סיכום קוגניטיבית-DESKTOP-GCB80D7.docx

**[סיכום קוגניטיבית:]** **מטרת הקורס:** להציג את דרך החשיבה/ חקירה של הפסיכו\' הקוגניטיבית, מנסים להבין איך המחקר נותן תשובות לדרך החקירה באמצעות: 1. הצגת שני תחומי מחקר עיקריים בפסיכו\' הקוגניטיבית: זיכרון ותפיסה (תהליכים בסיסיים עליהם נשענים תהליכים גבוהים יותר כמו פתרון בעיות והסקת מסק...

**[סיכום קוגניטיבית:]** **מטרת הקורס:** להציג את דרך החשיבה/ חקירה של הפסיכו\' הקוגניטיבית, מנסים להבין איך המחקר נותן תשובות לדרך החקירה באמצעות: 1. הצגת שני תחומי מחקר עיקריים בפסיכו\' הקוגניטיבית: זיכרון ותפיסה (תהליכים בסיסיים עליהם נשענים תהליכים גבוהים יותר כמו פתרון בעיות והסקת מסקנות שלוקחים יותר זמן). 2. הצגת 3 גישות מחקריות: הפסיכו\' הקוגניטיבית מגישת עיבוד המידע (המוח כמחשב) גישת הפסיכו פיזיקה (חלק מהפסיכו\' הקוגניטיבית) וגישת הנוירו- פסיכולוגיה קוגניטיבית (תהליכי עיבוד המידע במוח). **המאפיינים של התהליכים הקוגניטיביים:** 1. לא מודעים. 2. מהירים מאוד-לשברירי שניה. 3. אוטומטים (פועלים תמיד באותה צורה). 4. מבצעים שינויים בנתונים (עושים עיבודים). בעין: הדברים יוצאים מעוותים והמוח עושה את התיקונים כדי שנקבל את הנתונים כמו במציאות (ראות שולחן מהצד שנראה מעוין או טרפז בצורתו אך בתפיסתנו הוא מלבן). התיקונים האלה גם גורמים לאשליות. 5. לא רצוניים, לא תלויים ברצון שלנו. 6. לא נשלטים. 7. אוניברסליים (בכל התרבויות). 8. יכולים להיות שינויים מאוד אינטליגנטים: לוקחים צורה מעוותת על הרשתית ומתקנים אותה לצורה ברורה או, שינוי מלל שכתוב עם טעויות. המהירות הרבה משפיעה על כל הפעולות. **איך בונים מחקר קוגניטיבי:** 1. יש תיאוריה / השערה (טענה כלשהי). 2. נציג השערה / ניבוי. 3. העמדה במבחן האמפירי = ביצוע הניסוי. חיקוי המצב הנבדק בתנאי מעבדה מבוקרים. 4. בדיקת התוצאות שהתקבלו מהניסוי: נבדוק האם התוצאות תואמות לניבוי או לא ונסיק מסקנה. אם יש התאמה, לא בהכרח שהתיאוריה נכונה כי: יתכנו הסברים חלופיים. פופר טען כי לא ניתן להסיק מסקנה כללית על סמך מקרים והניסוי זה מקרה אחד ולכן אומרים שהתיאוריה אוששה (קיבלה חיזוק). ככל שעושים יותר בדיקות, היא יותר מחוזקת. אם התיאוריה הופרכה מוסיפים לתיאוריה משתנים ומשכללים אותה. [היתרון:] הרחבת והעמקת התיאוריה. [החיסרון:] לפעמים צריך לשחרר. הרווח: מקבלים תוצאות ונתונים על ההתנהגות האנושית. צריך לעשות ניסוי מכריע שיתמוך באחת התיאוריות או יפסול את שתיהן. **מהו הזיכרון:** **זיכרון-** תהליך שכלי של שמירת מידע, ארגונו ואחסונו במאגר המתאים בדרך המאפשרת את שליפתו מאוחר יותר מתוך המאגר. סוג של עיבוד מידע. אחד התפקידים החשובים של הזיכרון הוא לאפשר לנו גישה מודעת לעבר האישי והקולקטיבי. הוא מאפשר לנו לחוות את החיים כרצף בלא השקעת מאמץ. **[פרק 1: נושאים נבחרים בחקר תפיסה- תפיסת מרחק, גודל, אשליות וקביעות.]** **תפיסת מרחק:** - רמזי מרחק חד עיניים:\ גודל יחסי ומוכרות הגודל\ הצללה\ הסתרה חלקית\ פרספקטיבה קווית\ דחיסות המרקם\ הגובה היחסי\ היסט תנועה - רמז מרחק דו עיני- גדול הפער הדו עיני **תפיסת גודל:** - חוק אמרט - תיקון גודל ע\"פ מרחק - קביעות גודל **אשליות גיאומטריות לגבי גודל עצמים:** - אשליית פונזו - אשליית מילר-לייר - אשליית הירח - אשליית החדר של איימס **[תפיסת מרחק:]** על רשתיות עינינו נוצרת תמונה **דו ממדית** בלבד של העולם שמולנו, ולא ייצוג תלת ממדי שלו, למרות העובדה שאנו תופסים את העולם סביבנו כתלת-ממדי. האור נקלט באופן שונה במעט בכל אחת מעינינו, בגלל ההבדל במיקום בין שתי העיניים, וכך נוצרות **שתי תמונות דו ממדיות**. שתי התמונות מהרשתיות הן מקור המידע לתפיסה החזותית שלנו בכלל, ולתפיסת המרחק בפרט. ישנם מרכיבים שונים בתהליכי תפיסת מרחק המאפשרים למוחנו להפיק משתי התמונות הדו ממדיות הללו ייצוג תלת ממדי של העולם. הממד השלישי, **ממד העומק**, או המרחק מאיתנו, הוא אפוא ממד שאיננו מיוצג על הרשתית אלא נוצר במוחנו. למרות זאת ממד העומק מרגיש לנו \"טבעי\" לא פחות משני הממדים האחרים (ימין-שמאל, למטה-למעלה) אף על פי שהם, בשונה ממנו, כן מיוצגים בתמונות שעל הרשתית שלנו. המוח מצליח ליצור את ממד המרחק או העומק, באמצעות נתונים המכונים **רמזי מרחק-** נתונים דו ממדיים מהרשתית שמשמשים להסקת המרחק\\ העומק וליצירת ייצוג תלת ממדי. הם רומזים למוח כיצד עליו לסדר באופן מרחבי את העצמים שהיטליהם הדו ממדיים מופיעים על הרשתית. תפיסת מרחק מתבססת אפוא על הסקה של המרחקים של עצמים מאיתנו שנשענת בעיקר על מידע מתוך שתי התמונות הרשתיות, והיא חשופה לטעויות שונות, ואיננה ודאית. לכן, עקרון הפעולה של תפיסת המרחק הוא בגדר \"כל המרבה הרי זה משובח\". במילים אחרות, ככל שירבו רמזי המרחק וככל שהמידע בם יהיה מפורט יותר, כך תהיה תפיסת המרחק שלנו מדויקת יותר וחוויית העומק שלנו תהיה חזקה וברורה יותר. ומן הצד השני - במצבים שבהם רמזי המרחק אינם מספקים מספיק מידע, או שהם מספקים מידע מטעה - ייווצרו אשליות חזותיות שנובעות מתפיסת מרחק שגויה. **[רמזי מרחק חד עיניים:]** **רמזי מרחק חד עיניים-** רמזי המרחק המתבססים על ראייה חד עינית כלומר על מידע המתקבל מהרשתית, שבשימוש בו לא משולב מידע משתי העיניים. רוב רובם של רמזי המרחק החד עיניים הם גם **רמזים פיקטוריאליים,** או סטטיים, כלומר רמזי מרחק שאנו משתמשים בהם לא רק כשאנו מתבוננים בעולם התלת ממדי שסביבנו, אלא גם בתמונה או בצילום שלו. נתחיל אפוא ברמזי המרחק החד עיניים הפיקטוריאליים. 1. **גודל יחסי ומוכרות גודל:**\ מבחינה אופטית הגודל של הדימוי הרשתי של עצם הוא יחסי- ככל שהעצם רחוק מאיתנו, כך ההיטל שהוא יוצר על הרשתית, כלומר הדימוי הרשתי שלו, יהיה קטן יותר.\ חוקיות אופטית זו מאפשרת למוחנו להשתמש בגודל הבבואה שיוצר העצם על הרשתית כרמז לגבי מרחקו מאיתנו.\ הקושי בשימוש ברמז הגודל היחסי נעוץ בעובדה שגודל הדימוי הרשתי שיוצר העצם תלוי ונקבע בו זמנית גם על פי מרחקו מאיתנו וגם על פי גודלו. לדוגמה דימוי רשתי קטן של כיסא יכול להיווצר גם מכך שאנו מתבוננים בכיסא רגיל שניצב רחוק מאיתנו, וגם מכך שאנו מתבוננים בכיסא קטן מהרגיל, למשל כיסא של גן ילדים, שניצב קרוב יותר אלינו. בכל המקרים הללו יתקבל אותו גודל דימוי של הכיסא על הרשתית. מכאן שהמרחק של כל אחד מהעצמים בסביבתנו אמנם משפיע על גודל הדימוי הרשתי שהם יוצרים, אך בגלל שגם גודלם משפיע עליו, אין למוחנו אפשרות להסיק ממנו באופן חד משמעי וודאי את מרחקם מאיתנו. לכן יש להניח שהשימוש היעיל ברמז הגודל היחסי הוא במצבים שבהם ניצבים מולנו עצמים בעלי גודל זהה במרחקים שונים מאיתנו.\ הסתמכות על הגודל היחסי של הדימויים הרשתיים עלולה להוביל לעיתים לתפיסה שגויה הן של מרחקיהם מאיתנו והן של גודלם. הדרך להקטין את הסיכוי לטעות היא להצליב מידע זה, הגודל היחסי של הדימוי הרשתי, עם המידע שמגיע מרמזי מרחק אחרים שנציג בהמשך.\ \ כאשר מדובר בעצמים מוכרים לנו היטב, גודל הדימוי הרשתי שלהם עשוי לתת מידע לא רק על מרחקיהם היחסיים מאיתנו, אלא גם על המרחק המוחלט שלהם מאיתנו. אם מוחנו מכיר את גודל הדימוי הרשתי של עצם מסוג מסוים כשהוא ניצב במרחק מוגדר מאיתנו, הוא יכול להיעזר בכך כדי להעריך את מרחקו המוחלט, האמתי מאיתנו ברגע נתון ולא רק יחסית לעצמים אחרים. הסקת מרחק באופן זה, תוך שימוש בהיכרות קודמת עם גודלו הצפוי על הרשתית כשהוא במרחק הרגיל מעינינו, זכתה לשם **רמז מוכרות גודל העצם**.\ מוכרות הגודל: **השוואה לגדול הצפוי-** השוואה של גודל הדימוי הרשתי של עצם לגודל צפוי\\ מוכר של הדימוי הרשתי שלו. גדול מהצפוי= קרוב יותר.\ מוכרות הגדול: **השוואה בין עצמים מוכרים-** כשהיחס בין הדימויים הרשתיים של עצמים מוכרים שונה מהיחס המוכר לנו, ככל שעצם אחד יוצא קטן מהצפוי ביחס לעצם שני, כך נמקם אותו רחוק יותר מאיתנו מאשר השני.\ גם רמז מרחק זה, מוכרות גודל העצם, חשוף לאותן טעויות כמו רמז הגודל היחסי, כיוון שייתכן גם כאן שהגודל האמתי של העצם הוא לא הגודל הרגיל המוכר לנו, ואז נטעה כשנייחס לו מרחק בהסתמך על גודלו המוכר לנו. 2. **הצללה:\ **דפוס האור והצל שמשתקף על הרשתית, מספק מידע רב, לגבי הארגון המרחבי של העצמים בשדה הראייה ולגבי המבנה התלת ממדי של כל אחד מהם. העיקרון הכללי הוא שמשטחי העצמים הפונים אל מקור האור, יופיעו בהירים יותר מהמשטחים שפונים לכיוון אחר או שמוסתרים מהאור. מוחנו משתמש בדפוס ההצללה על משטחי עצמים שמופיע בבבואה הדו ממדית על הרשתית, ומסיק מדפוס הצללה דו ממדי זה את הצורה התלת ממדית של המשטחים הללו. השימוש של מוחנו בדפוס ההצללה כדי להסיק על המרחק מאיתנו של עצמים שונים ושל חלקים שונים של אותו עצם, נקרא רמז ההצללה. מוחנו מתבסס פעמים רבות על הנחה שמקור האור הוא מלמעלה. המוח מסיק מדפוס האור והצל האם הצורה בולטת מהמשטח המאונך או שקועה בתוכו. העיגולים שחלקם העליון מוצל (כלומר כהה יותר) יפורשו על ידי מוחנו כשקעים במשטח, והעיגולים שחלקם העליון מואר (כלומר בהיר יותר) יפורשו על ידי מוחנו כבליטות במשטח.\ תמונה שמכילה עיגול התיאור נוצר באופן אוטומטי\ מה יקרה לתפיסת השקעים והבליטות אם תסובבו את הספר ב־180 מעלות, כך שהאיור יתהפך מלמעלה-למטה? תחושת הבליטות והשקעים תהיה פחות חזקה, ייתכן שמוחנו מפעיל הנחה נוספת שרוב בצורות צריכות להיות בולטות מהמשטח ולא שקועות בו (זה המצב לרוב בעולם) שמתנגשת עם הנחת האור מלמעלה (ולכן תפיסת העומק חלשה יותר). השימוש ברמז ההצללה הוא אפוא תהליך מורכב של הסקה על בסיס הנחות המתבצע באופן אוטומטי וללא מאמץ או מחשבה מכוונת. רמז זה מוסר מידע חשוב על רבים ממשטחי העצמים שבשדה ראייתנו, בעיקר בנוגע לזווית הנטייה שלהם, ומאפשר להבחין בזוויות נטייה שונות של משטחים השייכים לאותו עצם - מידע חשוב מאוד לקביעת המבנה התלת ממדי של העצם והתנוחה של חלקיו זה ביחס לזה. רמז זה עשוי גם לשמש כרמז למרחק שבין עצמים שונים כאשר אחד מהם מטיל את צלו על השני. ברגע שמוחנו מזהה את מקור הצל באחד מהעצמים אז גודלו של הצל על המשטח של העצם האחר יכול לשמש את מוחנו להסיק על המרחק שבין שני העצמים הללו. 3. **הסתרה חלקית:**\ **רמז הסתרה חלקית**- משמעותו היא שכאשר מוחנו מקבל דימוי רשתי שכולל עצם שחלק משטחו ומקו המתאר שלו חסרים והוא צמוד לעצם אחר, הוא מסיק שהעצם שחלק מקו המתאר שלו \"חסר\" (כלומר נחתך על ידי קו המתאר של העצם השני) הוא עצם המוסתר חלקית ונמצא מאחורי העצם השני, המסתיר. רמז זה מספק אפוא מידע על מרחק יחסי, כלומר מאפשר להעריך איזה משני העצמים קרוב אלינו יותר.\ מערכת התפיסה יכולה להסיק מהו העצם המוסתר ומהו העצם המסתיר למשל על ידי עקרון ההמשכיות הטובה (נרחיב על עיקרון זה בפרק 2). זאת מאחר שקווי המתאר של העצם המוסתר נחתכים (כלומר ההמשכיות הטובה שלהם נקטעת) על ידי קו המתאר של העצם המסתיר שההמשכיות שלו טובה ואיננה נקטעת. אולם במציאות כנראה שדרוש לשם כך לעתים קרובות חישוב מורכב יותר, שנשען על מאפיינים שונים של הדימוי הרשתי (תאורה, טקסטורה, קווי מתאר וכדומה), והוא זה שיכריע כיצד נפרש את התמונה. 4. **פרספקטיבה קווית:**\ כאשר בתמונה מופיעים קווים ישרים, או חלקים שלהם שניתנים להשלמה לקווים, שמתכנסים לנקודה אחת. נקודת ההתכנסות של קווים אלה בתוך התמונה, שנקראת גם **נקודת המגוז,** היא הייצוג הדו-ממדי של הנקודה המרוחקת ביותר מאיתנו בעולם התלת ממדי שתמונה זו מייצגת. מוחנו מזהה דפוס אופטי דו-ממדי זה ומשתמש בקווים המתכנסים הללו כמעין רשת תלת ממדית שנמתחת מאיתנו והלאה, כך שנקודת המפגש של קווי הרשת היא הקצה הרחוק ביותר שלה מאיתנו. השימוש בדפוס דו ממדי זה לצורך תפיסת מרחק נקרא רמז פרספקטיבה קווית, ומשמעו שככל שהדימוי הרשתי של עצם נמצא קרוב יותר לנקודת מפגש קווי הפרספקטיבה בתמונה על הרשתית, כך מוחנו ימקם אותו רחוק יותר מאיתנו בייצוג התלת ממדי שהוא יוצר ממנה.\ ההסקה של מרחקי העצמים מאיתנו מתוך רמז הפרספקטיבה הקווית מורכבת ודורשת התחשבות בגורמים שונים. זאת מאחר שלעיתים עצמים תופסים שטח גדול בתמונה על הרשתית, במיוחד כאשר הם ניצבים קרוב לצופה. במקרים אלה אזורים בתוך אותו העצם נמצאים בתמונה על הרשתית במיקומים שונים על פני רשת הפרספקטיבה הקווית, ואז אין זה פשוט להסיק מרמז הפרספקטיבה הקווית את מרחקו של העצם מאיתנו. בפועל אנחנו מייחסים את המרחק על פי המיקום של נקודת המגע שבין העצם לבין הקרקע בתוך רשת הפרספקטיבה הקווית שבתמונה. יכולתנו זו מותנית בכך שמוחנו \"יידע\" להתייחס לכל חלקי העצם כצמודים זה לזה ונמצאים באותו המרחק מאיתנו, שאותו יבסס על נקודת המגע העצם עם הקרקע. 5. **דחיסות מרקם:**\ ככל שהמרקם באזור בתמונה על הרשתית צפוף\\ דחוס יותר, האזור נתפס כרחוק יותר מאתנו בעולם. לכן מוחנו יכול לבחון את צפיפות הדימויים הרשתיים - את דחיסות המרקם - ולהעריך על פיה את מרחקי העצמים מאיתנו. גם ברמז זה כמו בקודמו ייתכן מצב שבו אזורים של אותו עצם, או עצמים צמודים (בעיקר כאשר הוא קרוב, ולכן הדימוי הרשתי שלו גדול) נמצאים חלקם באזורים של דחיסות מרקם גבוהה בתמונה על הרשתית, וחלקם באזורים של דחיסות מרקם קטנה. לכן גם כאן נדרש ממוחנו לחבר את כל חלקי העצם, או העצמים הצמודים, יחדיו, להבחין לאיזה אזור של דחיסות מרקם הם שייכים, ועל פי זה לייחס להם את המרחק מאיתנו. 6. **הגובה היחסי:\ **ככל שעצם מופיע בגובה קרוב יותר לקו האופק, כך העצם ייתפס כרחוק יותר מאיתנו.\ אם בשדה הראייה אין קו אופק, אז הגובה \"ביחס לאופק\" נמדד ביחס לאזור שמזוהה כרחוק ביותר בתוך שדה הראייה, גם במקרה של רמז זה, לעיתים אזורים בתוך הדימוי הרשתי של עצם, או של עצמים צמודים, נמצאים במרחק שונה מהאופק בתמונה על הרשתית, בייחוד כאשר הדימוי הרשתי של העצם גדול כי העצם קרוב אלינו. לכן גם ברמז זה חייב המוח לייחס מרחק זהה לכל חלקי העצם, או העצמים הצמודים, הללו על סמך הגובה היחסי של הקצה התחתון או הקצה העליון שלהם. כל רמזי המרחק שהוזכרו עד כה הם רמזי מרחק חד עיניים, שניתן להשתמש בהם לא רק כשאנו מסתכלים על העולם התלת ממדי שסביבנו, אלא גם כשאנו מתבוננים בצילום סטטי של עולם תלת ממדי (וגם בציור ריאליסטי של עולם תלת ממדי). זוהי הסיבה שהם נקראים רמזי מרחק פיקטוריאליים או רמזי מרחק סטטיים. נעבור כעת לעוד סוג רמזי מרחק חד עיניים, אבל הפעם נציג רמז מרחק חד עיני שאיננו פיקטוריאלי, כלומר רמז מרחק שאי אפשר להשתמש בו כשאנו מתבוננים בצילום או בתמונה של עולם תלת ממדי. 7. **היסט תנועה:**\ כאשר נקודת הצפייה שלנו על העולם זזה (כשעינינו, ראשנו או גופנו זזים) נוצרים שינויים בתמונה על הרשתית, ושינויים אלה מספקים מידע רב ומפורט לתפיסת מרחק.\ על פי חוקי האופטיקה, כשנקודת המבט על השדה החזותי משתנה, בין אם מדובר בנקודת המבט של עינינו או של מצלמה, כתוצאה מכך ישתנה המיקום של כל העצמים בתמונה. לכן כאשר נקודת המבט שלנו זזה, כל העצמים שבהם אנו צופים משנים את מקומם בבבואה על הרשתית.\ אולם גודלם של שינויים אלה במיקומים של עצמים על הרשתית תלוי במרחק של עצמים אלה מאיתנו. לכן גודל השינויים הללו במיקומים כתוצאה מהתנועה העצמית של נקודת הצפייה שלנו על העולם, משמש את מוחנו כרמז מרחק, שזכה לשם היסט תנועה. **נקודת הפיקסציה של הצופה-** נקודת מיקום המבט שלו. במצב זה העצמים הקרובים ביותר אל הנוסע, הנמצאים קרוב יותר אליו מאשר נקודת הפיקסציה, הדימויים הרשתיים שלהם ינועו על פני הרשתיות שלו בכיוון הפוך לכיוון תנועתו (כלומר כיוון תנועת הרכבת), וככל שהם קרובים יותר אליו, כך תנועתם ההפוכה בכיוון על רשתיותיו תהיה מהירה יותר.\ העצם בנקודת הפיקסציה עצמה יישאר באותו מקום על הרשתית - בגומה, שבמרכז הרשתית. העצמים שנמצאים רחוק יותר מהצופה, מאשר נקודת הפיקסציה, הדימויים הרשתיים שלהם ינועו עם כיוון תנועת הרכבת.\ מדוע רמז היסט תנועה איננו רמז פיקטוריאלי? כשעינינו נעות כשאנו צופים בצילום (או בתמונה) של עולם תלת ממדי, לא נוצרים הבדלים בגודל היסט התנועה בין העצמים המופיעים בצילום כרחוקים או קרובים, והם כולם \"נעים יחד\" על הרשתית. זאת כיוון שכולם הם חלק מאותו צילום, כלומר כולם נמצאים על משטח אחד שכולו באותו מרחק מאיתנו, שלא כמו עצמים בנוף תלת ממדי, שנמצאים במרחקים שונים מאיתנו. **רמז מרחק דו עיני:** התמונה שרואה כל אחת מעינינו שונה במעט. זאת מאחר ששתי העיניים מרוחקות מעט זו מזו (המרחק מגיע עד כ־6.5 ס\"מ בין שני האישונים), ולכן התמונה על הרשתית המתקבלת בכל עין שונה במקצת מזו של חברתה. אולם הפער במיקום אותו עצם בין שתי הרשתיות איננו קבוע, אלא גדל ככל שהעצם קרוב יותר אלינו. עובדה אופטית זו יכולה לשמש את המוח כדי להסיק על מרחקם של עצמים באמצעות רמז המרחק שמכונה **גודל הפער הדו עיני** או **פער בין רשתי**. ככל שהפער הדו עיני במיקומו של עצם בשתי התמונות הרשתיות גדול יותר, כך יכול המוח להסיק שמדובר בעצם קרוב יותר. רמז זה משמש את מוחנו בעיקר בנוגע למרחקים קטנים יחסית, שכן במרחקים גדולים הפער הדו עיני זניח. לכן רמז הפער הדו עיני חשוב במיוחד לעבודות שדורשות תפיסת מרחק מדויקת, כמו השחלת חוט למחט או הברגת בורג.\ האם רמז הפער הדו עיני מופעל בשעה שאנו מתבוננים בתמונה, צילום או סרט המציגים עולם תלת ממדי?\ ההבדלים בגודל הפער הדו עיני נוצרים רק כאשר עינינו מתבוננות בעולם תלת ממדי אמיתי, כלומר רק כשהעצמים בשדה הראייה נמצאים באמת במרחקים שונים מאתנו. לכן רמז הפער הדו-עיני מופעל ומספק תפיסה של מרחקים שונים רק בעת שאנו צופים בעולם תלת-ממדי, ולא בתמונה או סרט, שממילא כל חלקיהם נמצאים באותו מרחק מעינינו, ולכן גם יוצרים אותו פער דו-עיני. עם זאת קיימת שיטה טכנולוגית שהתפתחה בעשורים האחרונים, המאפשרת להפעיל באופן מלאכותי את רמז הפער הדו עיני בעת צפייה בסרט תלת ממד, שהוא סרט (דו-ממדי) שמייצר אצל הצופה חוויית צפייה תלת-ממדית. כדי לתפעל את רמז הפער הדו עיני, כל שעלינו לעשות הוא לדאוג שכל אחת מהעיניים תראה תמונה של העולם, כמו התמונות שהיו מתקבלות על רשתיות שתי העיניים כשאנו מתבוננים בעולם תלת ממדי אמיתי. זה בדיוק מה שנעשה בסרטים תלת ממדיים, המצולמים משתי נקודות תצפית (שאמורות לחקות את נקודות התצפית השונות של שתי העיניים). המשקפיים שמקבלים הצופים בסרטים אלה משתמשים בשיטה מיוחדת שגורמת לכך שכל עין תקבל את התמונה שמתאימה לה, כלומר את התמונה של העולם כפי שהייתה מתקבלת באותה עין אילו היינו מסתכלים במציאות תלת ממדית אמיתית. **[תפיסת גודל:]** נוסף לצורך להעריך את מרחקם של עצמים, כדי למקמם נכון בייצוג התלת ממדי של הסביבה שנוצר במוחנו, אנו זקוקים גם לתפיסה של גודלם. הנתון מהרשתית שעל פיו מוחנו מעריך את גודל העצמים הוא **גודל הדימוי הרשתי** שיוצר העצם. אולם כפי שכבר למדנו, הגודל של העצם בתמונה על הרשתית תלוי במרחק של העצם מאתנו - ככל שהעצם רחוק יותר, כך הדימוי שהוא ייצור על הרשתית יהיה קטן יותר. לכן, בכדי לתפוס את גודלו הנכון של העצם, מנגנון תפיסת הגודל חייב להיות מסוגל להצליח לקזז את ההשפעה של מרחק העצם על גודל הדימוי הרשתי שלו. לולא היינו מסוגלים לכך, הרי שכל פעם שעצם היה מתקרב אלינו היינו תופסים אותו כהולך וגדל (שכן הדימוי הרשתי שלו גדל). רופא עיניים שווייצרי, תיאר את החוקיות שמצא בתופעה שבה ביקש ממטופליו להעריך גודל של בבואת גרר שיצר אצלם. על פי **חוק אמרט-** בבואת הגרר השלילית (השחורה) שיוצר המלבן הלבן, גדלה ככל ש\"מקרינים\" אותה על משטח רחוק יותר. למרות העובדה שגודל הדימוי הרשתי של בבואת הגרר זהה בכל הפעמים. \ ההסבר המקובל לחוק אמרט הוא שאנו תופסים את גודל הכתם על ידי הכפלת גודלו על הרשתית במרחק של המשטח שעל גביו אנחנו \"מקרינים\" את הכתם. לכן ככל שנקרין את הכתם על משטח שמרחקו גדול יותר מאיתנו, כך נחווה את הכתם כגדול יותר. הסבר זה לחוק אמרט, מתבסס על העקרון הכללי של תפיסת הגודל הקרוי **תיקון הגודל על פי המרחק**- גודל הדימוי הרשתי קטן ככל שהעצם מתרחק מאיתנו, לכן כדי לתפוס גודל נכון צריך לתקן את גודל הדימוי הרשתי על פי המרחק:\ גודל נתפס = גודל דימוי רשתי X מרחק נתפס. מדוע תפיסה נכונה של גודל מחייבת תיקון גודל הדימוי הרשתי על פי המרחק, כפי שמופיע בתיקון הגודל על פי המרחק?\ הסיבה לכך נעוצה בכך שכאשר המרחק של עצם מאיתנו משתנה, בהכרח משתנה גם גודלו בתמונה על הרשתית ביחס ישר למרחק שלו. לדוגמה כאשר מרחק העצם מהצופה גדל פי X, למשל פי 2 הדימוי הרשתי שלו שהוא יוצר אצל הצופה קטן פי אותו X. ההכפלה של גודל הדימוי הרשתי במרחק למעשה נועדה כדי לקזז ולבטל את ההשפעה של המרחק על גודל הדימוי הרשתי. יכולת זו לשמור על תפיסת גודלו של העצם כקבוע על אף שינויים בגודל הדימוי הרשתי שלו בעת התקרבותו אלינו או התרחקותו מאיתנו, נקראת **קביעות הגודל**. עיקרון זה של תיקון הגודל על פי המרחק מסביר אפוא גם את החוק שמצא אמרט וגם את קביעות הגודל.\ תמונה שמכילה טקסט, צילום מסך, גופן, מספר התיאור נוצר באופן אוטומטי מתיקון הגודל על פי המרחק, נובע שבשביל תפיסת גודל נכונה של העצם, נדרשת הערכה נכונה של מרחקו מאיתנו (שהרי המרחק של העצם הוא חלק מהמכפלה שמאפשרת לנו לתפוס נכון את גודל העצם). אולם כפי שלמדנו מוקדם יותר בפרק זה, הערכת מרחק העצם מאתנו תלויה ברמזי המרחק. מאחר שכבר למדנו כי תפיסת המרחק של עצמים מאתנו אינה בגדר הערכה מדויקת של מרחקם מאתנו, הרי שבהכרח גם תפיסת הגודל, התלויה כאמור בתפיסת המרחק, איננה הערכה מדויקת של גודל העצם. יתרה מכך, אם רמזי המרחק שנתונים לנו אינם מספיקים, או אפילו מבלבלים, בהכרח תיפגע מכך לא רק תפיסת המרחק של העצם אלא גם תפיסת גודלו. **[אשליות גיאומטריות לגבי גודל עצמים:]** נציג כעת מספר אשליות שבהן התפיסה שלנו לגבי גודלם של עצמים היא שגויה, ונראה כיצד אשליות אלה מוסברות על פי תיקון הגודל על פי המרחק (כפי שהוא מוערך על פי רמזי מרחק). 1. **אשליית פונזו:**  הקו התחתון נתפס כקצר יותר, אם כי שני הקווים זהים באורכם בציור. אשליה זו נקראת **אשליית פונזו**. ההסבר של אשליית פונזו המסתמך על תיקון הגודל על פי המרחק. על פי רמז מרחק הפרספקטיבה הקווית, מוחנו מייחס מרחק רב יותר מאיתנו לקו העליון, לכן גודל הדימוי הרשתי שלו (שזהה לזה של הקו התחתון) מוכפל במרחק גדול יותר, וכך הגודל הנתפס שלו גדול יותר משל התחתון. למעשה מוחנו לא מתייחס לאיור כתמונה דו ממדית, אלא מנסה לתת לתמונה המתקבלת על הרשתית פרשנות תלת ממדית כאילו אנו מסתכלים בעולם תלת ממדי אמיתי ולא באיור דו ממדי. יש בכך היגיון הישרדותי רב, מאחר שמערכת התפיסה שלנו התפתחה כדי לקלוט ולייצג את העולם התלת ממדי שבו אנו חיים ופועלים, ולא איורים או תמונות דו ממדיות שאינם עצמים טבעיים בעולם אלא מעשה ידי אדם, ולכן היא מגיבה אליהם כאילו היו עצמים תלת ממדיים כפי שקורה באשליה זו. 2. **אשליית מילר לייר:** תמונה שמכילה שרטוט, קו, תרשים, עיצוב התיאור נוצר באופן אוטומטי שני הקווים הישרים (מבלי לכלול את הכנפיים שמחוברות לקצבותיהם) שווים באורכם, ואף על פי כן הקו הישר ב־A נתפס כקצר יותר מאשר ב־B. נראה כי אין אנו מצליחים לבודד את אורכו של הקו הישר מן ה\"כנפיים\" המחוברות לקצותיו.\ לאשליה הוצעו הסברים רבים, מתוכם נציין רק את ההסבר המבוסס על תיקון הגודל על פי המרחק, שהוא ההסבר על פי תיאוריית קביעות הפרספקטיבה. על פי התיאוריה, תוספות מסוימות לקטעים, כמו \"הכנפיים\" באשליית מילר־לייר, מפורשות על ידי מוחו של הצופה, בטעות, כמידע לגבי המרחק של הקטעים מן הצופה, כלומר הן מפעילות ייצוג תלת ממדי, כפי שקרה באשליה הקודמת. לפיכך, נכנס לפעולה תיקון הגודל על פי המרחק, שמגדיל יותר את הקו שהתפיסה מייצגת בטעות כרחוק יותר, וכך הוא נתפס ארוך יותר. על פי תיאוריית קביעות הפרספקטיבה, הגירויים מפורשים על ידי מוחנו כצורות תלת ממדיות מוכרות, כמו שאנו פוגשים רבות במציאות איור A מציג פינת מבנה (ביתן, חדר וכו\'), הבולטת אל הצופה וכך הקו האנכי שבמרכז הפינה נתפס כקרוב אלינו. איור B מציג פינת מבנה (ביתן, חדר וכו\') \"מבפנים\" כך שהפינה הפעם איננה בולטת לכיוון הצופה אלא להיפך, וכך הקו האנכי שבמרכז הפינה נתפס כרחוק מאיתנו. לכן, על פי תיקון הגודל על פי המרחק, הגודל הרשתי של הקו ב־B מוכפל במרחקו מאיתנו שנתפס כגדול יותר, וכך קו B נתפס כגדול יותר, כלומר ארוך יותר. נציין כי כך מוסברת היטב האשליה בגרסתה המקורית, אך לא מוסברת האשליה הנוצרת בכמה מן הגרסאות האחרות שלה.  3. **אשליית הירח:** הירח נראה גדול יותר כשהוא באופק, מאשר ברום השמיים. אשליית תפיסה הידועה בשם אשליית הירח- ההסבר, מבוסס אף הוא על הפעלה שגויה של תיקון הגודל על פי המרחק. תמונה שמכילה שמיים, ירח, צילום מסך, בחוץ התיאור נוצר באופן אוטומטי לפי ההסבר של קאופמן ורוק, בעת שאנו מסתכלים לכיוון האופק, קיימים רמזי עומק רבים, כגון צורות חוזרות שהולכות וקטנות (רמז גודל הדימוי הרשתי), דחיסות פרטים שהולכת וגדלה (רמז דחיסות המרקם), קווים מתכנסים (רמז הפרספקטיבה הקווית), קו אופק (רמז הגובה היחסי) וכו\'. מוחנו מייחס לירח על פי רמזי מרחק אלה מרחק גדול מאיתנו. לעומת זאת, כאשר אנו מביטים אל הירח מעלינו ברום השמיים מוחנו איננו מקבל כמעט רמזי מרחק מהתמונה על הרשתית (פרט להסתרה על ידי ענן חולף לעיתים), ולכן כנראה הוא מייחס לירח מרחק קטן יותר מאיתנו לעומת מרחקו מאיתנו כשהוא באופק. משום כך, תיקון הגודל על פי המרחק מופעל ביתר עוצמה כשהירח באופק, כלומר מוחנו מגדיל יותר את הדימוי הרשתי של הירח באופק (לפני הגדלה זו, הדימוי הרשתי של הירח בשני המצבים זהה). 4. **אשליית חדר איימס:** בשלוש האשליות שהצגנו עד כה, עצמים שווי גודל ושווי מרחק שיוצרים, לכן, דימויים רשתיים שווי גודל, נתפסים בטעות כעצמים בגדלים שונים בגלל שמיוחסים להם מרחקים שונים. אשליות גודל יכולות להתרחש גם בטעות הפוכה לגבי תפיסת המרחק, כלומר שעצמים במרחקים שונים מאיתנו, ייתפסו בטעות במרחק זהה מאיתנו, וכתוצאה מכך נתפוס באופן שגוי את יחסי הגודל ביניהם. דוגמה לכך תוכלו לראות באשליית החדר של איימס על שמו של החוקר שבנה אותו. בצד שמאל של האיור מוצגת סכמה של החדר בצורת טרפז שבנה איימס. שתי הדמויות שניצבות בפינות החדר זהות בגודלן, והפינה השמאלית של החדר רחוקה יותר מהצופה. בצד ימין מוצגת התמונה כפי שרואה אותה הצופה, המתבונן בחדר בעין אחת דרך הפתח הצר כפי שרואים בסכמה משמאל.  הדמות העומדת בפינה הימנית נראית גדולה בהרבה מן הדמות שניצבת בפינתו השמאלית. אשליה זו נובעת מן המבנה המיוחד של החדר. הפינה השמאלית של החדר רחוקה מעינו של המתבונן במידה רבה יותר מזו של הפינה הימנית. כמו כן, הגובה מן הרצפה לתקרה וגודלם וצורתם של החלונות עוותו כדי שהחדר ייתפס על ידי הצופה כחדר רגיל בצורה מלבנית (כלומר שהצופה ייחס לשתי הפינות מרחק שווה ממנו), כאשר הוא מתבונן בחדר בעין אחת דרך העינית. כיוון שהדמות בפינה השמאלית מרוחקת מהצופה יותר מהדמות בפינה הימנית, הדימוי הרשתי שיוצרת הדמות השמאלית קטן באופן משמעותי מן הדימוי הרשתי של הדמות הימנית. אולם בגלל העיוותים שבחדר, מוחו של הצופה בחדר מייחס לשתי הדמויות מרחק שווה, ולכן איננו מבצע הגדלה משמעותית יותר של הדימוי הרשתי של הדמות המרוחקת יותר, כפי שהיה צריך לעשות על פי תיקון הגודל על פי המרחק. לכן שתי הדמויות בחדר נתפסות למעשה על פי יחסי הגודל שלהן בתמונה על הרשתית, ולכן הדמות הרחוקה יותר שיוצרת דימוי רשתי קטן יותר נתפסת קטנה יותר. אשליה זו חזקה כל כך, עד שאפילו אם הדמות נעה מפינה אחת בחדר לשנייה, היא נתפסת כמתנפחת או מתכווצת. לסיכום, המבנה המתוכנן היטב והייחודי של חדר איימס מאפשר הטעיה זו של תפיסת המרחק, וכך הוא מצליח למנוע ממוחנו לערוך את תיקון הגודל הנדרש על פי המרחקים השונים של הדמויות בפינות החדר. כתוצאה מכך הדמויות נתפסות לא על פי יחסי גודלן האמיתיים (כפי שהיו נתפסות אילו מנגנון תיקון הגודל היה מופעל בצורה נכונה), אלא על פי יחסי הגודל שלהן על הרשתית, שנובעים ממרחקן השונה מהצופה. במובן זה חדר איימס מאפשר לנו לקבל תחושה איך היינו תופסים את גודלם של עצמים על פי התמונה שלהם על הרשתית בלבד, מבלי שמוחנו היה מתקן אותה על פי מרחקיהם של העצמים מאיתנו. **[פרק 2- זיהוי עצמים חזותיים:]** עיוורון פנים עקרונות יסוד: - מוכרות עצמים - מהן המורכבויות בזיהוי עצמים? גודש חזותי, הגוון העצום של עצמים ותלות בזווית הצפייה שלבי היסוד: - מה כולל זיהוי עצמים?\ ארגון תפיסתי\ ייצוג גבולות ואזורים\ ארגון דמות רקע- שיוך גבולות\ עקרונות של ארגון דמות רקע\ הקבצה תפיסתית- צירוף אזורים\ השלמה תפיסתית- תפיסה של מה שאי אפשר לראות ישירות\ השלמת גבולות\ השלמת שטח - שלבי ארגון התפיסתי - עיבוד מלמעלה למטה בזיהוי עצמים - זיהוי עצמים: שתי גישות **עיוורון פנים:** **עיוורון פנים (פרוסופגנוזיה)-** חוסר יכולת לזהות פנים של כל אדם, כולל של עצמו. יש אזורים במוח המוקצים במיוחד למטלה החשובה במיוחד של זיהוי פנים. **[עקרונות יסוד:]** **מוכרות עצמים:** כדי להבין את סביבתנו ולהתנהג בצורה ההולמת אותה, עלינו לקבוע בצורה מהירה ומדויקת, מה הם העצמים הנמצאים מסביבנו, ולא משנה אם העצמים האלה מוּכרים או שאינם מוכרים. פירוש הדבר הוא שהמערכת החזותית צריכה ליצור ייצוג מנטלי של עצם נתון, ואז אם העצם מוכר, לזהות אותו דרך התאמה של ייצוגו לייצוגו המאוחסן בזיכרון.\ לכל קבוצת עצמים יש מאפיינים משותפים, המבחינים אותן חזותית מעצמים מסוגים אחרים. במקרה של עצם בלתי מוכר עוד יותר, המערכת החזותית צריכה עדיין להיות מסוגלת לייצג אותו באופן שמאפשר לנו לזהותו כעצם כדי שנוכל לנוע סביבו, להרים אותו ולהזיז אותו, או לעשות אתו אינטראקציה אחרת. **גודש חזותי, המגוון העצום של עצמים ותלות בנקודת הצפייה:** הניתוח של זיהוי עצמים מתחיל להיות מורכב, ושלושה סוגי מורכבות חשובים במיוחד. הראשון הוא **גודש חזותי**, המתייחס לעובדה שברוב הסצנות יש עצמים רבים המפוזרים במרחב תלת ממדי. רבים מהעצמים מסתירים (באופן מלא או חלקי) חלקים מעצמים אחרים. המערכת החזותית צריכה לארגן באופן כלשהו את הסצנה ולייצג הן את הפרטים הנראים מכל עצם נתון והן את חלקיו המוסתרים כעצם שלם שאפשר לזהותו. מורכבות נוספת היא **המגוון העצום של עצמים**, העולם מורכב ממגוון עצום של עצמים, שאת רובם מעולם לא ראיתם, אבל אתם בכל זאת יכולים לזהות מיידית - אם לא את העצם המסוים, הרי איזה סוג עצם הוא. המערכת החזותית צריכה להיות גמישה מספיק כדי לייצג כל עצם שבו היא נתקלת, בלי מגבלות. אפילו בתוך קטגוריה אחת של עצמים יש שונות גדולה מאוד בצורה. המערכת החזותית צריכה להתמודד עם תלות ב**נקודת הצפייה-** כלומר, הדימויים הרשתיים השונים, לפעמים שוני דרמטי, שיכול ליצור עצם נתון, בהתאם לכיוון העצם ולנקודת הצפייה של הצופה, כמו גם שוני בתאורה וגורמים אחרים. העניין מומחש היטב על ידי 16 התמונות השונות של גשר ברוקלין, רוב האמריקנים יזהו בקלות כל אחת מהן.  האם פירוש הדבר הוא שאנחנו מסוגלים לאחסן מגוון אין-סופי של ייצוגים של גשר ברוקלין בזיכרון, אחד לכל דימוי רשתי שבו אנחנו עשויים להיתקל? בהחלט לא - מקום האחסון במוח היה אוזל בתוך זמן קצר. למוח יש יכולת להתאים דימויים רשתיים רבים ושונים זה מזה לאותו ייצוג ממש של דבר אחד בעולם - או אם ננסח את הדבר במונחים אחרים: למוח יש יכולת **לייצג גירוי רחוק** כלומר עצם בעולם, על סמך כל אחד ממגוון אין־סופי של **גירויים קרובים**- הדימוי הרשתי של העצם. כלומר תבניות מרחביות של אור או דימויים רשתיים, שיכול לייצר הגירוי הרחוק, בהינתן ההשפעות האפשריות של נקודות צפייה שונות והסתרה בשל גודש חזותי.\ זיהוי עצם הוא היכולת לזהות מגוון עצום של גירויים קרובים (שמשתנים כתוצאה מנקודת הצפייה והגודש החזותי) כגירוי רחוק אחד שיצר את כולם. **ייצוג וזיהוי:** המונח **ייצוג** מתייחס לדפוס של פעילות עצבית במוח המכיל מידע על גירוי ויוצר חוויה תפיסתית סובייקטיבית של הגירוי שבו מדובר.\ המונח **זיהוי** מתייחס לתהליך ההתאמה בין ייצוגי גירוי לבין ייצוג המאוחסן בזיכרון לטווח ארוך, על סמך מפגשים קודמים עם הגירוי הזה או גירויים דומים. בפרק הזה נתמקד באופן שבו צורה (ולא צבע, מרקם וכן הלאה) משמשת לזיהוי עצמים, כי הצורה היא בדרך כלל ההיבט החשוב לקביעה מה העצם. **שלבי היסוד:** התהליך התפיסתי שמסתיים בהתאמה בין הייצוג של המערכת החזותית לעצם לבין ייצוג המאוחסן בזיכרון יכול להיות מוצג בחלוקה גסה לשני חלקים - ארגון תפיסתי וזיהוי העצם. **בארגון תפיסתי** מערכת התפיסה החזותית מקשרת את חלקי הדימוי הרשתי השייכים לאותו עצם, בנפרד מהרקע ובנפרד מעצמים אחרים (ליצירת הגירוי הקרוב\\ המועמד לזיהוי כעצם). **בזיהוי עצמים** מערכת התפיסה החזותית מסיקה מהדימוי הרשתי של העצם (הגירוי הקרוב) את זהותו של העצם, כלומר קושרת אותו לייצוג של הגירוי הרחוק. שני החלקים האלה והשלבים שמהם הם מורכבים לא נעשים בהכרח ברצף - הם יכולים להיות חופפים בזמן ולקיים אינטראקציה בדרכים מסוימות - אבל אם נתעלם מהמורכבות הזאת אפשר לבטא תמונה כללית של כלל התהליך במתווה הזה: 1**. ארגון תפיסתי:** א. **ייצוג גבולות-** אזורים שבהם חלים שינויים פתאומיים ומוארכים בבהירות או בצבע. ב. **ייצוג אזורים** אחידים שמוקפים בגבולות. ג. חלוקת האזורים האלה **לדמות ולרקע,** ו**שיוך גבולות.** ד. **הקבצה יחדיו של אזורים בעלי תכונות דומות** (למשל צבע). קבוצות המורכבות מאזורי \"דמות\" מיוצגות כמיועדות להיות עצמים; קבוצות אחרות של אזורים מיוצגות כרקע. ה. **השלמת קווי מתאר ומשטחים חסרים**- כלומר, קווי מתאר ומשטחים המוסתרים חלקית- כדי להגיע לייצוגים שלמים יותר של מועמדים לעצמים. **2. זיהוי עצמים** שימוש בתהליכים ברמה גבוהה יותר לייצוג עצמים בצורה מלאה מספיק כדי לזהותם, דרך התאמה של הייצוגים שלהם לייצוגים המאוחסנים בזיכרון. 1. תהליכים מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. 2. זיהוי על פי רכיבים, לעומת זיהוי תלוי נקודת צפייה. **1א. ייצוג גבולות:** הפקת גבולות, כלומר מציאת גבולות בתמונה על הרשתית, מתוך זיהוי שינויים פתאומיים \\ לא רציפים בבהירות בה.\ המורכבויות: צללים יכולים ליצור גבולות (הבדלי בהירות) שגויים בדומה לגבולות האמיתיים של עצמים. בנוסף, צללים יכולים להסתיר גבולות אמיתיים של עצמים. **1ב. חיבור אזורים אחידים מוקפים בגבולות:** חיבור על במך אחידות התוכנות כמו בהירות, צבע, מרקם, וכו\'.\ המורכבויות: חלק מהאזורים המחוברים ביחד (למשל בגלל בהירות זהה) לא שייכים לאותו עצם. (מתחבר גם רקע וצל). בנוסף, חלק מהאזורים המופרדים זה מזה (למשל בגלל בהירויות שונות) שייכים לאותו העצם. **1ג. חלוקה לדמות-רקע ושיוך גבולות:** היכולת להבחין בין הדמות לרקע שמסביב לה ושיוך הגבול ביניהם לדמות ולא לרקע. שלא יודעים אלו גבולות לשייך לצורות ואלו לא, אז שוגים בתפיסת הדמויות.\ לעיתים יש דו משמעות בחלוקת דמות ורקע. מפרידים בין דמות ורקע על פי העקרונות הבאים: - עומק- כאשר אזור אחד נתפס ככזה הנמצא לפני אזור אחר, הגבולות ביניהם ישויכו לאזור מלפנים שייתפס כדמות, והאזור האחר ייתפס כרקע. - מוקפות- אם אזור מוקף לחלוטין ע\"י אזור אחר הרי שהגבול ביניהם ישויך לאזור המוקף שייתפס כדמות, והאחר כרקע. - סימטריה- יש סיכוי גדול יותר שאזור עם גבולות סימטריים זה לזה ייתפס כדמות מאשר כשהם לא סימטריים. - קימוריות - יש סיכוי גדול יותר שאזורים שגבולותיהם קמורים (בולטים החוצה) ייתפסו כדמויות, מאשר כשגבולותיהם קעורים (שקועים פנימה). - משמעותיות - נטייה לתפוס כדמות את הצורה בעלת המשמעות (המזוהה), וזאת על אף שככלל, חלוקת דמות-רקע קודמת לזיהוי (לכן זו השפעה מלמעלה-למטה). - פשטות - נטייה לתפוס כמה שפחות צורות, וכאלה שלא היו צריכות להיות רק בסידור מאוד ספציפי כדי שתמונה כזו תיווצר. **1ד. הקבצה תפיסתית וצירוף אזורים- עקרונות ההקבצה:** לאחר שזוהו אזורי דמויות, לפי מה נחבר את אלה שסביר ששייכים לאותו עצם? - קירבה- גירויים (דמויות) קרובים מתקבצים בקלות רבה יותר מאשר גירויים מרוחקים. - דמיון - אנו נוטים לקבץ גירויים דומים יחדיו. - תנועה משותפת/ גורל משותף- אנו נוטים לקבץ יחדיו גירויים שנעים יחד. - סימטריה - אנו נוטים לקבץ יחדיו גירויים סימטריים זה לזה. - עקרון ההמשכיות הטובה - שני גבולות שהיו נפגשים אילו היו ממשיכים, נתפסים כגבול אחד שהוסתר חלקית. 1ה. השלמה תפיסתית- השלמת גבולות ומשטחים: השלמת גבולות חסרים כדי שתיווצר דמות (לפי המשכיות) על ידי קווי מתאר מדומיינים. השלמת חלקי משטח מוסתרים (לפי המשכיות) שמחברים את אזורי הדמות המופרדים. 2א. עיבוד מלמעלה למטה ומלמטה למעלה: **מלמטה למעלה-** מידע שמגיע מהרשתית ועובר עיבוד שמתקדם מתהליכים \"נמוכים\" ל\"גבוהים\" עד לזיהוי. **מלמעלה למטה-** תהליכים \"גבוהים\" כמו ידע קודם וציפיות, שמשפיעים על תהליכים \"נמוכים\" - שלבים מוקדמים/ובסיסיים בתהליך הזיהוי. ההשפעה של הידע והציפיות על זיהוי עצמים הודגמה בניסוי מוקדם שהראה שבכל פעם שעצם מפר אחת מכמה הנחות ברירת מחדל לגבי מערכת היחסים שבין עצם לסצנה, קיים סיכוי גדול יותר שהעצם לא יזוהה נכון או יוחמץ לחלוטין בחשיפה קצרה. בידרמן ועמיתים ביקשו מנבדקים לחפש עצם מסוים, כגון ברז כיבוי אש, בתמונות של סצנות. העצם שהם מצפים לראות עשוי להיות במיקום אופייני או לא אופייני בסצנה. כל דימוי הוצג במשך 150 אלפיות שניה -- חשיפה קצרה שלא מאפשרת למשתתפים להניע את העיניים לאורך תמונת הסצנה. לאחר מכן הוצג גירוי ממסך של קווים אקראיים, עם נקודה במיקום שבו קודם לכן בתמונת הסצנה הופיע עצם, והמשתתפים היו צריכים לציין האם הנקודה נמצאת במקום שבו הופיע העצם שאותו הונחו לחפש. כשהעצם המצופה מופיע במקום לא אופייני - כלומר, כשהוא מפר הנחת ברירת מחדל לגבי מיקומו של העצם בסצנה - המשתתפים דייקו פחות בזיהוי העצם (כלומר טעו יותר בתשובתם אם העצם שהופיע במיקום של הנקודה הוא אכן העצם שאותו הונחו לחפש) בהשוואה למצב שבו אותו העצם נמצא במקום אופייני בסצנה שהוצגה להם (למשל ברז הכיבוי על המדרכה, בסמוך לכביש). תמונה שמכילה בחוץ, מכבה אש, מכונית, רחוב התיאור נוצר באופן אוטומטי מהתוצאות עולה האפשרות שיש מנגנון כלשהו להערכה מהירה של \"תמצית\" הסצנה, שהכרת התמצית מפתחת ציפיות לגבי סוגי העצמים שסביר שיהיו בסצנה (והאופן שבו סביר שהעצמים האלה ימוקמו בתוכה), ושציפיות כאלה יכולות להשפיע על זיהוי עצמים. אבל זהו מעין פרדוקס, כי התמצית של סצנות מסוגים רבים מוגדרת לפי סוגי העצמים הנמצאים באופן טיפוסי בסצנה - לדוגמה, תמצית של מטבח היא למעשה שילוב של כיור, תנור, מקרר וכן הלאה. במקרים כאלה נראה שעל מנת לתפוס את תמצית הסצנה, יהיה עליכם קודם כול לזהות את העצמים שמרכיבים את הסצנה. אז מי היה ראשון, הסצנה או העצמים שבה? מחקרים מהזמן האחרון סיפקו תשובה: אף אחד מהשניים לא ראשון -- תפיסה של תמצית הסצנה משפרת את זיהוי העצמים בסצנה; ובה בעת, זיהוי של עצמים בסצנה משפר את תפיסת התמצית. בניסוי של דאוונפורת ופוטר (2004) הובזקו תמונות ל- 80 אלפיות שניה בלבד, עם עצמים שהופיעו בקִדמת הסצנה שתאמו או לא תאמו לסצנה שסביבם. בתנאי אחד המשתתפים צריכים היו לזהות את העצם שמופיע מקדימה; בתנאי אחר, המשתתפים צריכים היו לזהות את הסצנה (הרקע). הדיוק בזיהוי העצם היה טוב יותר כשהעצם והסצנה עלו בקנה אחד זה עם זה, וכך גם הדיוק בזיהוי הסצנה. התוצאות האלה לא רק עולות בקנה אחד עם המחקר שנדון קודם לכן, שהראה שתמצית סצנה יכולה להיתפס מהר מאוד ויכולה להנחות תפיסה של עצמים התואמים לסצנה, אלא גם מראות שתפיסה של עצמים תואמי סצנה יכולה לסייע לתפיסת הסצנה. ברור מאליו שתמצית סצנה והעצמים בתוך הסצנה מעובדים יחדיו כשאנחנו מנסים לקבוע מה נמצא איפה.  תמונה שמכילה טקסט, צילום מסך, מספר, קו התיאור נוצר באופן אוטומטי [בזיהוי העצם]:\ מזוהה טוב יותר כשהוא תואם לסצנה ← השפעה מלמעלה-למטה (של הסצנה על זיהוי העצם). [בזיהוי הסצנה]:\ מזוהה טוב יותר כשהיא תואמת לעצם ← השפעה מלמטה-למעלה (של העצם על זיהוי הסצנה). **מסקנה**: השפעה הדדית של כיווני העיבוד (מהעצם/מלמטה, ומהסצנה/מלמעלה). **2ב. כיצד מיוצגים עצמים:** 1. לפי **גישת זיהוי עצמים לפי רכיבים**: זיהוי לפי הצורה הכללית של הרכיבים ושל היחסים ביניהם.\ על סמך החלקים והיחסים ביניהם מבחינים בין העצמים. החלקים והיחסים זהים ולכן מאפשרים לזהות אותו עצם (ללא תלות בנקודת הצפייה).\ ביקורת: החלקים והיחסים זהים אז איך אנחנו בכל זאת מבחינים בין העצמים הללו? 2. לפי **גישת עצם תלוי נקודת צפייה**: זיהוי לפי תמונות בזיכרון של העצם השלם מנקודות צפיה שונות.\ המשימה: סווגו עצמים בזויות שונות לשלושת העצמים שלמדתם הממצא: זמן התגובה (זיהוי נכון) גדל עם גודל השינוי ביחס לזווית שנלמדה. המסקנה: הייצוגים שנלמדו היו תלויי נקודת צפיה, כפי שטוענת גישה זו. מספיק לשמור כמה ייצוגים של כל עצם מנקודות צפיה שונות-משמעותית.\ המבקרים טוענים שעדיין, כדי לאחסן מספיק ייצוגים של כל עצם לצורך זיהוי שלו מכל נקודת צפיה צריך מוח שגודלו עולה על זה של ראשנו. **[פרק 4- קשב]** **הקשב כעיבוד מידע** - המודל של ברודבנט- מודל הפילטר של הקשב הדגמה- התמקדות במסר אחד - שינוי המודל של ברודבנט- מודלים נוספים של סלקציה מוקדמת - מודל של סלקציה מאוחרת **קיבולת עיבוד ועומס תפיסתי** - הדגמה- אפקט סטרופ **הקשב כסלקציה- קשב גלוי וקשב סמוי** - קשב גלוי- סריקה של סצנה בתנועות עיניים - קשב סמוי- הפניית הקשב בלי תנועות עיניים\ שיטה - רמז מטרים **מה קורה כאשר איננו קשובים?** - עיוורון קשבי - גילוי שינויים\ הדגמה - גילוי שינויים **קשב וחוויה של עולם קוהרנטי** - מדוע יש צורך בחיבור? - התיאוריה של אינטגרציית התכוניות\ הדגמה - חיפוש חיבורי **הקשב כעיבוד מידע** המחקרים המוקדמים, בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, ניסו לחקור תהליכים שכליים באמצעות אינטרוספקציה. דוגמה ליישומה של שיטת האינטרוספקציה על הקשב הייתה להראות לאדם תצוגה של כתמי צבע ולהורות \"מקדו את הקשב ככל שתוכלו בכתם האמצעי ותארו איך מיקוד הקשב משפיע על מידת הבהירות של צבע הכתם\". למרבה הצער, זו מטלה קשה והיא הייתה מניבה תוצאות שונות מאדם לאדם. בשל בעיות מסוג זה, עליית הביהביוריזם גרמה להיעלמו של המחקר על הקשב החל משנות ה־20 של המאה ה־20. בשנות ה־50 של המאה ה־20 הציג דונלד ברודבנט גישה חדשה לחקר הקשב, גישה אשר הובילה לגישה של עיבוד מידע לקוגניציה. **המודל של ברודבנט- מודל הפילטר של הקשב:** ברודבנט הציג על בסיס תוצאות של ניסויים שבדקו קשב סלקטיבי, את מודל הפילטר של הקשב. מטלת האזנה דיכוטית: השמעת מסר שונה בכל אוזן בו זמנית\ דיכוטי מתייחס להצגת גירויים שונים באוזן שמאל ובאוזן ימין. על הנבדקים למקד את הקשב במילים באחת האוזניים, נכנה אותה האוזן הקשובה, ולחזור עליהן בקול. תהליך המכונה הצללה- חזרה בקול על כל מילה המושמעת באוזן אחת (\"האוזן הקשובה\") תוך התעלמות מהמילים באוזן השניה (\"האוזן הלא קשובה\"). החלק השני של המטלה הוא לשים לב, בלי להסיט את הקשב מהאוזן הקשובה, למה הנבדקים מצליחים לקלוט מהאוזן האחרת, האוזן הלא קשובה. האם הם מסוגלים לזהות אם מדובר בקול של גבר או בקול של אישה? האם הם מצליחים לזהות מה נאמר בה? בניסוי מוקדם שעסק בהאזנה דיכוטית, קולין צ\'רי מצא שאף שהנבדקים שלו הצליחו בנקל לבצע הצללה של מסר שהושמע באוזן הקשובה, ויכלו לדווח אם המסר הלא קשוב היה קול של גבר או של אישה, הם לא הצליחו לדווח מה נאמר באוזן הלא קשובה. ניסויים נוספים שעסקו בהאזנה דיכוטית אישרו שהנבדקים אינם מודעים למרבית המידע שהושמע באוזן הלא קשובה. למשל, נוויל מוריי הראה שנבדקים אינם מודעים למילה שהושמעה שוב ושוב 35 פעמים באוזן הלא קשובה. היכולת להתמקד בגירוי אחד ולסנן החוצה גירויים אחרים כונתה **אפקט מסיבת הקוקטייל**, שכן במסיבות רועשות אנשים מסוגלים להתמקד במה שאדם אחד אומר אף ששיחות רבות מתקיימות בעת ובעונה אחת. על בסיס תוצאות כמו אלה, דונלד ברודבנט יצר מודל של קשב שנועד להסביר איך אפשר להתמקד במסר אחד ויחיד ומדוע אין קולטים את המידע מהמסר האחר. על פי מודל זה, אשר בפעם הראשונה מייצג שימוש בתרשים זרימה בפסיכולוגיה קוגניטיבית המידע עובר דרך השלבים הבאים:  תמונה שמכילה טקסט, צילום מסך, גופן התיאור נוצר באופן אוטומטי הזיכרון החושי משמר את כל המידע הנכנס למשך שבריר שנייה ואז מעביר את כולו אל הפילטר (מסנן). הפילטר מזהה את המסר שהקשב מופנה אליו על סמך מאפיינים פיזיקליים- כמו נימת קולו של הדובר, גובה הצליל, מהירות הדיבור והמבטא, ומאפשר רק למסר הקשוב הזה לעבור אל הגלאי הפעיל בשלב הבא. את כל שאר המסרים הוא מסנן החוצה. הגלאי מעבד את המידע מהמסר הקשוב כדי לזהות מאפיינים מדרגה גבוהה יותר של המסר, כמו משמעותו. היות שרק המידע החשוב והקשוב עבר את הפילטר, הגלאי מעבד את כל המידע שנכנס אליו. הפלט מהגלאי נשלח אל הזיכרון לטווח קצר, אשר יכול להחזיק את המידע למשך 15-10 שניות ואף מעביר מידע אל הזיכרון לטווח ארוך, המסוגל לשמר מידע לזמן בלתי מוגבל. המודל של ברודבנט כונה מודל צוואר בקבוק שכן הפילטר מגביל מאוד את זרימת המידע כשם שצוואר הבקבוק מגביל את זרימת הנוזל, כך שהנוזל יישפך בקצב אטי בלבד אף שכמות הנוזל בבקבוק גדולה. עם זאת, יש הבדל חשוב בין צוואר הבקבוק לבין הפילטר של ברודבנט- הפילטר לא רק מאט את קצב זרימת המידע, הוא מונע מחלק גדול מהמידע לעבור. כמו כן, שלא כצוואר בקבוק, שדרכו עובר הנוזל הקרוב לצוואר, הפילטר של ברודבנט מעביר מידע על פי מאפיינים פיזיקליים ספציפיים שלו, כמו קצב הדיבור או גובה קולו של הדובר. המודל של ברודבנט מכונה מודל של סלקציה מוקדמת משום שהפילטר מבטל את המידע הלא קשוב מיד עם תחילתה של זרימת המידע. **שינוי המודל של ברודבנט- מודלים נוספים של סלקציה מוקדמת** גדולתו של מודל הפילטר של ברודבנט הייתה בכך שהוא סיפק ניבויים על קשב סלקטיבי שאפשר היה לבדוק, ואלה עודדו מחקר נוסף. למשל על פי המודל של ברודבנט, היות שכל המסרים הלא קשובים מסוננים, איננו אמורים להיות מודעים למידע שבמסרים הלא קשובים. כדי לבחון את הרעיון הזה, נוויל מוריי ביצע ניסוי בהאזנה דיכוטית שבו הורה לנבדקים להצליל את המסר שהוצג באוזן אחת ולהתעלם מהמסר שהושמע באוזן האחרת, אך כאשר מוריי השמיע את שמו של המאזין באוזן הלא קשובה, כשליש מהנבדקים קלטו זאת. הנבדקים של מוריי זיהו את שמותיהם על אף שלפי התיאוריה של ברודבנט הפילטר אמור היה להעביר מסר אחד בלבד, על בסיס מאפייניו הפיזיקליים. ברור ששמו של האדם המאזין לא סונן החוצה, וחשוב מכול, הוא נותח במוחו די הצורך כדי שמשמעותו תזוהה. ייתכן שעברתם חוויה דומה לזו שבניסוי המעבדה של מוריי כאשר בשעה ששוחחתם עם מישהו במקום רועש, שמעתם לפתע מישהו מזכיר את שמכם. בעקבות מוריי, חוקרים נוספים הראו שהמידע המוצג לאוזן הלא קשובה מעובד די הצורך כדי שיאפשר למאזין מודעות מסוימת למשמעותו. כך, ג\' איי גריי ואיי אי וודרברן, כשהיו סטודנטים לתואר הראשון באוניברסיטת אוקספורד, ביצעו את הניסוי הבא, שכונה לעתים ניסוי \"ג\'יין דודה יקרה\", כמו בניסוי ההאזנה הדיכוטית של צ\'רי, נאמר לנבדקים להצליל את המסר שהוצג באחת האוזניים (שכלל מילים ושמות של ספרות). האוזן הקשובה (המוצללת) קיבלה את המסר \"ג\'יין 7 יקרה\", והאוזן הלא קשובה קיבלה את המסר \"9 דודה 6\". אבל במקום לדווח את המסר \"ג\'יין 7 יקרה\" שהושמע באוזן הקשובה, הנבדקים דיווחו ששמעו \"ג\'יין דודה יקרה\". הסטת הקשב לערוץ הלא קשוב שגרמה לנבדק לומר \"דודה\", פירושה שהקשב של הנבדקים קפץ מאוזן אחת לאוזן השנייה ובחזרה. הדבר התרחש משום שהם הביאו בחשבון את **משמעותן** של המילים (דוגמה של עיבוד מלמעלה למטה) בשל תוצאות כאלה, אן טריזמן הציעה שינוי במודל של ברודבנט: על פי **טריזמן**, הסלקציה מתרחשת בשני שלבים, ובמקומו של הפילטר של ברודבנט, היא הציבה מחלש. המחלש מנתח את המסר הנכנס במונחים של מאפייניו הפיזיקליים (האם הקול הוא גבוה או נמוך, מהיר או אטי), השפה שלו (איך המסר מתקבץ לכדי הברות או מילים) ומשמעותו (איך רצף המילים יוצר משפטים בעלי משמעות). שימו לב שהמחלש מייצג תהליך ואינו מזוהה עם מבנה ספציפי במוח.  המחשבה של טריזמן שמידע שבערוץ עובר סלקציה דומה לרעיון של ברודבנט, אך במודל המחלש של הקשב של טריזמן, אפשר להשתמש גם בשפה ובמשמעות כדי להבחין בין המסרים. עם זאת, טריזמן גרסה שניתוח המסר נמשך ככל הנדרש עד לזיהויו של המסר הקשוב. למשל כאשר יש שני מסרים, האחד בקול של גבר והאחר בקול של אישה, די בניתוח ברמה הפיזיקלית (שברודבנט הדגיש) כדי להבחין בין קול הגבר הנמוך לבין קול האישה הגבוה יותר. אבל כאשר הקולות זהים, ייתכן שיהיה צורך להשתמש במשמעות כדי להפריד בין שני המסרים. על פי המודל של טריזמן, לאחר שהמסר הקשוב והמסר הלא קשוב זוהו, שני המסרים עוברים דרך המחלש, אבל המסר הקשוב יוצא ממנו במלוא עוצמתו והמסרים הלא קשובים מוחלשים- הם עדיין נוכחים, אך חלשים מהמסר הקשוב. היות שלפחות חלק מהמסר הלא קשוב מצליח לעבור דרך המחלש, המודל של טריזמן כונה מודל \"הפילטר הדולף\". הפלט הסופי של המערכת נקבע בשלב השני, כאשר יחידת המילון שבזיכרון מנתחת את המסר. יחידת המילון מכילה מילים מאוחסנות בזיכרון, ולכל מילה יש סף להפעלתה. **סף** הוא עוצמת האות הקטנה ביותר שרק בקושי נקלטת. כך ייתכן שמילה בעלת סף נמוך תאותר אף כאשר תוצג בלחש או תטושטש על ידי מילים אחרות. על פי טריזמן, למילים שכיחות או חשובות במיוחד, כמו שמו של המאזין, יש **סף נמוך**, כך שאפילו אות חלש בערוץ הלא קשוב יכול להפעיל את המילה, וכך נשמע את שמנו מקצהו הרחוק של החדר. למילים שאינן שכיחות או שאינן חשובות למאזין יש ספים גבוהים יותר, כך שנדרש האות החזק של המסר הקשוב כדי להפעיל את המילים הללו. לפי טריזמן, המסר הקשוב עובר ובנוסף לכך עוברים חלקים מסוימים מהמסרים הלא קשובים החלשים יותר. כמו המודל של ברודבנט, גם המודל של טריזמן נקרא מודל של סלקציה מוקדמת שכן הוא מציע פילטר הפועל בשלב מוקדם של זרימת המידע. על פי מודלים אחרים, הסלקציה מתרחשת בשלב מאוחר יותר. **מודל של סלקציה מאוחרת:** תיאוריות נוספות הוצעו כדי להביא בחשבון את תוצאות הניסויים שהראו כי אפשר לבצע סלקציה של המסרים בשלב מאוחר יותר של העיבוד, בעיקר על פי משמעותם. דונלד מקיי למשל, ערך ניסוי שבו נבדק האזין למשפט רב משמעי, כמו \"bank the at stones throwing were They\", משפט שאפשר לייחס לו יותר ממובן אחד (הם יידו אבנים על הבנק/הגדה) בדוגמה זו, המילה \"bank\" יכולה להתייחס לגדה של הנהר או למוסד כלכלי. משפטים רב משמעיים אלה הוצגו לאוזן הקשובה ובו בזמן מילים שעשויות להטות את המשמעות הוצגו לאוזן האחרת, הלא קשובה. למשל בשעה שהנבדק הצליל את המשפט \"הם השליכו אבנים ליד הגדה או הבנק\", המילה \"נהר\" או המילה \"כסף\" הושמעו באוזן הלא קשובה. לאחר שהנבדקים שמעו מספר משפטים רב משמעיים, הושמעו להם זוגות של משפטים, כמו \"אתמול יידו אבנים לכיוון צדו של הנהר\" ו\"אתמול יידו אבנים לעבר מוסד כלכלי\". הנבדקים נתבקשו לציין איזה מבין שני המשפטים הללו היה קרוב יותר במשמעותו לאחד המשפטים ששמעו קודם. מקיי מצא שמשמעותה של המילה שכוונה להטות את המשמעות השפיעה על בחירתו של הנבדק. הדבר התרחש אף שהנבדקים דיווחו שלא היו מודעים למילים המטות שהושמעו באוזן הלא קשובה. מקיי העלה השערה שהיות שמשמעותן של המילים נהר או כסף השפיעה על שיקול דעתם של הנבדקים, המילה צריכה הייתה לעבור עיבוד לרמת המשמעות אף שהנבדק לא היה קשוב אליה. תוצאות כמו אלה הביאו את מקיי ותיאורטיקנים נוספים לפתח מודלים של קשב השייכים לסוג של מודלים של סלקציה מאוחרת, שעל פיהם מרבית המידע הנכנס מעובד לרמת המשמעות לפני בחירת המסר המיועד להמשך עיבוד. על פי המודלים של סלקציה מאוחרת, עיבוד\\זיהוי המשמעות (עיבוד סמנטי) הוא קדם קשבי (לפני הסלקציה), ונערך לכל המסרים, כולל לכל המילים במסרים הלא קשובים, וכך מילים לא קשובות יכולות להשפיע עלינו, גם אם לא יגיעו למודעתנו.\ הסלקציה הקשבית לאחר העיבוד הסמנטי בוררת מה יגיע למודעותנו לזיכרון ולתגובה שלנו- כל המילים הקשובות, וכן אותן מילים לא קשובות שמשמעותן רלוונטית לנו (באופן קבוע או זמני) ושאולי נרצה להגיב להן. תמונה שמכילה טקסט, תרשים, קו, צילום מסך התיאור נוצר באופן אוטומטי עם התקדמותו של המחקר בתחום הקשב הסלקטיבי, החוקרים הבינו שאין תשובה אחת למה שכונה מחלוקת ה\"מוקדם־מאוחר\". הוכח שסלקציה מוקדמת מתבצעת בתנאים מסוימים וסלקציה מאוחרת יותר בתנאים אחרים, על פי המטלה שהצופה מבצע וסוג הגירויים שהוצגו. לכן החלו החוקרים להתמקד בהבנת הגורמים הרבים והשונים השולטים בקשב. **קיבולת עיבוד ועומס תפיסתי:** איך אנשים מתעלמים מגירויים המסיחים את דעתם כאשר הם מנסים למקד את הקשב במטלה? בתשובתה לשאלה זו, **לביא** מביאה בחשבון שני גורמים: 1. קיבולת העיבוד- המתייחסת לכמות המידע שאנשים מסוגלים לטפל בה בו זמנית בזמן נתון, ואשר מגבילה את יכולתם לעבד מידע נכנס. 2. עומס תפיסתי- הקשור לרמת הקושי של מטלה. למטלות מסוימות, בעיקר מטלות קלות ומטלות שאנו מתורגלים בהן היטב, יש עומס תפיסתי נמוך; מטלות עומס־נמוך מנצלות רק חלק קטן מקיבולת העיבוד של האדם. מטלות קשות או שהאדם פחות התנסה בהן הן מטלות עומס־גבוה ומנצלות חלק גדול יותר מקיבולת העיבוד של האדם. סופי פורסטר ולביא חקרו את תפקידם של קיבולת העיבוד ושל העומס התפיסתי בקביעת מידת ההסחה. המטלה של הנבדקים הייתה להגיב מהר ככל שיכלו כאשר זיהו מטרה- האות X או האות N. מטלה זו קלה כאשר סביב המטרה רק אותיות מסוג אחד. אבל המטלה הופכת לקשה יותר כאשר את המטרה מקיפות אותיות שונות. ההבדל מתבטא בזמני התגובה, כאשר במטלה הקשה זמני התגובה ארוכים יותר מאשר במטלה הקלה. עם זאת, כאשר סמוך לגירויים בתצוגה מופיע גירוי בלתי רלוונטי למטרה- כמו דמויות מצוירות, התגובה במטלה הקלה מואטת יותר מאשר במטלה הקשה.  תמונה שמכילה טקסט, צילום מסך התיאור נוצר באופן אוטומטי לביא מסבירה תוצאות אלה במונחים של **תיאוריית העומס של הקשב**, כאשר מדובר במטלה עם עומס נמוך, נשארת קיבולת עיבוד. פירוש הדבר שיש משאבים זמינים לעיבוד הגירוי שאינו רלוונטי למטלה, ועל אף שנאמר לאדם לא לשים לב לגירוי הבלתי רלוונטי למטלה, גירוי זה בכל זאת עובר עיבוד ומאט את מהירות התגובה. במצב שבו האדם משתמש בכל קיבולת העיבוד שלו במטלה עם עומס כבד, כמו המטלה הקשה בניסוי. לא נותרים משאבים לעיבוד גירויים נוספים, וכך אי אפשר לעבד גירויים שאינם רלוונטיים ויש להם השפעה מועטה על ביצוע המטלה. אם כן, כאשר אתם מבצעים מטלה קשה, בעלת עומס תפיסתי גבוה, לא נשארת קיבולת עיבוד ופחות סביר שדעתכם תוסח. אבל כאשר אתם מבצעים מטלה קלה, בעלת עומס נמוך, קיבולת העיבוד הנותרת פנויה לעבד גירויים שאינם רלוונטיים למטלה. היכולת להתעלם מגירויים בלתי רלוונטיים למטלה אינה תלויה רק בעומס של המטלה שאתם מנסים לבצע, אלא גם **בעוצמתו של הגירוי** הבלתי רלוונטי למטלה. אפקט סטרופ מדגים מצב שבו קשה להתעלם מגירויים בלתי רלוונטיים למטלה. אפקט סטרופ- זמן התגובה לשיום הצבע בו כתובה המילה הוא קצר יותר בתנאי התואם מאשר בתנאי הלא-תואם. משמעות המילה, שהיא גירוי לא-רלוונטי, [מעובדת] וגורמת לזמן תגובה ארוך יותר בתנאי הלא-תואם (כי קריאת שם הצבע מתנגשת עם תגובת שיום הצבע שמנוגדת לה) ← הקשב לא מסנן/חוסם את משמעות המילה. מדוע בתנאים שקיימים באפקט סטרופ, הקשב לא מסנן את הגירוי הלא רלוונטי? באפקט סטרופ, הגירויים הבלתי רלוונטיים למטלה רבי עוצמה שכן אנו מתורגלים מאוד בקריאת מילים והקריאה הפכה לתגובה כה אוטומטית שקשה לא לקרוא אותן. **הקשב כסלקציה- קשב גלוי וסמוי:** הסטת הקשב ממקום אחד למקום אחר על ידי תנועות של העיניים נקראת **קשב גלוי**- הפניית הקשב עם הפניית המבט (שניהם משפיעים על התפיסה). מאידך, הסטת הקשב ממקום אחד למקום אחר כשהעיניים נשארות במקום אחד נקראת **קשב סמוי-** הפניית הקשב ללא הפניית המבט (רק הקשב החזותי יכול להשפיע). **קשב סמוי- הפניית הקשב בלי תנועת עיניים:** מלבד להפנות את הקשב באמצעות תנועות העיניים שלנו, אנו יכולים להזיז את הקשב כשעינינו נשארות במקום אחד, תהליך המכונה קשב סמוי. ניסוי שהשתמשו בו במטלה של קשב סמוי כדי לבדוק מה קורה כאשר אדם מכוון את הקשב למיקום ספציפי. קשב למיקום- בסדרה קלאסית של מחקרים, מייקל פוזנר ועמיתים תהו אם מיקוד הקשב במיקום נתון משפר את יכולתו של אדם להגיב לגירויים המוצגים בו. פוזנר השתמש בשיטת הרמז המטרים. מתוצאות עולה מהן שהנבדקים הגיבו לריבוע המטרה מהר יותר כאשר הקשב שלהם הופנה מיד קודם לכן למיקום שבו הוא הופיע. פוזנר פירש תוצאה זו כמצביעה על כך שעיבוד המידע יעיל יותר באזור שהקשב מופנה אליו. בעקבות תוצאה זו ותוצאות דומות נוספות הועלה הרעיון שהקשב הוא כמו זרקור או עדשת זום המשפר את העיבוד באזור שהקשב מופנה אליו. העיקרון הכללי שמאחורי ניסויים **בשיטת הרמז המטרים** הוא לבחון אם הצגתו של רמז המציין איפה יופיע גירוי מבחן, משפר את עיבוד גירוי המטרה. הנבדקים בניסוי של פוזנר ועמיתים לא הזיזו את עיניהם במהלך כל הניסוי, והביטו כל העת על סימן ה־+. תחילה הם ראו רמז דמוי חץ שציין באיזה צד של התצוגה עליהם למקד את הקשב. תנאי תקף- ריבוע המטרה מופיע בצד שרמז החץ הצביע עליו. ב־80 אחוזים מצעדי הניסוי, החץ כיוון את הקשב של הנבדקים לצד שבו ריבוע המטרה הופיע. אבל ב־20 אחוזים מצעדי הניסוי, החץ כיוון את הקשב של הנבדקים לכיוון שונה מזה שבו הופיעה המטרה מיד אחר כך. אלה היו צעדי הניסוי המשתייכים לתנאי הלא תקף. מטלת הנבדקים הייתה זהה הן בתנאי התקף והן בתנאי הלא תקף- ללחוץ על המקש במהירות האפשרית כאשר ריבוע המטרה הופיע. כיצד וידאו שהנבדקים לא מזיזים את עיניהם (שרק הקשב הסמוי יכול לזוז בניסוי ולהשפיע על איתור גירוי המטרה)?\ קיבעו את מבט הנבדקים בסימן הפיקסציה, ואז החץ ולאחריו גירוי המטרה הוצגו מהר מספיק כדי שהנבדקים לא יספיקו להזיז עיניהם (מהופעת החץ ועד שנעלם ריבוע המטרה).  קשב לעצמים- בנוסף להפניית הקשב למקומות, כמו בניסוי של פוזנר, נוכל להפנות את הקשב באופן סמוי לעצמים ספציפיים. נבחן עתה ניסויים המראים: 1. שקשב עשוי לשפר את התגובה שלנו לעצמים. 2. שכאשר הקשב מופנה למיקום נתון בתוך העצם, השפעתו המשפרת של הקשב מתפשטת למקומות אחרים בעצם זה. נתייחס למשל לניסוי של אגלי. כאשר עיני הנבדקים נשארו נעוצות בסימן +, קו הגבול של קצה אחד של המלבן הודגש למשך פרק זמן קצר. זה היה סימן הרמז שציין איפה המטרה, ריבוע כהה בתוך המלבן, כנראה תופיע. המטלה של הנבדקים הייתה ללחוץ על כפתור כאשר המטרה הוצגה במקום כלשהו בתצוגה. לא מפתיע שהנבדקים הגיבו במהירות המרבית כאשר המטרה הוצגה ב־A, מיד לאחר הרמז. עם זאת, התוצאה המעניינת ביותר היא שהנבדקים הגיבו מהר יותר כאשר המטרה הוצגה ב־B (זמן תגובה=358 אלפיות השנייה) מאשר כאשר המטרה הוצגה ב־C (זמן תגובה=374 אלפיות השנייה). מדוע זה קורה? לא ייתכן שהסיבה היא ש־B קרובה יותר ל־A מאשר C, שכן B ו־C הן במרחק שווה מ־A. נראה שהיתרון של B בכך שהוא ממוקם **בתוך העצם** שהקשב של הנבדק הופנה אליו. הפניית הקשב ל־A, הנקודה שבה הוצג הרמז, היא בעלת ההשפעה המרבית ב־A, אבל השפעת הקשב מתפשטת על פני העצם כולו, כך שיש מידה של שיפור גם ב־B. התגובה המהירה יותר המתרחשת כאשר השיפור מתפשט בתוך עצם נקראת **יתרון אותו העצם.**  **מה קורה כאשר איננו קשובים?** ראינו שהקשב משפיע על האופן שבו אנו מגיבים לגירויים. אבל מה קורה כאשר איננו קשובים? על פי תפיסה אחת, לא תופסים דברים שלא קשובים אליהם. ככלות הכול, אם אתה מסתכל במשהו הנמצא בצד שמאל, לא תראה דבר אחר שהוא הרחק בקצה בצד ימין. אבל מהמחקר עולה שלא זו בלבד שאנו מחמיצים דברים שהם מחוץ לשדה הראייה שלנו, אלא גם שהיעדר קשב עלול לגרום לנו להחמיץ דברים גם כאשר אנו מביטים ישירות עליהם. **עיוורון קשבי** דוגמה אחת שבה היעדר קשב למשהו שנראה בבירור מכונה עיוורון קשבי. ב־1998 אריאן מאק וארווין רוק פרסמו ספר ששמו Blindness Inattentional. הם תיארו בו ניסויים שהראו שנבדקים עלולים לא להיות מודעים לגירויים הנראים בבירור לעין כאשר הם אינם מכוונים אליהם את הקשב. בניסוי שהתבסס על אחד מניסוייהם של מאק ורוק, אולה קרטרייט ונילי לביא הציגו את גירוי דמוי צלב במשך חמישה צעדי ניסוי, ומטלתו של הצופה הייתה לציין איזו זרוע של הצלב, שהובזק לפרק זמן קצר מאוד, היא ארוכה יותר, האופקית או האנכית. מטלה זו קשה משום שההפרש בין האורכים של שתי הזרועות היה קטן, הצלב הובזק במהירות והזרוע הארוכה יותר השתנתה בין צעדי הניסוי. בצעד הניסוי השישי, התווסף לתצוגה ריבוע קטן. מיד לאחר צעד הניסוי השישי, הנבדקים נשאלו אם הבחינו במשהו שלא ראו קודם לכן על המסך. מבין 20 נבדקים רק שניים (10 אחוזים) דיווחו שראו את הריבוע. במילים אחרות, מרבית הנבדקים היו \"עיוורים\" לריבוע הקטן, אף שהיה ממוקם ליד הצלב ממש. את הרעיון שהקשב יכול להשפיע על התפיסה בתוך סצנה דינמית בחנו דניאל סיימונס וכריסטופר צ\'בריס בניסוי. הם יצרו סרט בן 75 שניות שנראו בו שתי \"קבוצות\" שהיו מורכבות משלושה שחקנים כל אחת. קבוצה אחת, ששחקניה היו לבושים לבן, העבירה כדורסל מיד ליד והאחרת \"שמרה\" על הקבוצה הזאת- חבריה עקבו אחר חברי הקבוצה הראשונה והניפו את ידיהם כמו במשחק כדורסל. לצופים נאמר לספור את מסירות הכדור- מטלה שמיקדה את הקשב שלהם- בקבוצה שלבשה לבן. לאחר כ־45 שניות, התרחש אחד משני אירועים: אישה שנשאה מטרייה או אדם המחופש לגורילה חצו את ה\"משחק\", אירוע שנמשך חמש שניות. לאחר הצפייה בסרט הווידאו, הצופים נשאלו אם ראו התרחשות חריגה או אם ראו משהו מלבד ששת השחקנים. כמחצית הצופים (46 אחוזים) לא דיווחו שראו את האישה או את הגורילה. ניסוי זה הוכיח שכאשר הצופים היו קשובים לרצף אחד של אירועים, הם עלולים היו להחמיץ אירוע אחר, אפילו כאשר הוא התרחש לפניהם ממש. **גילוי שינויים** חוקרים שונים הראו גם איך היעדר קשב עשוי להשפיע על התפיסה, זאת על ידי הצגה של תמונה אחת ומיד לאחר מכן הצגה של תמונה אחרת, שונה במקצת. לעתים קרובות, אנשים מתקשים לגלות את השינוי, אף שהוא ברור מאוד כאשר יודעים לאן להסתכל. רונלד רנסינק ועמיתים ביצעו ניסוי דומה שבו הם הציגו תמונה אחת ולאחריה שדה ריק, ולאחר מכן הציגו את אותה תמונה אבל עם פריט אחד חסר, לאחר מכן שוב שדה ריק, וכן הלאה. אותן שתי התמונות הוצגו לסירוגין עד אשר הצופים הצליחו לקבוע מה היה ההבדל בין שתי התמונות. רנסינק מצא שצריך היה להציג את התמונות לסירוגין כמה וכמה פעמים עד אשר ההבדל אותר. קושי זה בגילוי שינויים בסצנות מכונה עיוורון לשינוי. חשיבותו של הקשב (או של היעדרו) ביצירת העיוורון לשינוי מומחשת בכך שכאשר רנסינק הוסיף רמז שציין באיזה חלק מהסצנה בוצע השינוי, הנבדקים גילו את השינוי הרבה יותר מהר. אפקט העיוורון לשינוי מתרחש גם כאשר הסצנה משתנה בתמונות שונות בסרט. אף שנאמר לנבדקים שצפו בסרט הווידאו הזה להיות קשובים מאוד, רק אחד מבין עשרה נבדקים טען שהבחין בשינוי כלשהו. אפילו כאשר הראו לנבדקים את הסרט פעם נוספת ונאמר להם מראש שעתידים להיות שינויים ב\"עצמים, תנוחות של הגוף או בלבוש\", הם הבחינו בפחות מרבע מהשינויים שהתחוללו. עיוורון זה לשינוי בסרטים אינו מופיע רק במעבדה. הוא מתרחש באופן קבוע בסרטים פופולריים, שבהם היבט מסוים של סצנה שאמור היה להישאר זהה, משתנה מצילום אחד לאחר, את השינויים האלה בסרטים, המכונים טעויות בהמשכיות, מזהים צופים המחפשים אותם, לרוב באמצעות צפייה חוזרת בסרטים, אך צופים בבתי הקולנוע, שאינם מחפשים את הטעויות הללו, מחמיצים אותן בדרך כלל. ללא הפניית קשב לאזור השינוי, הנבדקים מתקשים לזהות את השינויים. עם הפניית הקשב לאזור השינוי, מצליחים הרבה יותר טוב להבחין בשינוי. **ומה בנוגע לחוויות היום יום?** כל הניסויים שתיארנו- הן הניסויים שעסקו בעיוורון קשב, שבהם מטלה מסיחה מנעה מאנשים לזהות את גירוי המבחן, והן הניסויים על עיוורון לשינוי, שבהם שינויים קטנים אך נראים לעין בתמונות אינם נתפסים- כל אלה מעידים על כך שלעתים דרוש קשב כדי שתהיה תפיסה. יש לכך השלכות על התפיסה בחוויה היום־יומית שלנו, שכן יש מספר רב של גירויים בסביבה, ואנו מסוגלים להיות קשובים רק לחלק קטן מהגירויים הללו ברגע נתון. משמעות הדבר היא שאנו מחמיצים דברים בסביבה כל העת. היו מי שטענו שהעובדה שמערכת התפיסה שלנו מתמקדת רק בחלק קטן מהסביבה היא אחת התכונות ההסתגלותיות ביותר שלה, שכן ההתמקדות במה שחשוב מאפשרת למערכת התפיסה שלנו להשתמש באופן מיטבי במשאבי העיבוד המוגבלים שלנו. אך גם כאשר אנו מתמקדים במה שחשוב ברגע זה, יש למערכת התפיסה שלנו מערכת התראה הגורמת לנו להסיט את הקשב במהירות לדברים העלולים לאותת על סכנה. לאחר שהקשב שלנו הוסט, אנו מסוגלים לבחון מה מתרחש במוקד הקשב החדש שלנו ולהחליט אם עלינו לנקוט פעולה. חשוב להבין גם שאין לנו צורך להיות מודעים לכל פרטי האירועים המתרחשים סביבנו. כמו כן, אינכם צריכים לבדוק כל העת את פרטי המתרחש סביבכם שכן, על בסיס ניסיונכם בעבר, יש לכם סכמות של סצנות ואלה מאפשרות לכם \"להשלים\" מה שסביבכם בלי למקד את הקשב. לבסוף, קל יותר לראות דברים מסוימים בסביבה מאשר דברים אחרים, וזאת בלי להפנות את הקשב. הדגים זאת ניסוי שביצעו פיי פיי לי ועמיתים, ניסוי הבוחן איזה מידע אנו מסוגלים לקלוט על גירויים שאיננו קשובים אליהם. נבדקיה של לי הביטו על הסימן + שעל מסך הפיקסציה ואז ראו את הגירוי המרכזי- פיזור של 5 אותיות. בצעדי ניסוי מסוימים, כל האותיות היו זהות; בצעדי ניסוי אחרים, אחת האותיות הייתה שונה מארבע האחרות. מיד לאחר האותיות הופיע הגירוי ההיקפי- דיסק שחציו נצבע בירוק וחציו האחר באדום או תמונה של סצנה- שהובזק למשך 27 אלפיות השנייה בעמדה שמיקומה בקצה המסך התחלף באופן מקרי מצעד ניסוי אחד לאחר. המטלה המרכזית של הנבדקים הייתה לציין אם כל האותיות בגירוי המרכזי היו זהות, והמטלה ההיקפית שלהם הייתה לציין אם הסצנה הכילה בעל חיים (כשהופ?