שרון חיון גינת - הלביאה הלוחמת חלק א' PDF

‫הלביאה הלוחמת‬ ‫שרון חיון גינת‬ ‫חלק א’‬  ‫‪Sharon Hayoun Ginat‬‬ ‫‪The Fighting Lioness Part One‬‬ ‫כל הזכויות שמורות‬ ‫© יהלומים הוצאה לאור‬ ‫אין לשכפל‪ ,‬להעתיק‪ ,‬לצלם‪ ,‬להקליט‪ ,‬לתרגם‪ ,‬לאחסן במאגר מידע‪,‬‬...

‫הלביאה הלוחמת‬ ‫שרון חיון גינת‬ ‫חלק א’‬  ‫‪Sharon Hayoun Ginat‬‬ ‫‪The Fighting Lioness Part One‬‬ ‫כל הזכויות שמורות‬ ‫© יהלומים הוצאה לאור‬ ‫אין לשכפל‪ ,‬להעתיק‪ ,‬לצלם‪ ,‬להקליט‪ ,‬לתרגם‪ ,‬לאחסן במאגר מידע‪,‬‬ ‫לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני‪,‬‬ ‫אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה‪.‬‬ ‫שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט‬ ‫אלא ברשות מפורשת בכתב מהמו”ל‪.‬‬ ‫עריכה לשונית וספרותית‪ :‬דקלה שטרן‪-‬קיי‬ ‫עיצוב כריכה‪ :‬סטודיו לב ארי‬ ‫סידור‪ ,‬הפקה והכנה לדפוס‪ :‬יהלומים הוצאה לאור‬ ‫עלילת הספר‪ ,‬הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן הם כולם פרי דמיונה של‬ ‫המחברת‪.‬‬ ‫כל קשר בין עלילת הספר לבין אירועים שהתרחשו במציאות‪ ,‬כמו גם‬ ‫הדמויות הנזכרות בו‬ ‫ושמותיהן לבין דמיות או שמות של אנשים אמיתיים – מקרי בהחלט‪.‬‬ ‫נדפס בישראל‬ ‫‪.Diamonds Publishing‬‬ ‫‪P.O.B 9441 Tel – Aviv 6109302, Israel‬‬ ‫‪www.bbooks.co.il‬‬ ‫לכל אלה מכם שאיבדו אדם אהוב‪ ,‬אדם יקר לליבכם בגלל הטרור‪.‬‬ ‫ליבי יוצא אליכם‪...‬‬  ‫פרולוג‬ ‫ניו‪-‬יורק‪ 13 ,‬שנים קודם‪.‬‬ ‫סנטרל פארק‪.‬הפעם הראשונה שבה כולנו נמצאים בחופשה בחוץ לארץ‪.‬‬ ‫פעם ראשונה בחיים שאני רואה שלג‪.‬פעם ראשונה שאני מרגישה קור‬ ‫מקפיא כל‪-‬כך שלמרות כל שכבות הבגדים שאני לובשת עדיין מצליח‬ ‫להיכנס לי לגוף‪.‬‬ ‫האחים שלי משחקים בשלג‪.‬כל אחד מהם מכין כדור לבן וגדול כדי‬ ‫לזרוק על השני‪.‬הם רצים וצוחקים בטירוף‪.‬אבא בחיוך ענקי מצלם אותם‬ ‫בלי סוף‪.‬‬ ‫אבא שלי לא יכול לחיות רגע בלי מצלמה‪ ,‬מתעד כל שנייה בחיים‬ ‫ומצלם אותי בכל הזדמנות‪.‬‬ ‫“אנחנו חייבים לצלם תמונה משותפת של כולנו יחד‪ ”,‬הוא אומר – אולי‬ ‫לנו‪ ,‬אולי לעצמו‪.‬‬ ‫אישה נמוכה מתקדמת אלינו‪ ,‬לובשת כפפות רחבות ומחזיקה רצועות‬ ‫שמחוברות לשלושה כלבים קטנים‪.‬‬ ‫אבא מבקש ממנה באנגלית לצלם אותנו‪.‬היא מסכימה בחיוך מנומס‪.‬‬ ‫האחים שלי עדיין משחקים בשלג ומתעלמים מאבא שצועק להם לבוא‪,‬‬ ‫עד שהוא הולך ועוצר אותם בעצמו‪ ,‬צוחק כשהוא מנער מעליהם את‬ ‫שאריות השלג‪.‬כולנו מתאספים לצילום התמונה‪.‬‬ ‫“אני רוצה שיראו גם את האגם בתמונה‪ ”,‬הוא מבקש מהאישה‪.‬‬ ‫דניאל נעמד ליד שי‪ ,‬איתן מרים אותי ושם אותי על הכתפיים‪ ,‬אבא נעמד‬ ‫בין שי לדניאל‪ ,‬יד אחת על הכתף של דניאל והשנייה על הכתף של שי‪.‬‬ ‫האישה קוראת בקול – “‪ – ”Say Cheese‬כולנו מחייכים אל המצלמה‬ ‫חיוך גדול‪ ,‬ו‪...‬‬ ‫קליק‪.‬‬ ‫באותו הרגע לא תיארתי לעצמי שהתמונה הזו תהיה אחד הדברים היקרים‬ ‫ביותר בחיי‪.‬‬ ‫האחים שלי חוזרים לשחק בשלג בהתלהבות‪.‬האישה מחזירה לאבא את‬ ‫המצלמה‪.‬הוא מודה לה באנגלית והיא נעלמת במהירות יחד עם הכלבים‪.‬‬ ‫“למה את לא הולכת לשחק עם האחים שלך קצת בשלג?” הוא שואל‪.‬‬ ‫“בישראל אין לנו כמעט שלג ואני לא יודע מתי תהיה לך עוד הזדמנות‪”.‬‬ ‫אני מושכת בכתפיי‪“.‬אני מעדיפה להיות איתך‪ ,‬שתספר לי את הסיפור‬ ‫עכשיו‪ ,‬כשאנחנו פה‪”.‬‬ ‫“סיפרתי לך את הסיפור הזה אינסוף פעמים‪”.‬‬ ‫“כן‪ ,‬אבל עכשיו אנחנו עומדים איפה שזה קרה‪.‬אני רוצה לשמוע אותו‬ ‫ולראות את המקום תוך כדי‪ ”,‬אני מצביעה על האגם‪.‬‬ ‫“בסדר‪ ,‬בסדר‪ ”,‬הוא צוחק‪“ ,‬הבנתי‪”.‬‬ ‫הוא לוקח לי את היד ואנחנו מקיפים ביחד את האגם‪“.‬אימא שלך‬ ‫רצתה להיות דוגמנית‪.‬היא תמיד חלמה לחיות בעיר הגדולה וכשקיבלה‬ ‫את התפקיד סוף סוף‪ ,‬היינו ביחד כמעט שנה‪.‬היינו מאושרים מאוד‬ ‫ומאוהבים‪”.‬‬ ‫אני אוהבת להסתכל עליו כשהוא מדבר על אימא‪.‬למרות העצב בעיניים‬ ‫הכחולות שלו‪ ,‬החיוך תמיד שם‪.‬‬ ‫“ערב אחד היא הגיעה לבית שלי והודיעה לי שקיבלה תפקיד בסוכנות‬ ‫גדולה מאוד בניו‪-‬יורק‪ ”.‬פניו הופכות רציניות יותר‪“.‬היא רצתה לוותר על‬ ‫התפקיד בשבילי‪ ,‬כי בזמנו שירתי בצבא ולא יכולתי לעזוב יחד איתה‪.‬אז‬ ‫באותו הערב נפרדתי ממנה‪”.‬‬ ‫“למה?” אני תמיד שואלת את השאלה הזו‪ ,‬למרות שאני יודעת את‬ ‫התשובה‪.‬‬ ‫“אימא שלך הייתה האישה הכי יפה בעולם‪ ”,‬הוא עונה‪ ,‬ושוב מחייך‪.‬‬ ‫“ידעתי שהיא תהיה דוגמנית מצליחה מאוד‪.‬לא רציתי להיות זה שיפריע‬ ‫לה לחיות את החלום שכל נערה בגילה חלמה לחיות‪ ,‬אז פשוט נפרדתי‬ ‫ממנה‪ ”,‬הוא מסביר‪“.‬היא התחננה שלא אעשה את זה‪.‬כאב לה מאוד‪,‬‬ ‫ולי כאב עוד יותר‪.‬ידעתי שזה שובר את ליבה‪...‬לעולם לא אשכח את‬ ‫המבט העצוב שנשקף מעיניה באותו הערב‪ ,‬לפני שעזבה את הבית שלי‪”.‬‬ ‫הוא נאנח‪.‬‬ ‫“חשבתי שזה הדבר הנכון לעשות‪ ,‬שאני עושה את זה לטובתה‪.‬הייתי‬ ‫בטוח שמגיע לה הרבה יותר ממני‪ ,‬מהחיים שהיו לי להציע לה‪.‬‬ ‫שבוע לאחר מכן‪ ,‬היא כבר לא הייתה בארץ‪.‬הייתי שבור‪.‬הבנתי שעשיתי‬ ‫את הטעות הכי גדולה בחיי‪ ,‬אז עליתי על מטוס ובאתי לחפש אחריה‬ ‫בניו‪-‬יורק‪ ”.‬הוא שותק במשך כמה רגעים ומתבונן באגם‪.‬‬ ‫“כשיצאתי מהמטוס‪ ”,‬הוא ממשיך לבסוף‪“ ,‬התקשרתי לסוכנות שלה‪.‬‬ ‫הצגתי את עצמי כאחיה ואמרתי שבעקבות מקרה חירום משפחתי אני‬ ‫חייב להשיג אותה כמה שיותר מהר‪.‬הם הסבירו לי שאי‪-‬אפשר להשיג‬ ‫אותה‪ ,‬כי היא נמצאת בצילומים בסנטרל פארק‪.‬אז לקחתי מונית משדה‬ ‫התעופה היישר לכאן – “ צעקה שנשמעת ברקע קוטעת אותו‪.‬‬ ‫אבא ואני מסתכלים לכיוון ממנו נשמעה הצעקה‪.‬‬ ‫איתן הפיל את דניאל על השלג‪ ,‬אבל דניאל לא נשאר חייב‪.‬הוא‬ ‫מתרומם מייד ותוקף את איתן שלא מפסיק לצחוק‪ ,‬בזמן ששי זורק עליהם‬ ‫כדור שלג ענקי‪.‬‬ ‫“בנים‪ ,‬תירגעו!” אבא מזהיר בטון סמכותי‪.‬הם מסתכלים עליו בהבעה‬ ‫משועשעת‪ ,‬שנמחקת כשהם מבחינים שהוא כועס‪.‬שלושתם מניפים ידיים‬ ‫באוויר לסמן שנכנעו‪.‬‬ ‫אבא חוזר להסתכל עליי וקורץ לי‪.‬‬ ‫אני צוחקת‪.‬‬ ‫“תמשיך את הסיפור‪ ,‬אבא‪”.‬‬ ‫“רצתי בכל הפארק‪.‬באותו היום ירד שלג בטירוף‪ ,‬אבל המשכתי לרוץ‬ ‫עד שראיתי אותה‪ ,‬בדיוק פה – “ הוא מצביע על המיקום שלנו‪.‬‬ ‫“היא עמדה בדיוק במקום שבו אנחנו עומדים עכשיו‪ ,‬יפה יותר מכפי‬ ‫שזכרתי אותה‪.‬היא לבשה מעיל פרווה של אריה או משהו דומה‪.‬מגוחך‬ ‫לגמרי‪ ”,‬הוא מצחקק‪.‬‬ ‫“המון אנשים התרוצצו סביבה‪.‬היא נראתה לחוצה וקצת אומללה‪.‬לא‬ ‫יכולתי להפסיק להביט בה‪.‬אני חושב שגם לא יכולתי לזוז‪ ,‬פשוט נעמדתי‬ ‫דומם במקומי‪.‬פתאום היא פנתה להביט בי‪ ,‬כאילו ידעה שאני כאן‪ ”.‬עצב‬ ‫עמוק משתקף מעיניו‪“.‬זה היה הקטע שלנו; תמיד הרגשנו זה את נוכחותו‬ ‫של זה‪ ,‬אפילו לפני שראינו האחד את השני‪”.‬‬ ‫“אולי כי הייתם נשמות תאומות?” אני לוחשת‪.‬‬ ‫“מאיפה את יודעת מה זה נשמות תאומות?”‬ ‫“אמממ‪ ,‬קראתי על זה באיזה מגזין‪ ,‬אני חושבת‪ ”.‬אני חצי‪-‬משקרת‪.‬‬ ‫“איפה בדיוק?” הוא חוקר‪ ,‬לא מאמין לי‪.‬‬ ‫“אמממ‪ ”...‬אני לא רוצה להגיד לו שמצאתי את היומנים של אימא‬ ‫בקופסאות הנעליים מעל הארון שבחדר השינה שלו‪ ,‬ושבכל ערב אני‬ ‫גונבת אחד וקוראת את כולו לפני שאני נרדמת‪.‬‬ ‫הוא מביט בי רגע אחד נוסף‪“ ,‬תעזבי‪ ,‬אני לא רוצה לדעת‪”.‬‬  ‫אני משחררת נשימה שלא ידעתי שאני מחזיקה בתוכי‪.‬‬ ‫הוא פונה להביט שוב באגם‪“.‬כשמבטינו נפגשו‪ ,‬היא חייכה אליי את‬ ‫החיוך הכי יפה שלה‪ ”.‬הוא מחייך חיוך גדול‪.‬‬ ‫אני תמיד מחכה לשלב הזה בסיפור‪ ,‬רק כדי שאוכל לראות את החיוך‬ ‫הזה על פניו‪.‬‬ ‫“היא התקדמה אליי‪ ,‬לא יכולתי להפסיק להסתכל עליה‪.‬כשהיא‬ ‫נעצרה‪ ,‬ממש מולי‪ ,‬ניסיתי לדבר‪.‬רציתי להסביר לה שטעיתי‪ ,‬שהיא הכול‬ ‫בשבילי‪.‬רציתי להגיד לה שמאז עזיבתה אני חי בגיהינום‪ ,‬אבל היא‬ ‫הפתיעה אותי וקפצה עליי‪.‬היא לחשה לי באוזן ‘התגעגעתי אליך כל‪-‬כך‪,‬‬ ‫יונתן’‪.‬פשוט חיבקתי אותה חזרה‪ ,‬הכי חזק שיכולתי‪.‬כאילו עוד שנייה‬ ‫יבואו וייקחו אותה ממני‪ ”.‬הוא לוקח נשימה עמוקה‪.‬‬ ‫“אני לא יודע כמה זמן נותרנו מחובקים ככה‪ ,‬בלי לומר מילה‪ ,‬עד‬ ‫שאימא שלך התנתקה ממני‪.‬היא הביטה בי‪.‬עיניה המרהיבות נצצו‬ ‫מהתרגשות‪ ,‬אז אמרתי לעצמי‪‘ ,‬זהו יונתן‪ ,‬זה הרגע הנכון!’‬ ‫שלפתי את טבעת האירוסין שקניתי לה‪ ,‬כרעתי ברך וביקשתי ממנה‬ ‫להינשא לי‪.‬הלב שלי פעם חזק כל‪-‬כך‪.‬הייתי מודע מאוד לכך שכולם‬ ‫מסביב הסתכלו עלינו‪ ,‬וחשבתי שאם היא לא תענה לי בקרוב ייקחו אותי‬ ‫למיון‪ ”.‬הוא משתתק‪ ,‬ממשיך לבהות ארוכות באגם‪.‬‬ ‫“לא תכננתי לבקש ממנה להתחתן איתי‪.‬בזמנו הייתי בצבא‪ ,‬חייל בן‬ ‫עשרים‪ ,‬והיא הייתה רק נערה מלאת חלומות בת שבע‪-‬עשרה‪ ,‬אבל יום‬ ‫אחד ראיתי את הטבעת הזו בחנות וחשבתי שזו הטבעת הכי יפה שיש‪.‬‬ ‫דמיינתי את אימך עונדת אותה ואז פשוט קניתי אותה‪.‬‬ ‫חיכיתי ליום שנהיה מספיק בוגרים‪ ,‬כדי שאוכל לבקש את ידה‪.‬אני אפילו‬ ‫לא יודע למה הבאתי אותה איתי לניו‪-‬יורק‪.‬אבל באותו יום זה פשוט‬ ‫הרגיש נכון‪ ”.‬מבטו לא מש מהאגם וחיוך קטן נמתח על פניו‪.‬‬ ‫“היא הניחה ידיים על המותניים‪ ,‬כמו שתמיד עשתה כשהיא כעסה עליי‪.‬‬ ‫עיניה עדיין נצצו‪ ,‬אבל יכולתי לראות שהיא רותחת מזעם‪.‬פחדתי שהיא‬ ‫לא תסלח לי ותגרש אותי לכל הרוחות‪ ”.‬הוא משפיל את ראשו לעברי‪,‬‬ ‫מחכה שאשאל את השאלה‪.‬‬ ‫“נו! ומה היא אמרה?” אני שואלת בחוסר סבלנות ניכר‪.‬‬ ‫“היא אמרה‪‘ ,‬הגיע הזמן שתציע‪ ,‬יונתן! ראיתי את הטבעת הזו לפני‬ ‫חמישה חודשים בין הבגדים בארון שלך!’”‬ ‫אנחנו צוחקים בקול‪.‬‬ ‫זה השלב בסיפור שתמיד גורם לנו לצחוק‪.‬אני אוהבת כל‪-‬כך לשמוע‬ ‫את אבא שלי מספר את הסיפור הזה‪.‬בדיוק כמו שאני אוהבת לקרוא‬ ‫אותו באחד מהיומנים של אימא‪.‬‬ ‫פתאום אני מרגישה שזה הרגע הנכון לשאול את השאלה שתמיד רציתי‬ ‫לשאול אותו ולא העזתי‪.‬את השאלה שהתשובה שלה מפחידה אותי עד‬ ‫כאב‪.‬אבל ברגע הזה‪ ,‬במקום הזה‪ ,‬אני סוף סוף מקבלת אומץ‪.‬‬ ‫אני לוקחת נשימה עמוקה‪“.‬אבא‪ ,‬אתה לא מתחרט שאני פה?”‬ ‫הוא מתכופף לכיוון שלי‪ ,‬כדי שיוכל להיות בגובה שלי‪“.‬למה את שואלת‬ ‫את זה?” אני בולעת רוק‪ ,‬מתחרטת מייד על השאלה‪“.‬אלה‪ ,‬שאלתי‬ ‫אותך שאלה‪ ,‬אז תעני לי!” הקול שלו תקיף‪ ,‬למרות שהוא לא צועק‪.‬‬ ‫“פשוט‪ ”...‬אני בולעת שוב את הרוק ומנסה לעצור את הדמעות‬ ‫שמאיימות לפרוץ החוצה‪“.‬אם לא הייתי כאן‪ ,‬אם היא לא הייתה יולדת‬ ‫אותי‪ ,‬היא עדיין הייתה בחיים‪ ,‬אבל אני כאן והיא לא‪.‬בגללי אין לך אישה‬ ‫ולדניאל‪ ,‬איתן ושי אין אימא יותר‪ ”...‬הקול שלי נשבר‪.‬‬ ‫הוא עוצם עיניים בכאב במשך כמה רגעים‪ ,‬נושם עמוק‪ ,‬וחוזר להביט בי‪.‬‬ ‫“בואי לפה‪ ”,‬הוא מצווה עליי‪.‬אני מתקרבת אליו עוד קצת‪.‬‬ ‫הוא מסדר את כובע הצמר שעל הראש שלי‪“.‬אני יודע שאת ילדה‬ ‫חכמה מאוד‪ ,‬אבל לפעמים את מפחידה אותי עם המוח הזה שלך‪”.‬‬ ‫אני משפילה את הראש‪.‬‬ ‫הוא תופס את הסנטר שלי באצבע ומרים את הפנים שלי‪ ,‬כך שאסתכל‬ ‫בדיוק אל המבט הכחול הצלול שלו‪.‬‬ ‫“הבטחתי לאימא שלך ביום שנפגשנו שאגשים את החלום הכי גדול‬ ‫שלה‪.‬את יודעת מה הוא היה?”‬ ‫אני מנידה את הראש ומסמנת “לא”‪ ,‬אפילו שאני יודעת את התשובה‪.‬‬ ‫גם אותה כבר קראתי ביומנים של אימא‪.‬‬ ‫אבא תופס אותי בכתפיים‪“ ,‬בת‪ ”,‬הוא מחייך אליי חיוך גדול‪.‬‬ ‫“היא אהבה את האחים שלך בכל ליבה‪ ,‬היא הייתה האימא הכי טובה‬ ‫בעולם‪ ,‬אבל תמיד רצתה בת‪.‬היא לא ויתרה אף פעם על החלום הגדול‬ ‫הזה‪.‬אחרי שלושה בנים ניסינו להיכנס להיריון פעם נוספת‪ ,‬וזה לא הלך‬ ‫לנו בקלות‪.‬איתך זה לקח יותר זמן‪ ,‬אבל מהרגע הראשון היא ידעה שזו‬ ‫בת‪.‬היא פרחה במשך כל ההיריון‪ ,‬קרנה והייתה מלאת שמחת חיים‪.‬היה‬ ‫לה חיבור מיוחד איתך כבר מהבטן‪”...‬‬ ‫“באמת?” אני שואלת‪ ,‬אפילו שאני יודעת‪.‬‬ ‫היומן האחרון של אימא נכתב בתקופת ההיריון שלה איתי‪ ,‬ולפעמים‬ ‫נדמה לי שהיא כתבה אותו בשבילי‪.‬‬ ‫“כן‪ ,‬יפה שלי‪.‬באמת‪.‬היא הייתה מדברת איתך כל הזמן כשהיית בבטן‪”.‬‬ ‫“כן?!” אני כל‪-‬כך סקרנית‪“ ,‬מה היא הייתה אומרת?”‬ ‫“פעם‪ ,‬שמעתי אותה מספרת לך על האחים שלך‪.‬כמה הם מדהימים‬ ‫ועד כמה כל אחד מהם מיוחד במינו‪.‬היא אמרה שהם המתנה שלה אלייך‬ ‫ושהם ישמרו עלייך‪”.‬‬ ‫אני מביטה בדניאל‪ ,‬באיתן ובשי‪.‬הם עדיין משתוללים בשלג‪.‬‬ ‫“הם באמת שומרים עליי‪ ”,‬אני מחייכת חיוך גדול‪.‬‬ ‫“ועוד איך!” הוא קורא בקול‪“.‬את יפה כל‪-‬כך‪ ,‬שאני עוד אצטרך גיבוי‬ ‫כשתגיע תקופה ההתבגרות‪ ”.‬אני מכווצת את המצח‪ ,‬לא ממש מבינה על‬ ‫מה הוא מדבר‪.‬‬ ‫“יום אחד תביני‪ ”...‬הוא צוחק ופתאום מבטו נעשה רציני יותר‪.‬‬ ‫“תקשיבי לי טוב!” הוא מזהיר אותי באצבע מורמת‪“.‬הדבר היחיד שאני‬ ‫מתחרט עליו הוא שאימא שלך לא הספיקה להכיר אותך‪.‬שהיא לא יכולה‬ ‫לראות את החלום המדהים שלה מתגשם‪ ”,‬הוא מושיט יד ומלטף את‬ ‫הפנים שלי‪.‬‬ ‫מגע הכפפה שלו מזכיר לי כמה קר בחוץ‪“.‬את כל‪-‬כך דומה לה‪.‬אותו‬ ‫שיער‪ ,‬אותן עיניים‪ ,‬אותן פנים‪.‬את פשוט השכפול שלה‪ ,‬בדיוק כמו שהיא‬ ‫רצתה‪ ,‬ואת כל‪-‬כך חכמה‪.‬אני מתחרט שהיא לא יכולה לראות עד כמה‬ ‫את מיוחדת‪ ,‬אלה‪.‬אין עוד אחת כמוך בדיוק כמו שאין עוד אחת כמו‬ ‫אימך‪.‬את מתנה‪.‬את חייבת להאמין בזה‪ ,‬כי אני אוהב‪.‬אותך‪.‬כל‪.‬כך‪”,‬‬ ‫הוא מדגיש את המילים האחרונות ומעביר את אגודלו על הלחי שלי‪ ,‬כדי‬ ‫לנגב את דמעותיי‪.‬‬ ‫“כשאת חושבת ככה‪ ,‬זה כואב לי כאן‪ ”,‬הוא משפשף את בית החזה‬ ‫שלו‪ ,‬במקום שבו הלב נמצא‪“.‬את מבינה את זה‪ ,‬אלה?”‬ ‫אני מהנהנת‪.‬‬ ‫הוא מחבק אותי חזק‪ ,‬מוחץ אותי אליו‪.‬‬ ‫אבא שלי האיש הכי חזק בעולם‪.‬‬ ‫הוא מתנתק ממני‪“.‬תקשיבי‪ ,‬רציתי לחכות שתהיי גדולה יותר‪ ,‬כדי‬ ‫שאוכל לתת לך את זה‪ ,‬אבל כיוון שיש לך מוח של מבוגר‪ ,‬אני אתן לך את‬ ‫זה עכשיו‪ ”.‬הוא פונה לעבר האחים שלי‪“.‬בנים!” הוא קורא‪“ ,‬אנחנו‬ ‫נותנים את המתנה לאלה עכשיו‪”.‬‬  ‫“יש!” צועק איתן ורץ אלינו‪.‬‬ ‫“את הולכת למות על זה!” קורא שי בהתלהבות‪ ,‬מגיע גם הוא בריצה‪,‬‬ ‫עם דניאל‪.‬‬ ‫דניאל‪ ,‬אחי הבכור‪ ,‬עומד לידי ומניח את היד על הכתף שלי‪.‬אבא מוריד‬ ‫את הכפפות‪ ,‬מכניס יד לכיס ושולף שרשרת עדינה מכסף‪.‬התליון מתחבא‬ ‫בתוך האגרוף הקפוץ‪.‬‬ ‫הלב שלי פועם מהר מעוצמת ההתרגשות‪.‬‬ ‫אבא מחייך חיוך ענקי‪ ,‬מושך את המתח‪“.‬נו‪ ”...‬אני מתלוננת‪.‬‬ ‫הוא פותח את האגרוף והעיניים שלי נפערות‪.‬‬ ‫“וואו! אבא!” אני קוראת בהלם‪“.‬אתה נותן לי את טבעת האירוסין של‬ ‫אימא?” אני מביטה בו‪ ,‬המומה‪ ,‬מביטה באחים שלי‪.‬כל אחד מהגברים‬ ‫שלי מחייך אליי חיוך גדול‪.‬‬ ‫“זה היה רעיון שלי‪ ”,‬אומר דניאל‪.‬‬ ‫“באמת?!”‬ ‫“כן‪ ,‬ראיתי אותך מחטטת בדברים של אימא ומודדת את הטבעת‪.‬אז‬ ‫כשאבא שאל מה לקנות לך ליום ההולדת‪ ,‬אמרתי לו לתת לך את‬ ‫הטבעת‪”.‬‬ ‫אני מרכינה את הראש ומתבוננת בטבעת שתלויה על שרשרת‪“.‬אני לא‬ ‫מאמינה! זה פשוט מדהים!” אני קופצת מרוב שמחה‪“.‬זו המתנה הכי יפה‬ ‫בעולם!”‬ ‫“יש לך אולי מוח של מבוגרת‪ ”,‬אומר אבא‪“ ,‬אבל את עדיין בת שבע‪.‬‬ ‫הטבעת תהיה גדולה מדי בשבילך בשנים הקרובות‪.‬עד אז תוכלי לענוד‬ ‫אותה על הצוואר‪ ,‬ככה היא גם תהיה קרובה יותר לליבך‪”.‬‬ ‫הוא מסמן לי להסתובב ומסיר מעליי את הצעיף שלי‪.‬אני מרגישה גל‬ ‫של קור שתוקף את העור‪ ,‬אבל לא אכפת לי‪.‬‬ ‫הוא עונד לי את השרשרת‪.‬אני שולחת אצבעות אל הצוואר ונוגעת‬ ‫בטבעת של אימא‪ ,‬בטבעת שלי החל מעכשיו‪.‬אני מרגישה הכי מאושרת‬ ‫בעולם כולו‪.‬‬ ‫“עכשיו‪ ,‬תהיי ילדה בת שבע ולכי לשחק בשלג עם האחים שלך‪ ”,‬הוא‬ ‫מוסיף ומנשק לי את הראש‪.‬אני מסתובבת בחזרה אליו‪ ,‬כשהוא מסדר‬ ‫את הצעיף שלי חזרה במקומו‪.‬‬ ‫“בסדר‪ ,‬בסדר‪ ”,‬אני נכנעת‪“.‬אבל רק עוד שאלה אחת‪ ,‬בבקשה?”‬ ‫“אני מקשיב‪ ”,‬הוא אומר בשעשוע‪.‬‬ ‫“מה הדבר שאימא הכי אהבה אצלך?” אני יודעת את התשובה‪ ,‬קראתי‬ ‫אותה ביומנים שלה‪.‬‬ ‫“הקול שלי‪ ”,‬הוא עונה בחיוך‪.‬‬ ‫אני מנשקת אותו על הלחי ולוחשת לו באוזן‪“ ,‬גם אני אוהבת את הקול‬ ‫שלך‪ ,‬אבא‪.‬יש לך את הקול הכי יפה בעולם‪”.‬‬  ‫פרק ‪1‬‬ ‫“נוסעים נכבדים‪ ,‬אנו מתחילים בהנמכה לקראת הנחיתה בשדה‬ ‫התעופה ‪.JFK‬הנכם מתבקשים להדק את חגורות הבטיחות ולכבות‬ ‫כל מכשיר אלקטרוני שנמצא ברשותכם‪.‬‬ ‫השעה בניו‪-‬יורק היא שלוש לפנות בוקר‪ ,‬והטמפרטורה בחוץ היא‬ ‫שתים‪-‬עשרה מעלות צלסיוס‪.‬אנו מקווים שנהניתם מהטיסה ומודים‬ ‫לכם שבחרתם לטוס עם ‪”.United Airlines‬‬ ‫אני מתבוננת דרך חלון המטוס‪.‬בחוץ הכול חשוך‪.‬המטוס מנמיך לאט את‬ ‫גובהו ואורות העיר נגלים לעינינו‪.‬הנוף מלמעלה עוצר נשימה‪.‬‬ ‫אני עדיין לא מאמינה שאני עושה את הצעד הגדול והאימפולסיבי הזה‪.‬‬ ‫אומרים שאם אתה רוצה להצחיק את אלוהים‪ ,‬ספר לו על התוכניות‬ ‫שלך‪.‬אני בטוחה שאם אלוהים קיים ורואה אותי עכשיו‪ ,‬הוא צוחק בקול‪.‬‬ ‫אבי בטח צוחק ביחד איתו; את הפתגם הזה הוא נהג לומר לי בלי סוף‪.‬‬ ‫אתם מבינים‪ ,‬לפני שלושה שבועות ידעתי בדיוק לאן אני הולכת‪ ,‬ידעתי‬ ‫במה אני רוצה לעסוק ואיזה עתיד מחכה לי‪.‬הייתי בשליטה על חיי ואהבתי‬ ‫את זה‪.‬אבל להיות כאן‪ ,‬במטוס הזה‪ ,‬בדרך לניו יורק‪ ,‬לא היה בתכנון‬ ‫שלי‪.‬להיפך‪...‬‬ ‫“רצית לראות אותי‪ ,‬המפקד?”‬ ‫הוא מנתק את מבטו ממסך המחשב ופונה אליי‪.‬‬ ‫“אלה‪ ,‬בואי‪ ,‬היכנסי‪.‬יש לי חדשות טובות בשבילך‪ ”.‬אני נכנסת למשרד‬ ‫שלו ומתיישבת על הכיסא מולו‪.‬‬ ‫“אני מקשיבה‪”.‬‬ ‫“לפני הכול‪ ”,‬הוא פותח‪“ ,‬רציתי לשאול אותך איך את מרגישה‪.‬את‬ ‫בטח מתרגשת מהיום האחרון שלך ביחידה‪”.‬‬ ‫“אני בסדר גמור‪ ,‬קצת עצובה‪ ”,‬אני אומרת בחיוך קטן‪“.‬אתה יודע‪ ,‬אני‬ ‫אתגעגע למקום הזה‪”.‬‬ ‫היום אני מסיימת את השירות הצבאי שלי ביחידת ‪ – 8200‬יחידת‬ ‫המודיעין הטובה ביותר בעולם‪ ,‬ללא ספק‪.‬למדתי כאן הרבה ואהבתי את‬ ‫מה שעשיתי‪.‬המקום הזה היה עבורי בית במשך השנתיים האחרונות‪,‬‬ ‫ולמרות שדחיתי את ההצעה להמשיך לשרת ביחידה בשירות קבע‪,‬‬ ‫העובדה שאני עוזבת צובטת לי את הלב‪.‬‬  ‫“אז מה החדשות שלך?”‬ ‫“תראי‪ ”,‬הוא אומר‪“ ,‬לפני כמה ימים דיברתי עם דליה קאופמן‪ ,‬ידידה‬ ‫טובה שלי שגרה בניו‪-‬יורק כבר שנים‪.‬היא מנהלת מכללה יוקרתית מאוד‪,‬‬ ‫אחת המכללות הנחשבות ביותר בעולם‪ ,‬עם שכר לימוד גבוה עד כדי‬ ‫גיחוך‪ ,‬הייתי אומר‪ ”,‬הוא צוחק‪“.‬בקיצור‪ ,‬יש להם תוכנית שנקראת‬ ‫‘התוכנית לסטודנט חוץ’‪.‬דליה מחפשת אנשים חדשים שטובים במספרים‪,‬‬ ‫בחישובים‪ ,‬במחשבים ובאלגוריתמים‪.‬אנשים עם אמביציה להצליח‪.‬אנשים‬ ‫כמוך‪ ”,‬הוא מצביע עליי‪.‬‬ ‫אני מתבוננת בו‪ ,‬מקווה שהוא לא חותר לאן שאני חושבת שהוא חותר‪.‬‬ ‫“היא עובדת בשיתוף פעולה עם חברות גדולות מכל הסוגים‪ ,‬בעיקר‬ ‫חברות אחזקה‪.‬במשך תקופת הלימודים הסטודנטים בתוכנית עוברים‬ ‫התמחות באחת החברות ובתמורה‪ ,‬החברה משלמת את שכר הלימוד‬ ‫השנתי של אותו סטודנט‪ ,‬מספקת לו דירה בעיר‪ ,‬משכורת מכובדת וכל‬ ‫מיני הטבות נוספות‪”.‬‬ ‫הנה‪ ,‬עכשיו זה בא‪.‬‬ ‫“סיפרתי לה עלייך ועל היכולות שלך‪.‬היא מעוניינת מאוד שתצטרפי‬ ‫לתוכנית‪.‬נכון‪ ,‬אומנם כבר יש לך את התואר‪ ,‬אבל אם תסכימי‪ ,‬תוכלי‬ ‫להצטרף לשנה האחרונה של התואר שם רק כדי שתוכלי לזכות‬ ‫בהתמחות הזו‪.‬חשבתי שזה יכול להיות מרענן עבורך‪ ”.‬הוא בוחן את פניי‬ ‫במבט רציני‪.‬‬ ‫“הלימודים כבר החלו‪ ”,‬הוא מוסיף‪“ ,‬אבל אם נזרז את הבירוקרטיה‬ ‫תוכלי להיות שם בעוד שלושה שבועות‪.‬חודש‪ ,‬לכל היותר‪.‬מה את‬ ‫אומרת?”‬ ‫אני מסתכלת עליו במשך רגע קצר לפני שאני פורצת בצחוק‪“.‬זאת‬ ‫בדיחה?” אני שואלת‪.‬‬ ‫“ממש לא!” הוא נעלב‪.‬אני מתקשה להפסיק לצחוק‪.‬‬ ‫“אני? בניו‪-‬יורק? ממש לא‪”...‬‬ ‫“למה לא?”‬ ‫הצחוק דעך ונעלם‪.‬‬ ‫“תקשיב‪ ,‬אני מעריכה מאוד את העובדה שחשבת עליי‪ ,‬אבל זה באמת‬ ‫לא בשבילי‪”.‬‬ ‫“על מה את מדברת? זה תפור עלייך!”‬ ‫“נכון‪ ,‬זה תפור עליי‪ ,‬אבל אני לא מעוניינת‪”.‬‬ ‫“אלה‪ ,‬את לא רוצה להמשיך לשירות קבע ביחידה ואת לא רוצה את‬ ‫ניו‪-‬יורק‪.‬אז מה את כן רוצה לעשות?”‬ ‫“אני עדיין לא יודעת‪ ”,‬אני משקרת‪“.‬כשאדע‪ ,‬אודיע לך‪”.‬‬ ‫הוא נראה זועם פתאום‪.‬‬ ‫הוא רוכן קדימה‪ ,‬מעל לשולחן העבודה שלו‪ ,‬ומתבונן בי‪“.‬את חושבת‬ ‫שאני מטומטם‪ ,‬אלה?” הוא לוחש‪“ ,‬את חושבת שאני לא יודע שהמוסד‬ ‫מעוניין בך? את באמת חושבת שאני לא יודע ששיתפת איתם פעולה כבר‬ ‫מספר פעמים?”‬ ‫“אני לא יודעת על מה אתה מדבר‪ ”,‬אני שומרת על מבט אטום‪.‬‬ ‫הוא הולם בשולחן באגרופו‪.‬כל החפצים המונחים עליו מקפצים באוויר‪.‬‬ ‫אני לא ממצמצת‪ ,‬לא זזה ממקומי‪.‬‬ ‫“אל תשחקי את המשחק הזה‪ ,‬אלה‪ ,‬לפחות לא איתי! אני יודע בדיוק‬ ‫באילו מבצעים שלהם השתתפת ואני לא מרוצה!” מבטו ארסי‪.‬‬ ‫אנחנו מתבוננים זה בזה במשך כמה רגעים‪.‬‬ ‫הוא נרגע‪ ,‬מעביר את ידו בשערו הלבן ונושף בכבדות‪“.‬אני יודע‪,‬‬ ‫ומבין‪ ”,‬הוא מדגיש את המילה האחרונה‪“ ,‬למה את רוצה לעשות את זה‪.‬‬ ‫אבל את צריכה להבין‪ ,‬אלה חיים בשקר‪ ,‬לא ממש חיים‪.‬חשוב לי שתדעי‬ ‫שזה לא ינקום – “‬ ‫אני מרימה את ידי ועוצרת אותו לפני שיסיים את המשפט‪.‬‬ ‫“אל תשתיקי אותי‪ ,‬אלה! לא עכשיו‪.‬זה חשוב‪”.‬‬ ‫אני מחזירה את ידי לחיקי‪.‬‬ ‫“אני יודע איך את מרגישה כשאת מצליחה לפרוץ למחשב של מחבל‬ ‫ושבזכותך אנחנו מאתרים פיגועי טרור‪ ,‬אבל היו מחבלים לפנייך ויהיו גם‬ ‫אחרייך‪.‬המחבל שרצח את אבא שלך ואת האחים שלך מת‪.‬מת‪ ,‬אלה‪,‬‬ ‫ו‪”...‬‬ ‫“למה אתה אומר לי את זה?!” אני מתפרצת‪“ ,‬אני טובה בזה! ממש‬ ‫טובה! אני יודעת שהוא מת‪ ,‬אבל אם אני מצליחה להציל חיים של אנשים‬ ‫אחרים‪ ,‬זה לא חשוב יותר? אני לא מבינה למה אנחנו מתווכחים על זה‬ ‫בכלל‪ ,‬אתה אמור להיות גאה בי! אתה אמור לתמוך בי! אתה לימדת אותי‬ ‫לעשות את זה!”‬ ‫“אני גאה‪ ,‬גאה בך מאוד‪.‬את הבן‪-‬אדם הכי מוכשר שאני מכיר וכן‪ ,‬את‬ ‫צודקת‪.‬בתור המפקד שלך‪ ,‬שיודע שאת האקרית מעולה‪ ,‬אולי הכי טובה‬ ‫שפגשתי בחיי‪ ,‬ובתור איש צבא שמגן על המדינה – אני אמור לתמוך בך‪”.‬‬  ‫“אבל‪”?...‬‬ ‫“אבל בתור בן‪-‬אדם שגם אוהב אותך כמו בת‪ ,‬בתור בן‪-‬אדם שמכיר את‬ ‫ההיסטוריה האמיתית שלך – אני אומר לך‪ ,‬תפסיקי לחיות עם רוחות‬ ‫רפאים מהעבר ותתחילי את החיים שלך‪”.‬‬ ‫הוא נוטל את ידי בידו‪ ,‬מניח אותה על השולחן ולוחץ אותה בין‬ ‫אצבעותיו‪“.‬יש בך כל‪-‬כך הרבה פוטנציאל‪.‬את יכולה להיות כל מה שאת‬ ‫רוצה להיות‪ ,‬ואם יש מישהו בעולם כולו שמגיע לו להיות מאושר זאת את‪,‬‬ ‫אלה‪.‬המסגרת שמציעים לך היא הזדמנות מדהימה בשבילך‪.‬זו יכולה‬ ‫להיות התחלה חדשה‪”.‬‬ ‫אני מפנה את פניי ממנו כדי לעצור את הדמעות המאיימות לחמוק‬ ‫החוצה‪ ,‬וחוזרת להביט בו ברגע שהכול נמצא תחת שליטה‪.‬‬ ‫“גם אני אוהבת אותך‪ ,‬עדי‪.‬באמת‪ ,‬אבל אני לא יכולה‪ ,‬וגם לא רוצה‪,‬‬ ‫לעזוב את הארץ‪.‬אני מצטערת שזה מאכזב אותך‪ ”,‬אני מרכינה את‬ ‫ראשי‪.‬‬ ‫“את לא יכולה לאכזב אותי‪ ,‬אלה‪.‬אבל אם את אוהבת אותי‪ ,‬תעשי‬ ‫משהו בשבילי‪.‬בסדר?”‬ ‫“תלוי מה‪ ”,‬אני מחייכת חיוך שובב‪.‬‬ ‫הוא מחייך בחזרה‪.‬‬ ‫“היום זה היום האחרון שלך ביחידה‪.‬קחי לך שבוע לפני שאת נותנת‬ ‫תשובה סופית‪ ,‬לי או למוסד‪.‬תחשבי על זה‪.‬אם תחליטי לנסוע לניו‪-‬יורק‪,‬‬ ‫אדאג להפעיל כמה קשרים כדי לזרז את תהליך הוצאת הוויזה שלך‪.‬‬ ‫בסדר?”‬ ‫“בסדר‪ ”,‬אני משיבה ולא מתכוונת לחשוב על זה‪ ,‬אבל לא רוצה לבאס‬ ‫אותו יותר‪.‬‬ ‫הוא קם מהכיסא ואני עושה כמוהו‪.‬הוא מקיף את שולחן העבודה מבלי‬ ‫להסיר את מבטו משלי‪.‬‬ ‫“מותר לי לחבק אותך?” הוא שואל‪.‬‬ ‫אני מהנהנת‪.‬‬ ‫הוא מושך אותי לחיבוק חם‪“.‬אני אתגעגע אלייך‪ ”,‬הוא לוחש‪“.‬כך או‬ ‫כך‪”.‬‬ ‫דמעה זולגת על לחיי‪“.‬גם אני אתגעגע אליך‪ ,‬עדי‪”.‬‬ ‫המטוס ממשיך בנחיתה‪.‬עכשיו אני יכולה לראות את כל העיר מוארת‪.‬‬ ‫מחזה מרהיב‪.‬‬ ‫את ההחלטה לבוא לניו‪-‬יורק לא קיבלתי בגלל ההתמחות‪ ,‬הדירה‬ ‫במנהטן או הכסף‪.‬גם לא קיבלתי אותה בגלל ההתחלה החדשה או‬ ‫הסיכוי לאותו אושר שעדי דיבר עליו‪.‬‬ ‫לא‪ ,‬אני על ה”אושר” כבר ויתרתי מזמן‪.‬‬ ‫קיבלתי את ההחלטה הזו בגלל משחק כדורסל‪.‬שלושה ימים לאחר‬ ‫המפגש עם עדי במשרדו צפיתי במשחק של ה‪ NBA-‬במדיסון סקוור‬ ‫גארדן‪ ,‬ששודר בטלוויזיה בשידור חי‪.‬המשחק הזה שיתק אותי לגמרי‪.‬‬ ‫לא חשבתי שאני נוסעת לניו‪-‬יורק עד לרגע בו שלחתי למפקד שלי את‬ ‫המסרון עם התשובה החיובית‪.‬הוא‪ ,‬כמובן‪ ,‬שמח מאוד והקפיד לקיים את‬ ‫הבטחותיו בכל הנוגע לבירוקרטיה הנדרשת‪.‬כל מה שהיה עליי לעשות‬ ‫הוא להגיע לפגישה קצרה בשגרירות ארצות‪-‬הברית‪ ,‬וכמה ימים לאחר‬ ‫מכן הכול היה מוכן‪.‬‬ ‫הספקתי לסאבלט את הדירה שלי‪ ,‬למכור את המכונית‪ ,‬לקחת איתי את‬ ‫הדברים החשובים ולתרום את השאר‪.‬עכשיו אני כאן‪ ,‬מתבוננת בנוף של‬ ‫ניו‪-‬יורק וחושבת שוב על משחק הכדורסל ההוא‪.‬‬ ‫סוף סוף יש לי קצה חוט שיעזור לי למצוא את מי שאני מחפשת כבר‬ ‫שנים‪ ,‬את מי שחשבתי שלא אראה יותר‪.‬אני הולכת להיאחז בקצה החוט‬ ‫הזה עד שאמצא אותו‪ ,‬גם אם זה אומר שיהיה עליי לנצל את ההתמחות‬ ‫כדי להתקרב אליו‪.‬‬ ‫אבל כעת‪ ,‬ברגע הזה בדיוק‪ ,‬כשאני מתבוננת מבעד לחלון המטוס‬ ‫באורות הבניינים הגבוהים שמתחתיי‪ ,‬אני לא יכולה להפסיק לחייך‪.‬אולי‬ ‫זאת לא התחלה חדשה באמת‪ ,‬אבל מה שבטוח – אני בדרך לשם‪.‬‬ ‫פחות משעה לאחר מכן אני מחכה בחוסר סבלנות למזוודות שלי‪,‬‬ ‫מתעלמת מהגברים שמסתכלים עליי ללא בושה‪.‬שלושה מהם כבר ניסו‬ ‫לדבר איתי בתור לבידוק הביטחוני ודחיתי אותם בנימוס כפי שאני עושה‬ ‫תמיד‪.‬למזלי‪ ,‬הם לא התעקשו וזה חסך ממני אי‪-‬נעימות נוספת‪.‬‬ ‫המזוודה הראשונה שלי מגיעה‪.‬‬ ‫אני מתכופפת כדי להרים אותה‪.‬היא ממש כבדה‪ ,‬אלא שיד חזקה‬ ‫תופסת אותה פתאום ומקלה עליי‪“.‬תני לי לעזור לך‪ ”,‬הוא אומר‪“ ,‬זה‬ ‫נראה כבד מדי בשבילך‪”.‬‬  ‫אני מודה לאיש וצועדת אחורה‪.‬‬ ‫הבחור‪ ,‬בשנות העשרים המאוחרות או השלושים המוקדמות לחייו‪ ,‬מושך‬ ‫את המזוודה ומניח אותה על העגלה שלי‪.‬‬ ‫“תודה‪ ”,‬אני מחייכת אליו חיוך קטן‪.‬‬ ‫“בשמחה‪.‬את מחכה לעוד מזוודות?”‬ ‫ובדיוק אני מבחינה בשתי המזוודות הנוספות שלי‪.‬‬ ‫“כן‪ ,‬הנה‪ ”,‬אני מצביעה עליהן‪“ ,‬שתי אלו‪”.‬‬ ‫הוא מושך במהירות את שתי המזוודות ומניח אותן בצורה מסודרת על‬ ‫העגלה‪ ,‬מעל המזוודה הראשונה‪.‬‬ ‫“לקחת איתך את כל הבית?” הוא מתנשף‪.‬‬ ‫“משהו כזה‪ ”...‬אני עונה בנימוס‪“.‬תודה על העזרה‪ ”,‬אני מוסיפה‬ ‫ומתחילה לדחוף את העגלה לכיוון היציאה‪.‬אחרי רגע‪ ,‬אני שמה לב שהוא‬ ‫צועד לידי‪ ,‬גורר אחריו מזוודת טרולי שחורה וקטנה‪.‬‬ ‫“את נוסעת לעיר?” הוא שואל‪.‬‬ ‫אני ממשיכה להביט קדימה‪“ ,‬כן‪”.‬‬ ‫“גם אני‪.‬רוצה לחלוק מונית?”‬ ‫אנחנו מתקרבים לדלתות האוטומטיות והן נפתחות‪.‬גבר כהה‪-‬עור בגובה‬ ‫שני מטרים לפחות עומד עם שלט שעליו כתוב‪“ :‬אלה אברמוביץ’‪”.‬‬ ‫אני פונה אל הבחור הנחמד‪“.‬תודה‪ ,‬אבל אני לא צריכה מונית‪.‬‬ ‫להתראות‪ ”,‬ומתרחקת ממנו‪.‬‬ ‫“חכי רגע‪ ,‬בבקשה‪ ”.‬אני עוצרת ומביטה בו בחוסר סבלנות‪.‬‬ ‫נראה שלא נוח לו‪ ,‬הוא מסמיק קצת‪.‬‬ ‫“ראיתי אותך כבר בטיסה ובמשך יותר מאחת‪-‬עשרה שעות אני שואל את‬ ‫עצמי איך לגשת אלייך‪.‬את הבחורה הכי יפה שראיתי בחיי‪.‬אממ‪...‬בטח‬ ‫מתחילים איתך כל הזמן‪.‬אני לא יודע מה להגיד‪ ,‬אולי – “‬ ‫“אתה חמוד מאוד‪ ”,‬אני קוטעת אותו כדי לחסוך לשנינו את‬ ‫אי‪-‬הנעימות‪“.‬ותודה שעזרת לי עם המזוודות‪ ,‬אבל אני לא פנויה‪ ,‬אני‬ ‫מצטערת‪”.‬‬ ‫נכון שהוא חמוד ומנומס‪.‬למען האמת‪ ,‬הוא גם נאה מאוד‪.‬אתם בטח‬ ‫חושבים שאני סנובית מתנשאת‪ ,‬אבל אני לא‪.‬‬ ‫אני יודעת שאני יפה‪.‬רבים אמרו לי בעבר שאני האישה הכי יפה שראו‬ ‫בחייהם או בעולם או איזה קשקוש דומה‪.‬אישית‪ ,‬אני לא מאמינה בזה‪.‬‬ ‫ראיתי נשים יפות ממני‪ ,‬אבל שיהיה‪.‬כן‪ ,‬אני מושכת‪ ,‬יפה‪.‬יפה מדי‪ ,‬אם‬ ‫אתם שואלים אותי‪.‬אני יודעת את זה ושונאת את זה‪.‬אם להיות כנה‪ ,‬פעם‬ ‫שנאתי את זה יותר‪.‬‬ ‫יום אחד‪ ,‬כשחזרתי לישראל אחרי כמה שנים בהן התגוררתי עם דודתי‬ ‫בצרפת‪ ,‬מצאתי את עצמי מביטה בהשתקפותי במראה כשאני אוחזת‬ ‫בסכין גילוח‪ ,‬במטרה לחתוך לעצמי את הפנים‪.‬רציתי להותיר בהן צלקות‪,‬‬ ‫להרוס אותן‪.‬בסופו של דבר לא מצאתי את האומץ‪ ,‬כיוון שהפנים שלי הן‬ ‫הירושה היחידה שנותרה לי מאימי‪.‬‬ ‫כן‪ ,‬עד כדי כך שנאתי את היופי שלי‪.‬‬ ‫למה? כי הפנים האלו‪ ,‬היופי הזה‪ ,‬הוא פשוט קללה‪.‬‬ ‫אני מוגדרת כגאון‪ ,‬מצליחה בכל דבר שאני עושה ואף פעם לא טועה‪,‬‬ ‫אבל עדיין צריכה להוכיח את עצמי יותר מכל אחד אחר רק בגלל שאני‬ ‫צעירה ויפה יותר‪.‬שלא להזכיר בכלל את הבדיחות שאני צריכה לסבול‬ ‫ואת ההטרדות המיניות בבית הספר‪ ,‬בצבא ובמקומות העבודה‪.‬‬ ‫במהלך שירותי הצבאי עבדתי כמלצרית‪ ,‬ולא פעם הייתי חייבת להחליף‬ ‫מסעדה‪.‬פעם או פעמיים‪ ,‬בגלל בעל המסעדה שחשב שאשכב איתו כדי‬ ‫לשמור על מקור הפרנסה שלי‪.‬לפעמים בגלל טבחים ואנשי צוות שהפכו‬ ‫תוקפניים יותר‪ ,‬כי הם לא אוהבים לשמוע ‘לא’‪.‬וזה מבלי להזכיר את‬ ‫הלקוחות‪ ,‬שהיו חוזרים כמעט בכל ערב‪ ,‬עד שזה נהיה בלתי נסבל‪.‬‬ ‫אני מרגישה נוח יותר בחברת נשים‪ ,‬אבל לא לגמרי‪.‬במבט ראשון‪ ,‬הן‬ ‫לא נוטות לאהוב אותי כל‪-‬כך‪.‬זו גם הסיבה שלמרות שהייתי זקוקה‬ ‫לחברות בחיי‪ ,‬לא היו לי הרבה מהן‪.‬‬ ‫הבחור מחייך חיוך קטן‪ ,‬כדי שלא להראות שהוא מאוכזב‪.‬אני מחייכת‬ ‫בחזרה בנימוס‪“.‬ביי‪ ”,‬אני אומרת וממשיכה לצעוד לעבר האיש האוחז‬ ‫בשלט הנושא את שמי‪.‬‬ ‫“מיס אברמוביץ’?” שואל האיש הגדול‪.‬‬ ‫“כן‪ ”,‬אני מרימה את פניי כדי לפגוש במבטו‪.‬‬ ‫אלוהים‪ ,‬הוא ענק!‬ ‫“אני מרשל‪ ”,‬הוא מחייך אליי חיוך מקצועי‪“.‬יש לך הכול? את מוכנה?”‬ ‫“כן‪ ,‬אני מוכנה‪”.‬‬ ‫מכוניתו של מרשל חונה מול בניין גדול ומפואר‪.‬‬ ‫“הגענו‪ ,‬מיס‪ ”,‬הוא אומר‪ ,‬יוצא מהמכונית ופותח לי את הדלת‪.‬אני לא‬ ‫רגילה לזה‪.‬‬ ‫כשאני יוצאת מהמכונית‪ ,‬עדיין חשוך בחוץ וקצת קריר‪.‬נחמד להרגיש‬ ‫את הקור אחרי חודשי הקיץ הלוהטים בארץ‪.‬‬ ‫מרשל מוציא את המזוודה האחרונה מתא המטען וסוגר אותו אחריו‪.‬‬ ‫“אתה צריך עזרה?” אני שואלת‪.‬‬ ‫“זה בסדר מיס‪ ,‬תודה‪ ”,‬הוא מחייך חיוך קטן‪.‬השיניים שלו קצת‬ ‫עקומות‪ ,‬ובגלל גוון עורו הכהה הן נראות לבנות יותר ממה שהן באמת‪.‬‬ ‫אני מחייכת אליו בחזרה‪“ ,‬מרשל‪ ,‬הסנטרל פארק רחוק מכאן?”‬ ‫“בכלל לא‪ ,‬את הולכת לכיוון הזה‪ ”,‬הוא מצביע לעבר המשך הרחוב‪,‬‬ ‫“בערך עשר דקות הליכה‪.‬כל הזמן ישר‪ ,‬ואת שם‪”.‬‬ ‫אני מהנהנת‪.‬‬ ‫הוא מסמן לי להתקדם לכיוון הבניין וצועד אחריי עם המזוודות‪ ,‬סוחב‬ ‫את שלושתן יחד‪.‬‬ ‫“אתה בטוח שאתה לא צריך עזרה?”‬ ‫“כן מיס‪ ”,‬הוא אפילו לא מתנשף‪“ ,‬הכול בסדר‪”.‬‬ ‫אנחנו נכנסים לבניין‪.‬הלובי גדול‪ ,‬מפואר וצועק יוקרה‪.‬לא לזה ציפיתי‪.‬‬ ‫“בוקר אור‪ ”,‬מרשל מברך את השומר‪“ ,‬זאת מיס אברמוביץ’‪ ,‬היא‬ ‫אמורה לקבל את דירה ‪”.34A‬‬ ‫יש לי גם שומר‪ ,‬מסתבר‪.‬‬ ‫השומר פונה להביט בי ומחייך חיוך גדול‪“.‬ברוכה הבאה‪ ,‬מיס‬ ‫אברמוביץ’‪.‬הדירה שלך מוכנה‪ ,‬קומה שש‪-‬עשרה‪ ”,‬הוא מושיט לי את‬ ‫המפתחות‪.‬‬ ‫“תודה‪ ”.‬אני נוטלת אותם מידו ומחייכת חזרה‪.‬‬ ‫המעלית עוצרת בקומה השש‪-‬עשרה‪.‬מרגש אותי לגור בקומה גבוהה‪.‬‬ ‫בילדותי‪ ,‬גרתי עם משפחתי בבית פרטי‪.‬בצרפת גרתי בהרבה מקומות‪,‬‬ ‫אבל אף פעם לא בקומה גבוהה‪.‬בתל‪-‬אביב‪ ,‬גרתי בקומה השנייה‪.‬‬ ‫אנחנו יוצאים מהמעלית‪.‬‬ ‫מרשל מחווה בראשו לעבר הדירה‪.‬אני מכניסה את המפתח בחור‬ ‫המנעול ופותחת את הדלת לרווחה‪.‬אני מחכה שמרשל ייכנס לפניי כדי‬ ‫שיוכל להניח את המזוודות הכבדות‪ ,‬והוא שוב מחווה לעברי בראשו‪ ,‬מסמן‬ ‫לי להיכנס לפניו‪.‬‬ ‫הדירה חשוכה‪ ,‬ובאפי מכה ריח של חדר שהיה סגור במשך הרבה מאוד‬ ‫זמן‪.‬‬  ‫מרשל נכנס אחריי‪ ,‬מניח את המזוודות על הרצפה ומדליק את האור‪.‬‬ ‫חשבתי שהדירות בניו‪-‬יורק קטנות מאוד‪ ,‬במיוחד אלו שיש בהן חדר‬ ‫אחד‪ ,‬אך הדירה הזאת מרווחת‪.‬היא למעשה חלל גדול ופתוח‪.‬משמאלי‬ ‫מתגלה מטבח בעיצוב מודרני‪ ,‬גדול ויפה יותר מהמטבח בדירת‬ ‫שני‪-‬החדרים ששכרתי בתל‪-‬אביב‪.‬הכול נראה חדש לגמרי‪.‬‬ ‫ארונות המטבח צבועים לבן בגימור מבריק‪ ,‬השיש שחור ומבריק עוד‬ ‫יותר‪.‬דלפק גבוה‪ ,‬מפריד בין המטבח לחלקה הימני של הדירה‪ ,‬הוא‬ ‫מוקף בארבעה כיסאות בר מרופדים עור שחור‪.‬‬ ‫הדירה הזו מתעלה מעל כל מה שציפיתי שתהיה‪.‬‬ ‫אני נזכרת במייל שקיבלתי מגרייס ספקטור‪ ,‬העוזרת האישית של בעל‬ ‫חברת האחזקה שמעסיקה אותי‪.‬היא ציינה בו שהדירה תהיה מרוהטת‬ ‫במלואה‪ ,‬אבל חשבתי במונחים של דירות תל‪-‬אביביות‪.‬גם את הדירה‬ ‫בתל‪-‬אביב קיבלתי מרוהטת‪ ,‬אבל שם הכול היה ישן וחלוד‪ ,‬שלא לדבר על‬ ‫מכשירי החשמל שעבדו רק כשהתחשק להם‪.‬כאן‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬הכול‬ ‫חדש‪ ,‬יפה ויוקרתי ויש אפילו בר מים ומכונת אספרסו‪.‬‬ ‫בצד ימין ניצבת מיטה זוגית גדולה‪.‬המזרן החשוף נראה מזמין ואיכותי‬ ‫ועליו שתי כריות ושמיכת פוך מקופלת‪.‬מול המיטה‪ ,‬על קיר צבוע בגוון‬ ‫אפרפר‪ ,‬תלוי מסך פלזמה בגודל חמישים אינץ’‪.‬‬ ‫אני חייבת לצלם הכול ולשלוח לעדי את התמונות‪.‬‬ ‫“הכול בסדר‪ ,‬מיס?” מרשל מעיר אותי‪.‬‬ ‫אני מחייכת‪“ ,‬כן‪ ,‬הכול מעולה‪.‬המקום הזה פשוט מקסים‪”.‬‬ ‫הוא מחזיר לי חיוך‪“ ,‬את צריכה משהו נוסף לפני שאני הולך‪ ,‬מיס‬ ‫אברמוביץ’?”‬ ‫“לא‪ ,‬תודה‪.‬ותקרא לי אלה‪ ,‬בבקשה‪ ”.‬אני מניחה את תיק היד על‬ ‫הדלפק ושולפת מהארנק שטר של עשרים דולר כדי לתת לו‪ ,‬אבל הוא‬ ‫מרים את ידו באוויר‪.‬‬ ‫“זה בסדר‪ ,‬מיס‪”.‬‬ ‫“אלה‪ ”,‬אני מתקנת אותו‪.‬‬ ‫“אלה‪ ”,‬הוא חוזר אחריי‪“.‬אני לא לוקח טיפים‪”.‬‬ ‫“למה לא?”‬ ‫הוא מושך בכתפיו‪“ ,‬יום טוב‪ ,‬אלה‪ ,‬ובהצלחה‪ ”,‬הוא קורץ ופונה לעבר‬ ‫הדלת‪.‬‬ ‫“תודה‪ ,‬יום טוב גם לך‪”.‬‬ ‫אני מניחה את השטר על הדלפק ומגלה באצבעי שכבה דקה של אבק‪.‬‬ ‫אנקה את הדירה היום; אני נהנית מאוד לנקות‪ ,‬זה סוג של תרפיה עבורי‪.‬‬ ‫אחד הדברים שמרגיעים אותי‪.‬חבריי תמיד צוחקים עליי ואומרים שאצלי‬ ‫אפשר לאכול היישר מהרצפה‪.‬‬ ‫אני מקיפה את המיטה‪ ,‬ניגשת לחלון כדי לפתוח אותו ולאוורר את‬ ‫המקום‪.‬אני מסיטה את התריס והנוף נגלה מולי‪.‬‬ ‫וואו‪ ,‬זה ממש גבוה‪.‬‬ ‫רוח נעימה נכנסת ומלטפת אותי‪ ,‬אני עוצמת את עיניי ונהנית‬ ‫מהתחושה‪.‬כשאני פוקחת אותן שוב‪ ,‬אני פונה לסרוק את המקום‪.‬‬ ‫ליד החלון ניצב שולחן עבודה מעץ שצבעו לבן‪.‬הוא תואם לשידות‬ ‫הניצבות משני צדי המיטה‪.‬הפריטים נראים יוקרתיים ומעוצבים‪ ,‬לא משהו‬ ‫שנקנה כלאחר יד‪.‬נראה שהושקעו הרבה זמן וכסף בעיצוב הדירה הזאת‪.‬‬ ‫מול דלת הכניסה‪ ,‬בקצה המבואה‪ ,‬נמצא מסדרון שמוביל לדלת נוספת‪.‬‬ ‫אני נכנסת ומופתעת לגלות חדר ארונות‪.‬תמיד חלמתי על חדר ארונות‬ ‫משלי!‬ ‫אני פותחת את המגירות‪ ,‬מרפרפת בין הקולבים שמחכים לבגדים שלי‬ ‫ומעבירה אצבע על המדפים‪.‬גם כאן יש קצת אבק‪ ,‬יהיה כיף להשקיע‬ ‫בניקיון‪.‬‬ ‫אני צוחקת בקול‪.‬הצחוק הזה מפתיע אותי‪.‬‬ ‫אני ניגשת לדלת נוספת שנמצאת בקצה חדר הארונות ומגלה חדר‬ ‫רחצה הרבה יותר גדול מחדר הרחצה העלוב בדירה שלי בתל‪-‬אביב‪.‬הוא‬ ‫מרהיב‪.‬‬ ‫לאן הגעתי?‬ ‫הייתי מרוכזת כל‪-‬כך במשחק ה‪ NBA-‬שלא שמתי לב לפרטים‪.‬אני‬ ‫מודעת לכך שאני עומדת לעבור את ההתמחות שלי באחת מחברות‬ ‫האחזקה הגדולות בעולם‪ ,‬אבל בחיי‪ ,‬הם ממש משקיעים במתמחים‬ ‫שלהם‪.‬מעולם לא גרתי במקום כזה‪.‬זה בוודאי עולה הון‪ ,‬ואני מקבלת‬ ‫את הדירה הזו עוד לפני שבכלל התחלתי לעבוד‪.‬זה לא הגיוני‪.‬‬ ‫אני צריכה לצבוט את עצמי כדי להיות בטוחה שזה לא חלום‪.‬‬ ‫לרגע אחד‪ ,‬אני מרגישה אשמה על שאני מנצלת את ההתמחות הזו כדי‬ ‫לשרת מטרות אחרות‪ ,‬אבל מהר מאוד מתאפסת‪.‬‬ ‫אעשה עבודה שתהיה ראויה למקום כזה‪.‬‬ ‫אני שולפת את הטלפון הנייד מהכיס האחורי של הג’ינס‪.‬השעה חמש‬ ‫וחצי בבוקר‪.‬אסור לי לישון‪ ,‬אחרת לא אצליח להתגבר על הפרשי‬ ‫השעות‪.‬אלך לרוץ בסנטרל פארק ובדרך חזרה אקנה כמה מצרכים‬ ‫וחומרי ניקוי‪ ,‬כדי שאוכל להתחיל לעשות מהמקום הזה בית‪.‬‬ ‫הבית החדש שלי‪.‬‬  ‫פרק ‪2‬‬ ‫אנטוני‬ ‫המעלית נפתחת בקומה האחרונה‪.‬אני נכנס לתוך הפנטהאוז שלי עצבני‪,‬‬ ‫עצבני מאוד‪.‬שוב לא נרדמתי הלילה‪.‬‬ ‫כבר כמה לילות שאני לא ישן‪.‬אף על פי שאני לא אשם‪ ,‬פרשת‬ ‫ההטרדה המינית הזו מעסיקה את רוב מחשבותיי‪.‬אני אף פעם לא‬ ‫מתעסק עם נשים שעובדות אצלי אבל הבחורה הארורה הזאת‪ ,‬מרי‬ ‫פישר‪ ,‬הצליחה להפיל אותי בפח‪.‬‬ ‫ראיתי שהכוונות שלה לא טובות; למה לעזאזל העסקתי אותה כל‪-‬כך‬ ‫הרבה זמן?‬ ‫מרי היא כוסית מפונקת שעברה כמה ניתוחים פלסטיים‪.‬היום‪ ,‬רוב‬ ‫הנשים בעיר כאלו‪.‬אף‪ ,‬שפתיים‪ ,‬חזה או תחת‪ ,‬תמיד יש בהן משהו מזויף‪.‬‬ ‫אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה זיינתי מישהי שהחזה שלה לא הרגיש‬ ‫כמו כדור מתנפח‪.‬‬ ‫אבל את מרי לא זיינתי!‬ ‫היא ניסתה להדליק אותי מספר פעמים והיא עשתה את זה כמו זונה‬ ‫אמיתית‪ ,‬אבל לא נשברתי‪.‬אני אף פעם לא נשבר עם העובדות שלי‪ ,‬אף‬ ‫פעם לא מאבד שליטה‪.‬לא משנה כמה הן כוסיות‪.‬אני לא נשבר בדיוק‬ ‫בגלל הסיבה הזו‪ ,‬הטרדה מינית!‬ ‫איימתי לפטר אותה בפעם הראשונה שהתקרבה אליי יותר מדי‪ ,‬אז‬ ‫למה‪ ,‬לכל הרוחות‪ ,‬לא פיטרתי אותה?!‬ ‫היא הייתה חרא של עובדת‪.‬בחורה טיפשה‪.‬תמיד טועה‪ ,‬לא חושבת‬ ‫מחוץ לקופסה‪ ,‬כלום‪.‬לא הייתה בה שום איכות שאני מחפש אצל עובד‪.‬‬ ‫אני מזהה פוטנציאל ברגע שאני רואה אותו‪.‬לה פשוט לא היה‪ ,‬אז פיטרתי‬ ‫אותה‪.‬‬ ‫כן‪ ,‬פיטרתי אותה‪ ,‬אבל אחרי יותר מחודש‪.‬היום היא תובעת אותי על‬ ‫הטרדה מינית‪.‬היא טוענת שלא רצתה לשכב איתי‪ ,‬שהסיבה לפיטורים‬ ‫שלה היא אני‪.‬אני!‬ ‫כאילו אני צריך לאיים או לסחוט בשביל סקס‪.‬‬ ‫אני‪ ,‬אחד הגברים העשירים והמבוקשים ביותר בעולם‪.‬אני‪ ,‬שזיינתי את‬ ‫כל ניו‪-‬יורק‪ ,‬שליש מארצות‪-‬הברית וחצי מהעולם‪.‬אני! והבת זונה הזאת‬  ‫תובעת אותי על פאקינג הטרדה מינית!‬ ‫זו פשוט בדיחה‪.‬‬ ‫למזלי‪ ,‬לוקאס‪ ,‬אחי ועורך הדין של החברה שלי‪ ,‬הצליח להשיג צו איסור‬ ‫פרסום ומטפל בתיק היטב‪.‬בסופו של דבר אנצח‪.‬אני תמיד מנצח‪ ,‬והבת‬ ‫זונה הזו עוד תשלם ביוקר על התרגיל הקטן שלה‪.‬‬ ‫אני נכנס לדירה זועם‪ ,‬מתנשף ומזיע אחרי ריצה‪.‬שרלוט מכינה לעצמה‬ ‫קפה‪ ,‬מה שרק מעצבן אותי עוד יותר‪.‬היא נשארה לישון כאן אחרי שזיינתי‬ ‫כל חור בגוף שלה‪.‬אני לא אוהב שהן נשארות לישון‪.‬זה גורם להן לפתח‬ ‫ציפיות‪ ,‬אבל היא הייתה גמורה‪.‬בטח קשה לה ללכת ולשבת עכשיו‪.‬‬ ‫היא מסתובבת לכיווני‪ ,‬לבושה בחולצה המכופתרת הלבנה שלבשתי‬ ‫אתמול כשאספתי אותה מהמועדון‪.‬היא בטח הרימה אותה מהרצפה‬ ‫בחדרי‪“.‬היי‪ ”,‬היא קוראת בחיוך ענק‪ ,‬כשהיא מבחינה בי‪.‬‬ ‫השיער הבלונדיני המזויף שלה אסוף על קודקודה ברישול ואיפור מרוח‬ ‫על פניה‪.‬אף על פי שמראה מחשוף חולצתה הפתוחה באזור השדיים‬ ‫מפתה‪ ,‬אני רוצה שהיא תלך‪.‬‬ ‫יום שישי היום‪.‬היום האחרון והעמוס ביותר של השבוע‪ ,‬והיום הזה‬ ‫התחיל לא טוב‪.‬‬ ‫“את עדיין כאן?” אני שואל‪ ,‬לא מסתיר את העובדה שאני לא מרוצה‬ ‫מזה‪.‬‬ ‫“כן‪.‬התעוררתי ולא היית פה‪”.‬‬ ‫“יצאתי לרוץ בפארק‪ ”,‬אני אומר ביובש וניגש למקרר כדי לקחת בקבוק‬ ‫מים קרים‪.‬‬ ‫“חמש וחצי בבוקר‪ ”,‬היא אומרת בשובבות‪“ ,‬אם רצית פעילות גופנית‪,‬‬ ‫יכולת להעיר אותי‪ ”.‬היא מתקרבת אליי‪.‬‬ ‫“לא עכשיו‪ ,‬בובה‪ ”,‬אני עוצר אותה‪“.‬איבדתי את הטלפון הנייד כשרצתי‬ ‫ויש לי הרבה דברים לעשות‪”.‬‬ ‫היא מזעיפה את פניה אבל לא אומרת כלום‪.‬‬ ‫אני לוגם מהמים ומחייג מהטלפון הביתי את מספר הטלפון של האישה‬ ‫היחידה שאת מספרה אני זוכר בעל פה‪ ,‬מלבד אימי ואחותי‪.‬‬ ‫לאחר שלושה צלצולים היא עונה לי‪“.‬אתה רציני?!” היא קוראת מעברו‬ ‫השני של הקו‪ ,‬בקול צרוד וזועף‪“.‬חמש בבוקר‪ ,‬טוני!”‬ ‫“חמש וחצי‪ ”,‬אני מתקן אותה‪“.‬אבד לי הנייד בפארק‪ ”,‬אני מסביר‪.‬‬ ‫“אני צריך שתגידי לי באיזו שעה מתחילה הפגישה הראשונה שלי היום‪”.‬‬  ‫“ניסית לצלצל אליו?”‬ ‫“למי?”‬ ‫“לנייד שלך‪”.‬‬ ‫“עוד לא‪.‬אנסה עוד מעט‪.‬הפגישה‪ ,‬גרייס?” אני אומר בחוסר סבלנות‪.‬‬ ‫“בתשע וחצי‪ ,‬במשרדים של דורנטו‪.‬שלחתי למרשל את הכתובת‪.‬הוא‬ ‫יאסוף אותך בתשע‪”.‬‬ ‫זו הסיבה שאני מת על הבחורה הזו‪.‬‬ ‫גרייס‪ ,‬העוזרת האישית שלי‪ ,‬עובדת אצלי קצת פחות מארבע שנים‪.‬היא‬ ‫תמיד מתקתקת הכול‪ ,‬אף פעם לא נעלבת ממני ויודעת לנהל את לוח‬ ‫הזמנים שלי באופן מושלם‪.‬‬ ‫היא מבין הנשים הבודדות שלא מלקקות לי את התחת‪.‬היא אף פעם‬ ‫לא אומרת לי את מה שהיא חושבת שאני רוצה לשמוע אלא רק את מה‬ ‫שאני צריך לשמוע ואני סומך עליה בעיניים עצומות‪.‬אני לא יודע מה הייתי‬ ‫עושה בלעדיה‪.‬‬ ‫חיפשתי עוזרת אישית במשך זמן רב ופיטרתי את כולן אחרי שבוע‪,‬‬ ‫מקסימום חודש‪ ,‬אבל גרייס מיוחדת‪.‬זיהיתי את זה בפעם הראשונה‬ ‫שפגשתי אותה‪.‬זו גם הסיבה העיקרית שבגינה התנגדתי למערכת היחסים‬ ‫שלה עם לוקאס‪ ,‬אחי‪.‬לא כי אני רוצה אותה לעצמי באופן כזה‪ ,‬אלא כי‬ ‫פחדתי שאם הוא ישבור לה את הלב אאבד אותה‪.‬היום הם כבר נשואים‬ ‫מעל לשנה וחצי‪.‬‬ ‫לוקאס היה פרפר אמיתי לפני גרייס‪ ,‬אבל הוא התאהב בה ממבט‬ ‫ראשון‪.‬הוא נלחם בי קשות כדי להשיג אותה והיום‪ ,‬אני מאושר מזה‪.‬‬ ‫“תודה‪”.‬‬ ‫“אני חוזרת לישון‪ ,‬תצלצל לטלפון שלך – “‬ ‫“כן‪ ”,‬קולו הצרוד של לוקאס משתלט על הקו‪ ,‬הוא כנראה חטף את‬ ‫הטלפון מגרייס‪“.‬בטח יש עוד איזה דפוק שיצא לרוץ לפני שהשמש זורחת‬ ‫ומצא אותו‪ ”,‬הוא מנתק‪.‬‬ ‫אני מחייך‪.‬‬ ‫ומחייג את מספר הטלפון שלי‪.‬‬ ‫אלה‬ ‫אור היום מתחיל להיראות באופק‪ ,‬אבל הפארק עדיין חשוך‪.‬אני רצה‬ ‫ומריצה בראשי את רשימת הקניות שלי‪ :‬סבון גוף נוזלי‪ ,‬שמפו ומרכך‪,‬‬  ‫סכיני גילוח‪ ,‬קרם גוף‪ ,‬מברשת ומשחת שיניים‪ ,‬מגבות גוף ומטבח‪...‬‬ ‫לפתע‪ ,‬אני מבחינה בחפץ קטן ושחור על הרצפה‪.‬אני מתקרבת אליו‬ ‫ומזהה שמדובר בטלפון נייד‪.‬‬ ‫אני עוצרת ומרימה אותו‪ ,‬סורקת את הסביבה במבטי כדי לבדוק אם‬ ‫בעליו עדיין קרוב‪ ,‬אבל לא רואה אף אחד‪.‬האייפון לא נפגע בשל‬ ‫הנפילה‪ ,‬המסך שלו עדיין שלם ונטול שריטות‪.‬אני לוחצת על הכפתור‬ ‫היחיד‪.‬המסך מתעורר לחיים ומציג לפניי מספרים‪.‬‬ ‫יש צורך בקוד אישי כדי להפעיל את המכשיר‪.‬‬ ‫למען האמת‪ ,‬אני יכולה לפרוץ אותו ולהשתמש בו בעצמי‪.‬הרי בכל‬ ‫מקרה אני זקוקה לנייד אמריקאי‪.‬אבל אני מחליטה שלא לעשות את זה‪,‬‬ ‫בינתיים‪.‬אם הבעלים לא יתקשרו לדרוש אותו עד מחר בוקר‪ ,‬אשמור‬ ‫אותו לעצמי‪.‬‬ ‫אני חוזרת לרוץ‪.‬‬ ‫אז איפה הייתי? כן‪...‬מגבות‪ ,‬סט סדינים חדש‪ ,‬שניים‪ ,‬בעצם‪...‬אבקת‬ ‫כביסה‪ ,‬מרכך כביסה‪...‬‬ ‫האייפון מצלצל‪.‬‬ ‫אני מתבוננת במסך‪ ,‬שמציג את המילה ‘בית’ באנגלית‪.‬זה בטח הבעלים‬ ‫שמנסה את מזלו‪.‬אני מסירה מעליי את האוזניות שמשמיעות מוזיקה‬ ‫באוזניי‪ ,‬מחליקה את סמן קבלת השיחה ומרימה את האייפון לאוזני‪.‬‬ ‫“הלו?” אני אומרת‪.‬‬ ‫“אני חושב שאת עונה לטלפון שלי‪”.‬‬ ‫אני קופאת במקומי‪.‬‬ ‫הקול הזה‪ ,‬הקול שאני אוהבת כל‪-‬כך‪.‬‬ ‫קול שלא שמעתי כבר תשע שנים‪ ,‬אחד‪-‬עשר חודשים ועשרה ימים‪.‬‬ ‫הקול שהיה מצליח להרגיע אותי כשהייתי נסערת‪ ,‬שהיה לוחש לי מילות‬ ‫אהבה כשהייתי עצובה‪ ,‬שהיה גוער בי כשהייתי שובבה וקורא לי סיפורים‬ ‫כשלא הצלחתי להירדם בלילות‪.‬הקול שהיה הדבר האהוב ביותר על‬ ‫אימי‪ ,‬הדבר האהוב ביותר עליי‪.‬הקול הכי יפה בעולם‪.‬הקול הזה פונה‬ ‫אליי עכשיו מעברו השני של הקו‪.‬הוא אומר מילים באנגלית‪ ,‬אבל זה עדיין‬ ‫אותו קול – צלול‪ ,‬גברי‪ ,‬גרוני‪ ,‬עמוק ויפהפה‪.‬‬ ‫“אבא?” אני לוחשת בעברית ונחנקת‪.‬‬ ‫“סליחה?” מגיב הקול באנגלית‪.‬‬ ‫אני מנסה להתאושש‪“ ,‬אמממ‪ ,‬כן‪.‬מצאתי את הנייד שלך לפני כמה‬ ‫דקות בפארק‪”...‬‬ ‫“ואת מתכוונת להחזיר לי אותו?” שואל אותי הקול היפה ביותר בעולם‬ ‫ואני מדמיינת אותו מחייך‪.‬‬ ‫אני עוצמת עיניים‪ ,‬כדי שאוכל להתענג על הצליל האהוב עליי‪‘.‬תמשיך‬ ‫לדבר’‪ ,‬אני רוצה לומר לו‪‘ ,‬תגיד עוד משהו‪ ,‬בבקשה’‪.‬‬ ‫“הלו?” הוא שואל בחוסר סבלנות מעבר לקו‪“.‬את עדיין כאן?”‬ ‫‘תתעשתי‪ ,‬זה לא אבא שלך!’ אני נוזפת בעצמי בראש‪‘.‬תגידי משהו!’‬ ‫“כן‪ ,‬כמובן‪ ”,‬אני מצליחה לחזור אל עצמי‪“.‬אני עדיין בפארק‪.‬אתה‬ ‫רוצה לבוא לכאן?”‬ ‫“כן‪ ”,‬הוא משיב‪“.‬איפה בדיוק את נמצאת?”‬ ‫בדיוק אותו הקול‪ ,‬זה פשוט לא יאמן!‬ ‫“אני בצד המזרחי‪ ,‬אבל אני לא יודעת מה המיקום המדויק שלי‪”.‬‬ ‫“תסתכלי מסביב ותגידי לי מה את רואה‪.‬יכול להיות שאצליח לאתר‬ ‫אותך ככה‪”.‬‬ ‫אני מביטה ימינה ושמאלה‪ ,‬בחיפוש אחר משהו או מישהו שיוכל לעזור‪,‬‬ ‫אבל לא מוצאת אף אחד שאני יכולה לשאול‪.‬‬ ‫“האמת שאין סביבי כלום חוץ מדשא ועצים‪.‬זה לא ממש יעזור לך‬ ‫למצוא אותי‪ ”,‬אני מצחקקת‪“.‬חכה רגע‪ ,‬אתקדם ואחפש מישהו שיוכל‬ ‫לעזור לי‪ ”.‬אני מתקדמת וסורקת במבטי‪.‬‬ ‫לפתע‪ ,‬משהו מופיע‪.‬לא קרוב‪ ,‬אבל גם לא רחוק‪.‬‬ ‫ליבי מפסיק לפעום‪.‬‬ ‫“יש‪...‬יש כאן אגם‪ ”,‬אני מגמגמת‪ ,‬בלי להסיר את עיניי מהנוף מולי‪,‬‬ ‫“אחכה לך ליד האגם‪”.‬‬ ‫“מצוין‪ ”,‬הוא אומר‪“.‬אגיע עוד כמה דקות‪ ”,‬ומנתק‪.‬‬ ‫אני חוצה את הדשא לכיוון האגם‪.‬‬ ‫קשה לי לנשום‪ ,‬החזה שלי כואב ואני מרגישה ניצוץ שורף בעיניים‪.‬האם‬ ‫זה סימן?‬ ‫ואם כן‪ ,‬מה זה אומר?‬ ‫והכי חשוב‪ ,‬למה עכשיו?‬ ‫אני מרימה את ידי‪ ,‬נוגעת בצווארי ומחפשת באצבעותיי את הטבעת‬ ‫שניתנה לי ממש כאן‪.‬הטבעת שנלקחה ממני במקום רחוק מכאן‪ ,‬לפני‬ ‫שנים רבות‪.‬הדמעות זולגות מעיניי ללא שליטה‪.‬‬  ‫אנטוני‬ ‫אור היום כבר כאן‪.‬לפני רבע שעה הייתי כאן וחשכת הלילה שלטה‬ ‫במקום‪.‬אני חוצה את הדשא במהירות לכיוון האגם ומחפש את הבחורה‬ ‫שמצאה את הנייד שלי‪.‬אני סורק את סביבתי‪ ,‬ימינה‪ ,‬שמאלה‪ ,‬כמה‬ ‫פעמים‪ ,‬עד שאני מבחין בה‪.‬‬ ‫אני עוצר במקום‪.‬פשוט עומד דום‪.‬‬ ‫היא עומדת כשגבה מופנה אליי ומתבוננת באגם‪.‬אור השמש עדיין נמוך‪,‬‬ ‫חוצה את העצים ומאיר רק אותה‪.‬‬ ‫זה מוזר‪.‬כאילו רצונה של השמש הוא שאביט רק בה‪.‬‬ ‫הכול סביבה מוצלל ורק גופה מואר‪.‬גוף בעל גזרה פאקינג מושלמת!‬ ‫אני עומד במקומי ובוחן אותה‪.‬‬ ‫רגליה רזות‪ ,‬אבל שריריות והן לא נגמרות‪.‬היא כנראה מטר שבעים או‬ ‫שבעים ואחת‪.‬היא לובשת מכנסי טייטס שחורים וצמודים שמדגישים היטב‬ ‫כל חלק בגופה התחתון‪.‬התחת שלה מוצק ועסיסי בו‪-‬זמנית‪.‬מושלם‪,‬‬ ‫פשוט מושלם‪.‬‬ ‫גבה מכוסה בגופייה דקה בצבע לבן עם רצועות איקס דקיקות‬ ‫והכתפיים שלה עירומות‪.‬עורה הזהוב שזוף ופסי השיזוף של בגד הים שלה‬ ‫בולטים בו‪.‬אני גם בטוח שהוא נעים להפליא‪.‬‬ ‫אף על פי שעוד לא ראיתי אותה מלפנים‪ ,‬הזין שלי מתעורר לחיים‪.‬‬ ‫נראה שהיא שווה מכל כיוון כי רוכב האופניים שמגיח מולה לא מפסיק‬ ‫להביט בה כמהופנט‪.‬הוא חולף על פניה ומסובב אליה את ראשו‪ ,‬כדי לא‬ ‫לאבד עימה קשר עין‪ ,‬וכמעט מתנגש בעץ שנמצא מולו‪.‬‬ ‫אבל היא לא מבחינה במה שקורה בכלל‪ ,‬נשארת במקומה כמו פסל‬ ‫יפהפה שמביט קדימה‪.‬‬ ‫שערה השחור אסוף בזנב סוס‪ ,‬ובוהק באור השמש שמאיר רק אותה‪.‬‬ ‫הצל עוטף אותה‪ ,‬אבל לא נוגע בה ובאגם שנמצא מולה‪.‬יחד‪ ,‬הם נראים‬ ‫כתמונה הלקוחה מתוך גלויה‪.‬‬ ‫הדחף הראשוני שלי קורא לי לחפש את הנייד שלי בכיס כדי שאוכל‬ ‫לצלם אותה‪ ,‬אלא שהוא לא שם‪.‬‬ ‫נכון‪ ,‬הוא אצלה‪.‬‬ ‫אני מטלטל את ראשי ומתחיל להתקדם לכיוונה‪.‬אני נעצר כשאני עומד‬ ‫ממש מאחוריה‪.‬‬ ‫שערה השחור מבריק ואני רוצה לגעת בו‪ ,‬משוכנע שהוא נעים כמו משי‪.‬‬ ‫אני קרוב אליה כל‪-‬כך‪ ,‬שאני יכול ממש להריח אותה‪.‬יש לה ניחוח מדהים‬ ‫של חוף ים‪ ,‬של קיץ ושל אישה‪.‬‬ ‫היא לא זזה אפילו במילימטר ולא מבחינה בנוכחותי‪ ,‬כאילו היא לגמרי‬ ‫מנותקת מהעולם הזה‪.‬אני מביט לפנים‪ ,‬מנסה להבין מה מושך את‬ ‫תשומת ליבה כל‪-‬כך‪ ,‬אלא שאני לא מבחין בשום דבר מלבד האגם ממול‪.‬‬ ‫אני פונה להקיף אותה מצידה הימני‪ ,‬עד שנחשפת בפניי צדודיתה – היא‬ ‫פשוט מושלמת‪.‬‬ ‫הבחורה יפהפייה‪.‬‬ ‫שפתיה החושניות מבקשות ממני שאנשק אותן‪.‬יש לה אף קטן וישר‬ ‫שאף מנתח פלסטי לא יוכל לחקות‪ ,‬ועין שמוקפת במניפת ריסים כהים‬ ‫שאינם נגמרים‪.‬היא צעירה‪.‬בת תשע‪-‬עשרה או עשרים‪ ,‬לכל היותר‪.‬לפי‬ ‫הבעת פניה‪ ,‬אני מבין שהיא עצובה‪.‬עצובה מאוד‪.‬‬ ‫איך בחורה שנראית כמו מודל מתוך ציור מושלם כל‪-‬כך‪ ,‬יכולה להיות‬ ‫עצובה כל‪-‬כך?‬ ‫אני מוכן לשלם הון‪ ,‬כאן ועכשיו‪ ,‬רק כדי לדעת מה מתרחש בתוך הראש‬ ‫היפה הזה‪.‬‬ ‫אני מנתק בכוח את מבטי מפניה‪ ,‬מבחין בשני הטלפונים הניידים שהיא‬ ‫אוחזת בידה‪.‬את אחד מהם אני מזהה כשלי‪.‬השני‪ ,‬ככל הנראה שלה‪,‬‬ ‫מחובר לאוזניות‪.‬אגרוף כף ידה השנייה קפוץ על צווארה‪ ,‬כאילו מחזיקה‬ ‫בו דבר‪-‬מה יקר ערך‪.‬זרועה העדינה מקופלת על חזה ומפריעה לי לבחון‬ ‫את גודלו‪.‬אני לא יודע למה‪ ,‬אבל אני פשוט רוצה לקבור את ראשי‬ ‫בעיקול צווארה‪.‬‬ ‫‘תגיד משהו‪ ,‬טוני!’ אני שואג על עצמי בראשי‪.‬‬ ‫“אמממ‪ ,‬סליחה‪ ”,‬אני אומר לבסוף‪“ ,‬את הבחורה שמצאה את הטלפון‬ ‫שלי?” זאת לא באמת שאלה‪ ,‬אבל זה מה שיוצא ממני‪.‬‬ ‫היא לא נבהלת ולא ממצמצת‪ ,‬רק ממשיכה להביט לפנים‪.‬‬ ‫“תגיד עוד משהו‪ ,‬בבקשה‪ ”,‬היא לוחשת‪.‬‬ ‫זה מוזר‪.‬‬ ‫היא עדיין לא מביטה בי ולרגע אני חושב שאולי היא מדברת עם מישהו‬ ‫אחר‪ ,‬אלא שרק שנינו כאן‪.‬‬ ‫“מה את רוצה שאומר?” אני שואל‪.‬‬ ‫כמו בהילוך איטי‪ ,‬אני רואה את עינה נעצמת ודמעה גדולה מתגלגלת‬ ‫לאיטה במורד לחייה‪.‬‬ ‫אני נבהל‪“.‬את בסדר‪ ,‬מיס?”‬ ‫היא מנערת את ראשה‪ ,‬כמקיצה מחלום בהקיץ‪ ,‬מוחה את עיניה ופונה‬ ‫להביט בי‪.‬‬ ‫ואני‪...‬שאלוהים יעזור לי!‬ ‫היא מרהיבה‪ ,‬עוצרת נשימה‪.‬מעולם לא ראיתי דבר יפה כמוה‪ ,‬יפה‬ ‫מכדי להיות אמיתית‪.‬‬ ‫העיניים שמביטות בי כמעט מסנוורות אותי‪.‬הצבע הירוק שלהן יוקד אליי‬ ‫כמו אש הזרועה בנגיעות של חום ודבש‪.‬בגלל שילוב עורה השזוף‪ ,‬ריסיה‬ ‫השחורים הארוכים ורטיבות דמעותיה באור השמש‪ ,‬הן בוערות‪.‬‬ ‫היא מרכיבה עדשות? לאף אחד אין עיניים כאלו‪.‬‬ ‫הצורה שלהן חתולית ומזכירה לי לביאה‪.‬לביאה מלאת ביטחון‪ ,‬לביאה‬ ‫חזקה שמחפשת לעשות רק דבר אחד – להילחם‪.‬‬ ‫עצמות לחייה גבוהות וסמוקות‪ ,‬כנראה מריצה‪ ,‬ושפתיה המלאות ורודות‬ ‫– גוון ורוד בוהק‪ ,‬אדיר וטהור‪ ,‬טהור כל‪-‬כך‪.‬אני שם לב שהיא לא‬ ‫מאופרת‪ ,‬אפילו לא קצת‪.‬אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שבה‬ ‫ראיתי אישה לא מאופרת בכלל‪.‬‬ ‫“סליחה‪ ”,‬היא מתנצלת בחיוך נבוך‪“ ,‬כנראה חלמתי‪.‬הנה‪ ,‬זה שלך‪”.‬‬ ‫בקושי ניתן להבחין במבטא שלה‪.‬לא הבחנתי בו כשדיברנו בטלפון‪.‬‬ ‫כעת‪ ,‬אני לא מזהה אותו‪.‬אולי ספרדי?‬ ‫“אתה יכול לקחת אותו‪ ,‬זה שלך‪ ”.‬היא צוחקת צחוק מתוק‪.‬היא יפה‬ ‫כל‪-‬כך‪ ,‬שקשה לי לנתק את מבטי מפניה וקשה לי להביט בה‪ ,‬בו‪-‬זמנית‪.‬‬ ‫אחרי רגע ארוך‪ ,‬אני מעביר את מבטי מהיצירה המושלמת‪ ,‬אל הנייד‬ ‫שהיא מושיטה לי‪.‬אני לא רוצה לקחת אותו‪.‬אם אקח אותו‪ ,‬היא תלך‬ ‫ממני‪.‬‬ ‫“אדוני‪ ,‬אתה בסדר? הנייד הזה שלך‪ ,‬נכון?”‬ ‫זה לא מבטא ספרדי‪ ,‬זה משהו אחר‪.‬‬ ‫“כן‪ ,‬תודה‪ ”.‬אני נוטל את הנייד מידה‪ ,‬באי רצון‪ ,‬ומביט בה שוב‪.‬‬ ‫“בשמחה‪ ”,‬היא מחייכת‪.‬איזה חיוך יש לה! אני יכול לגמור במקום‪ ,‬רק‬ ‫בגלל החיוך הזה‪“.‬שיהיה לך יום טוב‪ ”,‬היא צועדת צעד לאחור ובלי‬ ‫לחשוב‪ ,‬אני תופס בזרועה‪.‬עורה חם ונעים תחת אצבעותיי‪.‬‬ ‫היא נבהלת לרגע‪.‬‬  ‫אני משחרר אותה מייד‪.‬‬ ‫מה אני דפוק? ‘שלוט בעצמך‪ ,‬טוני!’ אני נוזף בעצמי‪.‬‬ ‫היא נראית רגועה לגמרי‪ ,‬לא כמו מי שזר תפס את זרועה הרגע‪.‬‬ ‫“אולי אני יכול להזמין אותך לקפה או משהו כזה? כדי להודות לך?”‬ ‫מבטה המרהיב מתרכך‪.‬‬ ‫“אין צורך‪ ,‬באמת‪ ”,‬היא משיבה‪.‬‬ ‫אני מנסה לומר עוד משהו‪ ,‬אבל היא קוטעת אותי‪“ ,‬אני חייבת לזוז‪.‬‬ ‫להתראות‪ ”.‬היא מנופפת לעברי בידה‪ ,‬מסתובבת ומתחילה לרוץ כמו‬ ‫מקצוענית‪.‬כמו מישהי שרוצה לברוח ממני‪ ,‬כמה שיותר מהר‪.‬‬ ‫אני לא מסיר את מבטי מדמותה‪ ,‬ורואה איך היצירה היפה ביותר בעולם‬ ‫בורחת ממני‪.‬‬ ‫בתשע בבוקר אני יוצא מהבניין‪.‬מרשל כבר מחכה לי ליד המכונית‪“.‬בוקר‬ ‫טוב‪ ,‬מר ספקטור‪”.‬‬ ‫“בוקר אור‪ ,‬מרשל‪ ”,‬אני לוחץ את ידו‪“.‬מה שלומך?”‬ ‫“הכול טוב‪ ,‬אדוני‪.‬אתה מוכן לתזוזה?”‬ ‫“כן‪ ”.‬הוא פותח עבורי את הדלת‪.‬אני מתיישב במושב הנוסע‪ ,‬ליד הנהג‪.‬‬ ‫אני יודע שמקובל שגבר במעמדי‪ ,‬שיש לו נהג פרטי‪ ,‬ישב מאחור‪ ,‬אבל‬ ‫אני לא סובל את זה‪.‬אם זה היה תלוי בי‪ ,‬בכלל לא היה לי נהג‪.‬אני אוהב‬ ‫לנהוג במכוניות‪ ,‬בדיוק כמו שאני אוהב לזיין נשים‪.‬ככל שהן יפות יותר‪,‬‬ ‫מהירות יותר וקולניות יותר‪ ,‬כך אני נהנה מהן יותר‪.‬‬ ‫וזה תקף גם לגבי מכוניות‪.‬‬ ‫“מה שלום הילדה?” אני שואל את מרשל כשהוא מתחיל בנסיעה‪“.‬היא‬ ‫נהנית בבית הספר החדש?”‬ ‫“כן‪ ,‬אדוני‪ ,‬היא נהנית מאוד‪”.‬‬ ‫“איך היו תוצאות הבדיקות האחרונות?”‬ ‫“בסדר גמור‪ ,‬אדוני‪.‬הכול היה תקין‪ ”,‬הוא מחייך אליי חיוך קטן‪“.‬תודה‬ ‫לאל ותודות לך‪ ,‬מר ספקטור‪”.‬‬ ‫“תגיד‪ ,‬מתי תתחיל לקרוא לי טוני?”‬ ‫חיוכו מתרחב‪“ ,‬כשתפסיק ל