סיכום יחידה 1_.docx

### **[היסודות הרעיוניים של מדינת היהודים]** מטרתו של השיעור הראשון היא הכרת שני המוטיבים המרכזיים המהווים את היסודות הרעיוניים של החברה הישראלית: 1\. הציונות בניגוד למסורת היהודית 2.יחסי הגומלין בין השיח הציוני לשיח הגזענות הקלאסית לשני מוטיבים אלו השפעה רבה על הקונפליקטים השונים שעיצבו את היחס...

### **[היסודות הרעיוניים של מדינת היהודים]** מטרתו של השיעור הראשון היא הכרת שני המוטיבים המרכזיים המהווים את היסודות הרעיוניים של החברה הישראלית: 1\. הציונות בניגוד למסורת היהודית 2.יחסי הגומלין בין השיח הציוני לשיח הגזענות הקלאסית לשני מוטיבים אלו השפעה רבה על הקונפליקטים השונים שעיצבו את היחסים בין קבוצות במדינת ישראל. הציונות נתפסת כהמשך של היהדות וכענף מתפתח מתוך עולם היהדות והמסורת.רעיון לאומי. המסורת היהדות- פחד מריבונות, חוסר רצון להתעטף בכוח פוליטי בעקבות רצון המשיח. [הולדת הציונות: האנטישמיות המודרנית] האנטישמיות היא המניע העיקרי להופעת הציונות כתנועה לאומית. לוותה ברדיפת יהודית ממוסדת וגם לא ממוסדת והדגישה את הצורך למציאת פיתרון.\ תחילה עם פרשת דרייפוס בו הרצל סיקר את האירוע. דרייפוס הוציא כל סממן יהודי בשביל להתקדם וברגע שהואשם, הרצל הבין כי חזון ההשתלבות של היהודים באירופה נידון לכישלון. ובכך הפתרון הוא כינונה של לאומיות יהודית ובהמשך מולדת. סיבת האנטישמיות: היהודים כזרים והעדר לאומיות יהודית. 1\. הציונות בניגוד למסורת היהודית א. המסורת היהודית רואה את האנטישמיות כתופעת טבע שאין דרך ממשית/פוליטית להביא לסיומה לעומת הציונות שרואה את האנטישמיות כתופעה שאפשר להעלים באמצעות כינון של הלאומיות היהודית מחדש. ב. משיחיות כביטוי דתי לרעיון הלאומיות המודרני: ישנה הקבלה בין רעיון הלאומיות לרעיון המשיחיות (המשיח- מלך, ביטוי לכוח פוליטי עם שאיפה לחירות פוליטית). רעיון המשיחיות עורר פחד וחשש מפורענות ואלימות כתולדה של חורבן בית המקדש השני ומרד בר כוכבא. חז\"ל ניסו לצמצם את הלהט המשיחי כדי לקיים את היהדות החדשה יש צורך לגנוז את השאיפות הלאומיות. מתוך תמונתו של הרצל עם הקייזר וילהלם ניתן לראות את תמונת המצב היהודית בימינו אנו. כאשר הקיסר הגיע לארץ ישראל, ביקר הקיסר במקווה ישראל, והרצל שהיה גם כן בישראל, המתין לקיסר בצד הדרך ואכן הקיסר עצר את סוסו ושוחח עם הרצל שיחה קצרה של מספר דקות. הרצל שהתכונן להנציח את המעמד ביקש מידידו דוד וולפסון לצלם את האירוע. וולפסון התרגש לנוכח המעמד צילם את התמונה בה רואים את הקיסר ואילו הרצל נשאר מחוץ לתמונה, אזי וולפסון לאחר מכן ניסה לשחזר את התמונה באמצעות פוטומונטאז\'. מעבר לאנקדוטת הזיוף, ניתן לחזות בה במעמד היהודים בסוף המאה ה-19. הקיסר אינו מייחס חשיבות לאדם שמתיימר להנהיג את העם היהודי ואינו מקיים פגישה רשמית עם הרצל. כל האירוע שהרצל ייחס לו חשיבות רבה היה מבחינת הקיסר חסר משמעות ובוודאי מבחינה מדינית כפי שהרצל ראה את הדברים. מספר ימים לאחר האירוע הזה, הרצל נפגש לפגישה רשמית עם הקיסר בירושלים ושטח את רעיונותיו הלאומיים, אך מנקדות מבט גרמנית תואר האירוע ודבריו של הרצל כחסרי תוכן לאומי ממשי. \"הקיסר נפגש עם הפטריארך הקתולי והפטריארך היווני, שניהם הקדימו את הוד מלכותו בפתחי מעוניהם. הקיסר קיבל את הקונסול הצרפתי ולאחר מכן משלחת יהודית. כתשובה לנאום של ראש המשלחת הזאת, הביע הקיסר וילהלם את התעניינותו רבת החסד בכל אותם מאמצים שמטרתם לשפר את החקלאות בארץ לתועלתה של האימפריה התורכית ומוך הכרה מלאה בשלטונו של הסולטן\". מתוך הדברים עולה כי הרצל לא הוזכר כלל ואת כל הטיעונים בניסיון לקבל לגיטימציה ששטח בפני הקיסר, נועדו לשפר את החקלאות בשטחי ארץ ישראל שהייתה אז תחת שליטה תורכית. 50 שנים מאוחר יותר קמה מדינת ישראל ושינתה ללא היכר את מעמדם הפוליטי של היהודים בעולם- מעם חסר זכויות, לעם ריבוני בעל עוצמה פוליטית. זוהי מהפכה של ממש שגודלה ניכר בפער מתמונתו של הרצל עם הקיסר המשקפת את מעמד היהודים באותה תקופה כנתיני המעצמות אל מול תמונת הכרזת המדינה, פרי חזונו של הרצל, 50 שנים מאוחר יותר. **[חלק ב\'- הולדת הציונות: אנטישמיות מודרנית:]** נקודת המוצא להבנת שני המוטיבים שהזכרנו קודם לכן- ציונות כניגוד ליהדות ויחסי הגומלין בין השיח הציוני לבין שיח הגזענות היא תחילתה של תופעת האנטישמיות וכן המניע העיקרי להופעת התנועה הציונית. תופעת האנטישמיות, שלוותה ברדיפה ממוסדת ולא ממוסדת כאחד, הדגישה את הצורך הדחוף במציאת פתרון למצוקתם. לפרשת דרייפוס יש משקל רב בסיפור הציוני. פרשה זו מתחילה עם האשמתו של אלפרד דרייפוס, גנרל בצבא צרפת, בכך שמסר מידע לגרמניה אודות צבא צרפת. הרצל היה בטקס ההשפלה של דרייפוס ושלילת דרגותיו. אירוע זה השריש במחשבתו של הרצל כי ליהודים אין מקום באירופה, וזאת מכיוון שדרייפוס סימל את היהודי החדש, שהתערה לחלוטין בתרבות הצרפתית וטיפס במדרגות הקצונה והחברה. ובכל זאת, יהדותו דבקה בו והוא חווה את אכזריותה של האנטישמיות. מכאן, הרצל טען שאם התערותו של דרייפוס בחברה לא צלחה על אף הישגיו, הרי שחזון ההשתלבות של היהודים במדינות הלאום באירופה נידון לכישלון. \- **הפתרון אם כן, טמון בפעולה אחרת, נועזת וחדשה- כינונה של לאומיות יהודית.** הפתרון הציוני מונח **כתולדה ישירה של היעדר לאומיות יהודיות**. היות שהיהודים היו אזרחים במדינות לאום שהחלו לשגשג החל ממחצית המאה ה-19. פתרון לבעיית האנטישמיות דרך חידוש הלאומיות היהודיות עולה מתוך שם ספרו של הרצל- מדינת היהודים. הרצל מודע שפתרונו של הרצל להקמת מדינת היהודים הוא חדשני. הרצל לא מקבל את התפיסה הדתית שהאנטישמיות המודרנית היא שנאת היהודים הקלאסית. הוא מסרב לראות באנטישמיות תופעה כמחלה חשוכת מרפא שלוקים בה עמי העולם ביחסם ליהודים. בד בבד, הרצל מסרב להכיר בפיתרון הגלום המכיר בהשתלבותם של היהודים בחברה האירופאית כפי שחזו הוגים יהודים ליברליים במרכז אירופה. לדידו של הרצל וציונים אחרים בתקופתו, שתי גישות אלה שגויות ואין בהם די להושיע את היהודים תופעת האנטישמיות. \- **הדרך למיגור המוחלט של תופעה זו היא הפיכת היהודים ללאום ולאחר מכן יקימו לעצמם מולדת**. דברים אלה נכתבו בלב ספרו של הרצל. \"כשאף נתחיל להוציא לפועל את תוכניתנו (הפתרון הציוני), תידום האנטישמיות בכל אתה ולאלתר\". מכאן קל להבין מדוע הציונות ביקשה להתנתק מהיהדות המסורתית, ומתפיסותיה הדטרמיניסטיות ביחס לתופעת האנטישמיות- הרי שהיהדות רואה את האנטישמיות כמעין תופעת טבע שאין דרך ממשית או פוליטית לעצור את התפשטותה ואילו הציונות רואה את האנטישמיות כתופעה שניתן להתמודד עמה ואף להעלימה באמצעות כינונה של הלאומיות היהודית מחדש. ואולם, זו לא הסיבה היחידה לניתוק מהמסורת היהודית. \- החשש במסורת היהודית מפני המשיחיות כתולדה של חורבן בית המקדש השני ומרד בר כוכבא: הסיבה העמוקה יותר נעוצה בחשש ובפחד שקיים במסורת היהודית ביחס לרעיון הלאומיות או בהקשר הדתי- רעיון המשיחיות. ראשית נציין כי **קיימת הקבלה בין רעיון הציונות לבין רעיון המשיחיות**. נקראה את שני המושגים הללו כדומים. המשיח הוא בראש ובראשונה מלך- ביטוי לכוח פוליטי ושררה בשלטון. בורר שלרעיון זה המשיחיות נקשרו כתרים של תקופה פלאית וניסית של גאולת עולם ומיגור הרוע והסבל. ואולם ביסוד הרעיון המשיחי קיימת השאיפה לחירות פוליטית. במובן זה נמצא הקבלה בין משיחיות לבין שחרור לאומי- קרי לאומיות. \- אם כן, רעיון המשיחיות במסורת היהודית עורר פחד וחשש מפני פורענות ואלימות. בעקבות חורבן בית המקדש ואיבוד הריבונות היהודית במאה הראשונה לספירה, ולאחר המרד המשיחי- מרד בר כוכבא- כנגד האימפריה הרומית נתפסה המשיחיות כרעיון מסוכן. ההרס והחורבן נקשרו במחשבת חז\"ל לתקוות המשיחיות שעודדו את היהודים למרוד באימפריה הרומית ובכך להמיט חורבן על העם היהודי במאות הראשונות לספירה. \- לדידם של חכמי התלמוד והמדרש, בכדי לקיים את היהדות החדשה שנוצרה בעקבות חורבן בית המקדש יש צורך לגנוז את השאיפות הלאומיות של היהודים ובוודאי להימנע מכל מרד מול האימפריה הרומית. ביטוי לכך ניתן למצוא במדרש. המדרש מתאר את הצורך לחזור לחיי שגרה ולא להסיח את הדעת ולא לחדול ממלאכה בגלל בשורה משיחית. \- ביטוי מזוקק יותר לחשש מפני הלאומיות טמון במדרש מפורסם שנקרא מדרש שלוש השבועות. חשיבותו של מדרש זה היא בהיותו בעל משמעות בצמתים היסטוריים של קהילות יהודיות רבות לאורך מאות השנים לאחר שנכתב. המדרש מבוסס על פסוק ממגילת שיר השירים. \"השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ\"- כיוון שפסוק זה שנפתח בשבועה חוזר על עצמו שלוש פעמים, טענו חז\"ל שיש כאן שלוש שבועות. שתי שבועות שמכוונות לעם ישראל ואחת לעמי העולם: 1\. שבועה ראשונה- שלא יעלו ישראל בחומה. 2\. שבועה שנייה- שהשביע הקב\"ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם. 3\. שבועה שלישית- המכוונת לאומות העולם-אמר הקב\"ה שלא יערמו ויציקו לעם ישראל יתר על המידה. המדרש מציין גם סנקציה אם יפרו היהודים את שבועתם. אם עם ישראל יכונן את הארץ מחדש וימרוד באומות העולם, אלוהים יהפוך את עם ישראל לבשר ציד עבור אומות העולם. על פי מדרש זה אין לעם ישראל רשות לדחוק את הקץ, הגאולה הלאומית תלויה באלוהים בלבד ועל כן על היהודים להמתין בפסיביות בעמים בהם הם חיים. \- עדות לחשיבותו של מדרש שלוש השבועות ניתן לראות בדבריו של הרבי מסאטמר, ממנהיגי הקהילה החרדית, שבניגוד לאגודת ישראל, הוא נאבק ברעיון הציוני ובנושאיו של רעיון זה. לדידו של **הרבי מסאטמר**, השואה- הטרגדיה של העם היהודי התרחשה כתוצאה מהמרד באותן שבועות שהופרו ובגלל הולדתו של הרעיון הציוני. \- כל עוד היהודים אחזו בתפיסה פסיבית ביחס לגאולתם, לא היה ניתן לכונן תנועה לאומית. מכאן ניתן להבין את הטקסטים השונים בהם הרצל קורא תיגר על היהדות ורואה אותה באור שלילי. הרצל כתב מאמר הנקרא \"מאושל\" כינוי גנאי ליהודים, שתיאר סטריאוטיפ יהודי מפי אנטישמים. הרצל כותב בכעס כי אם הציונות תיכשל, הוא יתלה כישלון זה באותם אנטי ציונים מתוך היהדות שסירבו לקבל את בשורת הציונית. הרצל טוען כי באויב יש לנהוג כאויב. אם תחטיא הירייה הראשונה את המטרה, הירייה השנייה תשמש כנקמה. החץ השני של הציונות נועד לחזהו של מאושל. דוגמא נוספת מצויה בהספד שנשא הרצל להוגה הציוני מקס נורדאו בהלוויותו. [חלק ג\'- יחסי הגומלין בין ציונות לגזענות:] \- המוטיב השני של הציונות הוא יחסי הגומלין בין שיח הגזענות הקלאסית במאה ה-19 לבין השיח הציונות. חשוב להבין כי הגזענות כיום נתפסת בצדק כתופעה שלילית וחסרת כל ביסוס מדעי ואולם לא כך נתפסה הגזענות במאה ה---19. במאה זו תורת הגזע הייתה לגיטימית והיא נתפסה כחלק מהקדמה המדעית ונלמדה באוניברסיטאות כחלק ממדע הביולוגיה ומדע הרפואה החדש. \- תורת הגזע מסווגת את בני האדם לפי מפתח ביולוגי כך שבכל גזע עצורים תכונותיו, תכונות האופי וההתנהגות. האדם אינו יכול לברוח מגזעו שכן הוא טבוע בו מטבע לידתו. \- לאחר מלחמת העולם השנייה והתוצאות הנוראיות של הגזענות כפי שבאו לידי ביטוי בשואה, הפכה הגזענות כמוקצית מחמת מיאוס, כתופעה מסוכנת חברתית וחסרת כל ביסוס מדעית. \- ציונים רבים שאימצו את רוח הזמן בסוף המאה ה-19, נטשו את הגטו היהודי ואת המסורת היהודית, והתערו בחברה האירופאית, היו צריכים גם להתמודד עם מדע זה, עם אותה גזענות שמיקמה אותם כיהודים, כבני גזע נחות. \- אם כך, כיצד ציוני חילוני הנחשף לתורה זו כחלק מעולם המדע אותו הוא מעריך או מאמץ, מתמודד עם תורת הגזע? קל להבין כי אצל ציונים משכילים וחילונים אלו נוצר דיסוננס שאילץ או הכריח אותם לפלס דרך והסבר לנוכח תורה זו. כפי שנראה, אימצו ציונים אלה שתי גישות המכונות \"יחסי הגומלין בין שיח הגזענות לשיח הציוני\": 1\. **גישת ההפנמה**- חלק מהציונים נטו לאמץ את טענות תורת הגזע והפכו למעין יהודים שגילו עוינות לעצמם ולבני עמם. מנקדות המבט של ההווה קל לבוא חשבון עם עמדה זו ולראות בה שנאה עצמית מוך הפנמה עצמית של תורת הגזע. ואולם, ברוח התקופה, אדם מודרני הלומד באוניברסיטה ונחשף לרעיונות אלו מתקשה מאוד לבקרם. דוגמה לגישת ההפנמה ניתן לראות מדבריו של ההגה הציוני נתן בירנבוים. בירנבוים הוא האדם החתום על שמה של תנועת הלאומיות היהודית ותבע את הציונות כשמה של התנועה. עשרות שנים אחרי שכתב את דבריו, נטש בירנבוים את הציונות החילונית, חזר בתשובה והפך לאיש אגודת ישראל החרדית. הדברים שכתב בירנבוים ב1885 משקפים אימוץ בוטה של רעיונות תורת הגזע והם כאמור ביטוי לגישת ההפנה. \"רוח הנשך והשפל אשר הרחיק את ידינו מעבודת המחרשה והפטיש, הרמאות, הפחדנות המבריחה אותנו משורות הלוחמים וממלטת אותנו מהדו קרב הגברי, הופעותינו המעוררת גיחוך וזרות, רשימה זו של מעלות ומידות טובות אחת מקורה: הגזע השמי שלנו\". 2\. גישת **המודה במקצת**- גישה נפוצה יותר, גישה זו נוטה לראות את כל פגמי היהודים וחסרונותיהם ככאלו התלויים במצבם של היהודים בגלות. גופם והתנהגותם של היהודים עוצבו במאות השנים של רדיפות ותלאות. על פי גישה זו סיווגם של היהודים כגזע נחות נעוץ בחוסר הבנה. להפך, היהודים הם גזע מובחר ואמיץ כפי שמעידים סיפורי המקרא, וכי רק אירועי הגלות הארוכה וניתוקם מאדמתם הוליד את מראם בהווה. אילו, כך טוענים המצדדים בגישה זו, נחזיר את היהודים למקורם, יחזור גם הגוף היהודי למקורו. ביטוי מרתק לגישת המודה במקצת נמצאת בדבריו של ההוגה הציוני מקס נורדאו במסה המפורסמת כ\"יהדות השרירים\" נורדאו כותב את המסה אחרי מכתב שנשלח אליו מאגודת ספורט יהודית בברלין(בר כוכבא). נורדאו מוקסם מהרעיון שקם לו זן חדש של יהודים, יהודים עם שרירים ששונים מהדימוי של היהודי הרפוי. יש באגודת הספורט הזו לפי נורדאו ביטוי ליצירת יהודי חדש, שאינו דומה לאבותיו, בהתנהגותו ובאורחות חייו ובהופעותו השרירית. חוזר נורדאו על מספר מטענות תורת הגזע ובאופן מפתיע מצדד בחלקן. \"היהודי הוא כבד תנועה מבחינה גופנית, חדל זריזות עד כדי מסכנות, רפה אונים עד כדי לעורר רחמים, שהוא איטר בשתי ידיו, שרגליו מכשילות אותו בכל רגע ורגע, שנוח לו בעמידה עקומה ועקלתונית ובמעמידה זקופה וכדומה. כך טוענים האנטישמים ואנו (הציונים) עונים אחריהם אמן, אכן, היהודי נפול בהרבה מאנשי סביבתו בשיעור קומתו\". בהמשך מפרט נורדאו את תכונות האופי שמאפיינות את היהודי, נורדאו חוזר בדבריו בתופעות המזוהות עם התנהגותו והופעותו של האדם היהודי. נורדאו, בניגוד לעמדה שנקט בה בירנבוים, מנמק את מצבם של היהודים בהווה בתלאות הגלות ובהיעדר הלאומיות. תנאי חיים שלוו ברדיפה מתמדת הובילו להופעתו כפי שנטען בתורת הגזע. נורדאו אומר שאם העם היהודי יחזור לארצו ויחד שאת הקשר עם המסורת ארוכת הימים שלו, העם היהודי יחזור להיות עם גאה, עם לוחם ועם אמיץ. הגלות, על פי תזה זו, היא עיוות שהרס את גופם של היהודים והשחית את אורכות חייהם. הלאומיות היא תרופה להחייאת גופו המנוון של היהודי. במילים אחרות, יצירתו של יהודי חדש על חורבותיו של היהודי הישן והגלותי. ראינו אם כן, ששיח הגזענות לא נתפס כדבר שלילי. להיפך, השיח הציוני ניהל יחסי גומלין עמו ובמידה מסוימת אף הפנים חלק מרעיונות שיח זה. שיח הגזענות לא נכח רק בהבחנות שבין יהודי חדש- ציוני, לבין יהודי ישן אלא גם ביחסים שבין יהודים שחיו במזרח אירופה לבין אלו שחיו במערב אירופה. ה\"אוסטיודן\"- יהודי מזרח אירופה, זכו ליחס פטרוני ואף גזעני מצד יהודים שחיו במרכז ובמערב אירופה. יחסים אלו גם היוו את החולייה המחברת לדפוסי גזענות ביישוב היהודי ולאחר מכן במדינת ישראל. מקס מרקוזה כתב בשנות העשרה של המאה ה-20, ראה עצמו כבן התרבות הגרמנית ועם עליית הנאצים הוא עלה לישראל. מרקוזה מבטא בדבריו טענות גזעניות ביחס ליהודי מזרח אירופה ומסרב להגירתם לתוך גרמניה. מדובר בתקופה בה חוו יהודי מזרח אירופה גזענות ממוסדת ופוגרומים ואלו ברחו למערב אירופה בהנחה ששם פוגרום ממוסד לא יתרחש, אל אמריקה ואל ארץ ישראל במה שיכונה בעתיד \"העלייה השנייה\". מרקוזה רואה את זרם היהודים המאיים לשטוף לטענתו את גרמניה ונרתע מכך. הוא עושה הבחנה בין יהודי המזרח לבין יהודי גרמניה. הוא טוען כי אלו יהודים עניים אומללים. הוא טוען שהם זרים כי הם רוצים להיות זרים, ואורחות החיים שלהם אינם מתאימים לתרבות המערבית. מרקוזה טוען כי הם האסון של העם היהודי והחברה המערבית ונותנים למחסומים להיווצר מחדש, מביאים את אוויר הגטו איתם ומהווים את הסכנה הגדולה ביותר לשגשוג ולהרמוניה של העמים. הוא טוען כי טובתם של אזרחי גרמניה- נוצרים ויהודים כאחד, נעוצה בהגבלתם של הגירת היהודים מהמזרח למערב, וכי טענתו אינה גזענית אלא תרבותית בלבד. שיח גזענות זה לא נותר באירופה בלבד, אלא זלג ליחסים שבין קבוצות ביישוב היהודי ולאחר מכן גם לחברה הישראלית בראשית ימיה. הקטגוריה שבה עושה מרקוזה שימוש- היהודי מן המזרח- תופיע שוב בישוב היהודי בשנות השלושים אל מול יוצאי צפון אפריקה והמזרח התיכון. שיח הגזענות ששרר בין יהודי מערב אירופה כלפי יהדות מזרח אירופה, הועתק עם כינון היישוב היהודי והקמת המדינה כלפי יוצאי צפון אפריקה ויהדות המזרח התיכון. בשיעור זה למדנו על שני המוטיבים המהווים של היסודות של מדינת ישראל. מוטיבים אלו הם תולדה של תגובת הציונות לתופעת האנטישמיות המודרנית. הציונות כניגוד ליהדות: מנקודת המבט הציונית, סיבת האנטישמיות הינה היעדר לאומיות. כלומר היות היהודים זרים וחסרי מדינה ולאום היא הסיבה לרדיפתם. הפתרון הציוני לבעיית האנטישמיות, קרי כינונה של לאומיות יהודית, עומד בסתירה לנקודת המבט של המסורת היהודית המזהה את האנטישמיות כגזרת גורל וכמעין תופעת טבע שליהודים אין ממש דרך להתמודד עימה בשדה הפוליטי. זאת ועוד, המסורת היהודית חששה מאוד מפני רעיון הלאומיות (=משיחיות). לכן, בכדי שהציונות כתנועה לאומית תוכל לממש את האידיאולוגיה שלה היא חייבת להתנתק מכבלי המסורת היהודית. יחסי הגומלין בין שיח הגזענות לשיח הציוני: יחסי גומלין אלו הם תולדה של הלגיטימציה המדעית של תורת הגזע במאה ה-19. מתוך כך נולדו שתי תגובות: א. גישת ההפנמה. ב. גישת ה\'מודה המקצת\'. מאמר: - - -