא והוא נאלץ לגייס כסף רב מאתונה, עירו, כערבות. לאחר תשלום הערבות ברח אפלטון לאתונה ומאז תורתו נותרה תיאורטית בלבד. היתה זו האריסטוקרטיה אשר כלאה את אפלטון, בעקבות החשש לאבד את קניינה הפרטי. תורתו של אפלטון נותרה בלתי ניתנת למימוש עד לכינונן של המשטרים והמדינות הסוציאליסטיים והפשיסטיים. **[אריסטו:]** אריסטו חי בין השנים 384 -322 לפנה\"ס, היה תלמידו של אפלטון ומורהו הפרטי של אלכסנדר מוקדון. בניגוד למורהו שעסק אך ורק בתחומי החברה והאדם, עסק אריסטו כמעט בכל התחומים הקיימים: פיסיקה, אתיקה, ביולוגיה, בוטניקה (علم النبات), פסיכולוגיה, לוגיקה ועוד. כמו אפלטון, גם אריסטו עסק במדעי המדינה, אך בניגוד למורהו, מחקרו לא היה אוטופי - אידיאולוגי, אלא אמפירי. בחיבור \"הפוליטיקה\" המונה שמונה ספרים, מנסה אריסטו להגדיר מהי המדינה ולא מה שראוי שתהיה המדינה. כמו כן אריסטו ביצע מחקר אשר השווה בין המשטרים והחוקות של 158 ערי - מדינה יווניות. ממחקר עצום ומקיף זה נשתמר רק חיבור אחד, זה העוסק בפוליס אתונה ושמו \"מדינת האתונאים\". החיבור התגלה בשנת 1830 על גבי פפירוס מצרי. בחיבורו \"**הפואטיקה**\", מנסה אריסטו להגדיר מהי ספרות. אריסטו שאל האם ישנה חוקיות בספרות (أدب) ואם כן, האם ניתן להגדירה? ספרות כוללת, בין היתר (ضمن امور اخرى) , פרוזה (نثر) שהיא יצירה ספרותית שאיננה שירה (מה ההבדל? שירה: נכתבת במשקל או בחרוזים). בדרכו להגדיר מהי החוקיות אשר מגדירה את הספרות, שאל אריסטו: מה ההבדל בין ספרות להיסטוריה? הספרות נכתבת על מה שעלול היה להיות מתוך הסתברות או מתוך הכרח בעוד ההיסטוריה עוסקת במה שהיה. אנשי דת, פוליטיקאים והעיתונות עוסקים במה שקורה. הנביאים עוסקים במה שיהיה. ההיסטוריה נכתבת על מה שהיה ואילו הספרות על ההסתברותי או ההכרחי שיהיה ועל כן היא פילוסופית יותר (מדעית יותר) ומכאן נעלה יותר שכן הספרות מספרת בעיקר את הכלליים (חוקיות) בעוד שההיסטוריה את העניינים הפרטיים. בספרות קיימת חוקיות ואילו בהיסטוריה לא. הסופר הוא איש מדע ולכן הוא צריך להבין את נפש האדם, הסופר הוא מעין פסיכולוג. ככל שהסופר יבין טוב יותר את נפש האדם הוא יכתוב ספרות טובה יותר. בספרות ישנן דמויות ועלילה וכאשר הסופר בונה את דמויותיו בעלילה הוא צריך לדעת את החוקיות בנפש האדם ולהבין את מערכת היחסים בין בני האדם ולכן, לדעת אריסטו, הסופר הוא איש מדע. ספרות טובה היא ספרות טרנס - היסטורית, אל - זמנית, כלומר ספרות שהיא אינה רלוונטית אך ורק לתקופה מסוימת היות ונפש האדם לא השתנתה מזה עידנים. **לשם מה נחוצה הספרות?** היצירה הספרותית החשובה ביותר היא הטרגדיה שמשקפת את המהות הגדולה של הספרות. לטרגדיה (مأساة) יש מטרה והיא: סיפור המעשה. הטרגדיה היא חיקוי עלילה נעלה ושלמה, כלומר יש לה התחלה, אמצע וסוף, כלומר היא בעלת התפתחות הגיונית. היא כתובה בשפה גבוהה, זאת על מנת שתהיה ראויה לכל התקופות. בטרגדיה ישנו חיקוי עלילה של מאורעות (أحداث) המעוררים בנו פחדים ורחמים, זאת מתוך הזדהות פסיכולוגית (\"זה יכול לקרות גם לנו\"). או כמו שאריסטו טען: \"הטרגדיה היא חיקוי חיים\". בשעה שאנו מזדהים עם הדמות, מפחדים איתה או מרחמים עליה, נפשנו מתנקה מכל רע (קתרזיס =זיכוך או מירוק נפשי, מילולית ביוונית: טיהור). ככל שנראה יותר טרגדיות נפשנו תתנקה יותר ואז, מבחינה פסיכולוגית, נהיה בני אדם טובים ושלווים יותר. הסופר הוא מעין פסיכולוג - סוציולוג שתפקידו להביא אנשים לקתרזיס אשר יעלה את בני האדם לרמה אינטלקטואלית (فكرية) גבוהה יותר.