פסיכולוגיה חברתית כל ההרצאות.docx

**[פסיכולוגיה חברתית כל ההרצאות]** [מהי פסיכולוגיה חברתית]? שיעור 1, 2.3.21 - **הגדרה**: הפסיכולוגיה החברתית היא חקירה מדעית של הרגשות, המחשבות וההתנהגויות של היחיד [בהקשר החברתי.] - **הרחבת ההגדרה**: כשמדברים על התנהגות, כוללים פעמים רבות התנהגויות חיצוניות שניתנות לצפייה, יחד עם הת...

**[פסיכולוגיה חברתית כל ההרצאות]** [מהי פסיכולוגיה חברתית]? שיעור 1, 2.3.21 - **הגדרה**: הפסיכולוגיה החברתית היא חקירה מדעית של הרגשות, המחשבות וההתנהגויות של היחיד [בהקשר החברתי.] - **הרחבת ההגדרה**: כשמדברים על התנהגות, כוללים פעמים רבות התנהגויות חיצוניות שניתנות לצפייה, יחד עם התנהגויות אינהרנטיות כגון רגשות. מוקד החקירה בפסיכו\' חברתית הוא האינדיבידואל, אך ההתייחסות לפרט הוא על סמך הקשר, לרוב חברתי. בנוסף, פסיכו\' חברתית היא תחום [אקספירמנטלי מדעי]. - **מטרת הפסיכולוג החברתי**: לנבא ולהבין התנהגויות אנושיות. שאלות לדוג:\ [עקרונות מרכזיים בפסיכולוגיה חברתית]: - **כוחה של הסיטואציה -- קורט לוין**: ההקשר הוא מהותי כדי להבין ולנבא התנהגות שלאנשים. האדם שהגה את רעיון זה הוא **קורט לוין**, המייסד של הפסיכולוגיה החברתית. לפיו, התנהגות של אדם היא בעצם פונקציה של 2 כוחות מרכזיים: **האישיות** וזהות האדם, **והסביבה** שבה הוא פועל. כדי לנבא התנהגות, צריך להבין באופן משולב את אופי 2 הכוחות הללו. [המצב]: הימצאות בקבוצה, האופן שבו הם נוהגים, האם הם מחצינים רגשות, איך הם מגדירים לנו איך להתנהג, הם עוזרים לנו להבין איזה גירויים כדאי לנו להפנות קשב בסיטואציה, והכי חשוב -- הם עוזרים לנו להבין ולהפנים את התפיסה שלנו לגבי העצמי. - **ההקשר הסביבתי**: כל גורם נסיבתי שקיים בסיטואציה ויכול להשפיע על ההתנהגות. אלו **ערוצי השפעה** (Channel factors): גורמים נסיבתיים שנתפסים לרוב [כשוליים ולא חשובים בסיטואציה], אך הם בעלי השפעה מכרעת על התנהגותנו.\ **למשל**: בחירות. אנו מנסים לנבא מה גורם לאנשים ללכת להצביע. יתכן שחלק מההסברים יהיו אישיותיים (נוגעים לאכפתיות, חינוך, מצב סוציואקונומי\...) וההצעה של הפסיכו\' החברתית -- מעבר לאותם מאפייני הפרט (שהינם יציבים וכרוניים לרוב), יש גורמים אחרים שנקשרים באופן חזק עם אחוזי הצבעה -- מצבים חברתיים -- נגישות הקלפי (תחבצ, נגישות לנכים\...). לרוב אלו יהיו גורמים **מצביים**. - **גישה מחקרית**: הכלי דרכו הפסיכו\' החברתית לומדת על היחיד ומצביו הפנימיים והחיצוניים. התפיסה של התחום -- ניתן לחקור תופעות מורכבות במעבדה. עיקר המחקר הוא ניסוי מבוקר בעל תפעול משתנים. מציבים השערות באופן שיטתי שנובעות מתאוריות/תצפיות. [יש לזה כמובן מחיר] -- אלו תופעות אנושיות מורכבות שקשה לחקור, ולכן לרוב הן בעלות לקות בתוקף אקולוגי/חיצוני. אנו מרוויחים בתוקף פנימי וביכולת להסביר התנהגויות. נראה גם מחקרים מתאמיים, ונראה שלכל סוג בדיקה וחקירה יש יתרונות וחסרונות. - **הבניה סובייקטיבית של הסיטואציה/עיקרון ההבניה המנטלית**: אנו חוקרים את ההקשר החברתי כמשפיע על התנהגות היחיד, אך מה שחוקרים זו לא [המציאות עצמה], אלא את האופן שבו אנשים מבנים/תופסים את המציאות. המציאות בעינינו [אינה אובייקטיבית], אלא מלבישים על אובייקטים ידע נרחב שהינו חברתי וקודם (סכמות, סטריאוטיפים, תסריטים), אך אותו מידע יכול להיקשר למטרות/צרכים/מניעים -- ידע לא חברתי. כלומר, אנו מגיבים [לייצוג] של האובייקט ולא לאובייקט עצמו, משמע אנשים שונים מגיבים אחרת לאותה סיטואציה, לכן חשוב להתייחס גם לשונות בין האנשים. ***מהי לא פסיכולוגיה חברתית?*** - **סוציולוגיה**: כמו פסיכולוגיה, מתעניינת בניבוי התנהגות. אולם הסוציולוגיה מתעניינת ברמת החברה כולה; הפסיכו החברתית מתעניינת בגורמים סביבתיים המשפיעים על היחיד. - **פסיכו\' קלינית**: שמה דגש על האברנומלית ופועלת בטיפול; ואילו הפסיכו\' החברתית מנסה להבין את הטיפיקלי והממוצע. - **פסיכו\' אישיותית**: הפסיכו\' החברתית עושה שילוב (כפי שנראה בתאוריה של לוין). כשהיא נוסדה, היא אכן שילוב של חקר האישיות וחקר החברה. במסגרת אותה שאלתה גון \"למה דני נעמד על השולחן בפאב ורקד?\" ניתן להעניק לזה הסברים אישיותיים (מוחצן, לא מווסת) או הסברים מצביים -- לחץ חברתי, שתיית אלכוהול, הוא קיבל ציון טוב (כוחה של הסיטואציה). התשובות שהפסיכו החברתית והפסיכו\' האישיותית יתנו לאותה שאלה יהיו שונות. - **פסיכו\' קוגניטיבית**: הפסיכו\' החברתית חוקרת לעיתים תחומים מהקוגניציה כדוגמת תפיסה, זיכרון וקשב, אך לא חוקרים את המנגנון, אלא את האופן שבו הקשר חיצוני משפיע על התחומים הללו. ההקשר הזה יכול להיות חברתי או לא חברתי. הפסיכו\' הקוגניטיבית, בניגוד לחברתית, לרוב נטולת הקשר. **[תיאוריות נאיביות (Lay theories)]:** הפסיכולוגיה החברתית חוקרת תופעות בסביבה החברתית, וחוקרים את \"הרגיל והשכיח\" למען ניבוי התנהגות של אנשים במצבים קרובים לליבנו, וכולנו מתצפתים עליהם וחושבים עליהם, כמו תפיסות וסטיגמות. לכולנו יש תיאוריות נאיביות לגבי למה אנשים מתנהגים כמו שהם מתנהגים. [האם לרוב האינטואיציות שלנו נכונות? מושגים מהפסיכולוגיה החברתית]: - **הקלה חברתית Social Facilitation**: אנשים עושים מטלות טוב יותר בחברת אנשים כשהן פשוטות. כאשר הן מורכבות -- מבצעים טוב יותר לבד. - **מתי אנשים יהיו יותר אסרטיביים**? האם במעט מקרים שיזכירו להם על האסרטיביות שלהם בעבר או בהרבה? התשובה היא מעט -- **הקלות/קושי של שליפת מידע משפיעה על השיפוט שלנו**. במקרה הזה -- השיפוט העצמי. קשה לנו להיזכר במקרים מהעבר לגבי עצמנו, ולכן אנו עושים היסק שאם אנו זוכרים מעט, אז אנחנו כנראה לא אסרטיביים. הקושי בשליפה גורם לי להסיק שאני פחות אסרטיבית. - **דיסוננס קוגניטיבי**: אנשים עברו ניסוי משמים, ואמרו להם שישלמו להם אם יגידו לנבדק שאחריהם שהניסוי מעניין וכיפי. מי ששילמו לו רק דולר אמר שהמטלה הייתה מעניינת, לעומת אלה ששילמו להם 20 דולר. הדולר היחיד בלבד מטעה את הנבדק לחשוב שהכסף זה לא מה שגרם לו להנות יותר מהניסוי, אלא להאמין שהוא באמת נחמד. - **הבטחה לתגמול אצל ילדים פוגעת לעיתים בביצוע מטלה מהנה**: Over justification effect. אז הם נותנים ייחוס חיצוני להנאה שלהם (נהניתי כי קיבלתי פרס, לא בשל תוכן המטלה) ולכן הם פחות ירצו לבצע אותה בהמשך. - **בקיץ יש יותר אלימות ורצח**: יש קשר לינארי בין עליה בטמפ\' לבין אלימות קשה. - **אפקט פורקסטינג ארור**: טעות החיזוי הרגשי -- אנו נוטים לחשוב שנהיה עצובים ממצבים טרגיים יותר ממה שנהיה בפועל. גם חושבים שנהיה יותר שמחים בתפיסה מאשר שמחה בפועל כאשר האירוע מתרחש. משך החוויה הרגשית קצר יותר ממה שאנשים חשבו. - **תאוריית ניהול האימה**: ההכרה במוות משפיעה על החשיבה שלנו ועל האישיות שלנו. - **חשיפה לדמות שמאוד חורגת מהסטריאוטיפ דווקא מחזקת אותו** (סאבטייפינג): זה מעין היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. לעומת זאת, דמות שחורגת באופן מתון כן עוזרת להפחית את הסטריאוטיפ. **מחקרים קאונטר-אינטואטיביים**: אנו מצפים להתנהגות מסוימת, אך דווקא מקבלים התנהגות לא צפויה. ***[למה חשוב ללמוד פסיכולוגיה חברתית?]*** - אותה התנהגות (קוגניציה, רגש) שהפסיכולוגיה עוסקת בה נוגעת בהשפעות חברתיות. - הן בולטות בעיקר בתחומי תפקוד גבוהים שנקשרים לנאו-קורטקס, וקשורות לקטגוריזציה והערכה יותר מאשר תפיסה, למשל. זה נקשר לרגשות \"גבוהים\" כגון אשמה, חרטה, קנאה שגם נקראים רגשות חברתיים. זה יותר בפעולות מכוונות מטרה (כמו הרשמה לקורסים), מאשר פעולות רפלקסיביות כמו עיטוש. - [תחומים חברתיים]: השפה נועדה לתקשורת חברתית, העצמי, יש השפעות חברתיות על התנהגות כמו מודלינג או חיקוי, פסיכופתולוגיה קשורה להתנסות חברתיות, קוגניציה, וול-בינג\... **[השערת המוח החברתי (קוגניציה)]**: יש תאוריות שמנסות להסביר מדוע לבני אדם מוח שגדול פי 3 משאר הפרימטים. לבני האדם יכולות קוגניטיביות ייחודיות כמו שפה ויכולת מתמטית. עולה השאלה -- למה ואיך בני האדם פתחו יכולות שדורשות הרבה מהאנרגיה של המוח? התשובה הרווחת -- [השערת המוח החברתי]. לפיהם, אינטליגנציה אנושית לא התפתחה רק מטעם הישרדות ושליטה בסביבה הפיזית, אלא גם כדי לשרוד בקבוצות חברתיות מורכבות. שם נדרשות המון יכולות -- התמודדות עם התנגדויות, רמייה, עזרה הדדית. זה מצריך יכולות כמו ניבוי התנהגות, תקשורת, למידה חברתית, ואלו נסמכות פעמים רבות על מנטליזציה והבנת המיינד של האחר -- מחשבות, כוונות, רגשות, מטרות של אחרים (TOM). ככל שהקבוצה החברתית גדולה יותר, כך המוח שנדרש להתנהל בקבוצה גדולה יותר, בעיקר בחלקים של יכולות חברתיות שנקשרים לTOM -- אונות פרה-פרונטליות. שממקמים קופים בקבוצות חברתיות גדולות שלא טבעיות להם, נמצא שהחלקים האלו גדלים אצלם. ***תומסלו***: פסיכולוג התפתחותי והשוואתי, עושה מחקרים על ילדים ומשווה התנהגויות בין בני אדם וקופים כדי ללמוד על התנהגות מוסרית, התפתחות שפה, יכולות קוגניטיביות גבוהות, שת\"פ ועוד.\ במחקרו: - 106 שמפנזות (גילאי 3-21) בשמורות באפריקה - 32 אוגנגוטנים (3-10) במרכז לשימוש קופים באינדונזיה - 105 ילדים מגרמניה, בני שנתיים וחצי (הולכים ומדברים) מלווים בהוריהם. - כל המשתתפים ביצעו 25 מטלות במשך 3-5 שעות -- מתחום פיזיקלי (תפיסת מרחב, כמות, סיבתיות) ומטלות מתחום חברתי (למידה חברתית, תקשורת, TOM). חקרו במקומות אקולוגיים וסמי-אקולוגיים, והשוו אותם לילדים בני שנתיים וחצי, אז היכולת השפתית קיימת. המשתתפים בצעו מטלות מרובות. במטלות פיזיקליות לא היו הבדלים, אך במטלות חברתיות היה פער משמעותיו מובהק.\ **פירוק של התוצאות**:  - תפיסת מרחב, כמות, סיבתיות -- לא שונות בין הקבוצות. - [יכולות חברתיות]: בעיקר יש הבדל בלמידה חברתית. בודקים אותה דרך פתרון בעיות דרך צפייה בנסיין. גם בTOM ההבדל בולט, ובודקים אותה דרך מספר דרכים כמו מעקב אחרי הנסיין. בתקשורת מודדים דרך הבנת מיקום של האובייקט מתוך [המחוות] של נסיין. - **זה תומך בהשערת המוח החברתי** -- רק לבני אדם יכולות קוגניטיביות חברתיות שמשמשים אותנו לצורך שיתוף פעולה בתוך קבוצות חברתיות מורכות. יכולות אלה נדרשות לחיים בחברה מורכבת וגדולה. - החיים בחברה, ובאופן ספציפי יותר, הצורך בשת\"פ ותחרות עם קבוצות משתנות של אנשים, יצר לחץ אבולוציוני להתפתחות של TOM -- היכולת לחשוב מה אחרים חושבים. - TOM מצריך **מטה-קוגניציה**: מודעות לכך שיש הבדל בין מה שאני חושבת לבין מה שקיים במציאות, חשיבה על מחשבות וניהול מחשבות. **[העצמי הוא חברתי:]** - שייכות חברתית ממלאת צרכים רבים של הפרט: שאיפה להשתייך, ביטחון, הגדרת זהות עצמית, הפחתת עמימות. אנו מגדירים עצמנו במידה רבה על פי ומתוך הקבוצות שאנו משתייכים אליהם. - [האדרה עצמית ע\"י שיוך קבוצתי]: לאדם יש מוטיבציה וצורך בסיסי שמניע אותנו לתפוס ולראות את עצמנו באופן חיובי. הצורך הזה מסופק על ידי השתייכות לקבוצות שאנו תופסים אותם בצורה חיובית, מתוך ההזדהות עם קבוצות אלו. אנו מייחסים לעיתים הצלחות של קבוצתנו גם אם אנו לא מכירים אותם (למשל, שירה הס מועמדת לפרס ואומרים \"אנחנו מועמדים!\"). **[מצב חברתי ואושר אישי:]** - יש ממצאים רבים שסיפוק מיחסים חברתיים הוא המנבא החזק ביותר לסיפוק מהחיים באופן כללי. - בפרדיגמות של **דגימת חוויות** ( - Experience Samplingהיענות כמה פעמים ביום לאורך זמן מתוך ניסיון לנבא סיבתיות), חברה של אדם אחר מוסיפה לחיוביות של החוויה. - בהשוואה בין מדינות, מדינות עם קשרים חברתיים חזקים הן גם יותר \"מאושרות\". - נמצא שאנשים מוחצנים יותר מאושרים ממופנמים. **ניסוי הרכבת- Mistakenly Seeking Solitude:** חוקרים (אפלי ושרודר) אספו נבדקים מרציף הרכבת וחלקו אותם ל-3 תנאים: 1. תעשו מה שאתם עושים באופן רגיל כשאתם נוסעים ברכבת 2. שבו לבד, תהיו עם עצמכם -- רק אתם ומחשבותיכם 3. צרו קשר עם אחד הנוסעים ונהלו עימו שיחה. [לאחר מכן, הם ענו על שאלון]: - כמה שמחים אתם בסוף הנסיעה? - כמה עצובים אתם בסוף הנסיעה? - עד כמה הנסיעה הייתה נעימה בהשוואה לנסיעות שלך בדר\"כ ברכבת? [בוצעו 2 מחקרים] -- איך אנשים מתנהגים **בפועל**, ואיך אנשים **מצפים** שהם יתנהגו בסיטואציות הללו. [תוצאות -- הציפיות של אנשים לפני הנסיעה]: אנשים ציפו שיהיה להם פחות נחמד אם הם יתקשרו עימם, ויהיה להם הכי נחמד לבד. [תוצאות -- מה שקרה בפועל]: הפוך מהציפיות של אנשים!  **[בורות פלורליסטית]**: נמצא כי אנשים לא מצפים שתהיה כזו השפעה חיובית לתקשורת ושיחה עם זרים, אך זה מה שקורה בפועל. **הסבר החוקרים**: כשאנו רואים סיטואציה בה אנשים לא מתקשרים זה עם זה, אנו מפרשים זאת ומניחים שאנשים לא רוצים לשוחח זה עם זה. זה מייצר נורמה תרבותית -- אם אחרים מתנהגים כך, אז גם אני. בפועל, אנשים נמנעים מכך כי הם חוששים מהתגובה של האחרים. התפיסה שלנו של מה שאנשים חושבים ומניע אותם מהווה [חסם להתנהגות אדפטיבית וחיובית], אבל התפיסות שלנו שגויות וזה מוביל להתנהגות פחות חיובית לנו. **[פסיכולוגיה חברתית וקורונה]**: איך ניתן לעודד לעטות מסכה? לשמור על ריחוק חברתי? להתחסן? מחקר לאחרונה ניסה לבחון אילו מסרים של שכנוע מעודדים יותר אנשים לשמור על ריחוק חברתי. [המחקר של ריץ\' פטי ושות\']: - [ב\"ת 1 -- 3 תנאים של סוגי מסר]: הם בחנו מסר שממוקד בעצמי (איך הריחוק יכול לשמור על העצמי) לעומת מסר שממוקד באחר (כולנו מושפעים, זה יכול להציל את החיים שלכולם). חוץ משני התנאים הללו, היה להם תנאי משולב עם שני המסרים/התכנים. - הם רצו לבחון איזה מסר יותר **יעיל** בשכנוע אנשים לחשוב שזה חשוב לשמור על מרחק חברתי, שהנחת החוקרים הייתה כי מסר שממוקד [באחר] יהיה יותר משכנע. לפיהם, המנגנון שיעמוד בבסיס ההנחה ייקשר למוסריות, יותר מאשר לעצמי. - שאלו אותם את השאלות הבאות לאחר חשיפה של המסרים מ-3 התנאים הנוגעים להאם זו בעיה מוסרית, מידת שכנוע של הפרסום, כמה האדם ירצה לשנות את פעולותיו לאחר החשיפה ועוד:\ - **תוצאות**: - נמצא שהמסר שממוקד באחרים והמסר המשולב נתפס בעיני האנשים כיותר משכנע מאשר מסר שממוקד בעצמי. הם חשו שהוא יותר מוסרי, אך הם לא תפסו את המסרים כשונים מבחינה רגשית. - המסרים השונים לא השפיעו על [כוונה] התנהגותית. לא הייתה יעילות בהשפעה הממשית על כוונה התנהגותית, אך כן הייתה השפעה עמדתית. יש פער בין כוונה והתנהגות, ולעיתים, בניגוד למה שאנו חושבים, ההתנהגות שלנו היא לא בהכרח תוצר של העמדות שלנו. - **תפיסת בריאות הציבור כדבר מוסרי כמשתנה ממתן**: נמצא שככל שאנשים ראו בעניין במוסרי יותר, הם שוכנעו יותר מהמסר הממוקד באחר ומהמשולב, אך לא כאשר שהיה ממוקד בעצמי. שיעור 2, 10.3.21 **[העצמי ודימוי עצמי]**: הפופולריות של הספרים של המנטורים על העצמי מדגימה את העובדה שאחת המטלות החשובות בחיים שלנו בחברה המערבית, היא לנסות להבין, לקבל ולאהוב את עצמנו. הידע העצמי (תפיסה עצמית): **[מי אני? -- מקורות הידע העצמי]**: [מושג העצמי]: סך כל [האמונות] שיש לאדם לגבי עצמו; אלו פרטי מידע ומאפיינים שאנו נעזרים דרכם להגדיר מי אנחנו ומה אנחנו. אלו כוללים: - תכונות (אני בן אדם רגוע, אני מופנמת). - חוויות (עולה חדשה, גדלתי כבת יחידה). - העדפות (אני אוהבת שוקולד). - מטרות ושאיפות (חשוב לי להצליח, אני רוצה להיות פסיכולוגית קלינית). - זהויות חברתיות (אני אישה, פסיכולוגית, מוסלמית)\... - תפקידים חברתיים (אני מדריכת נוער, אני אחות גדולה ל-2). - הערכות עצמיות (אני שחיינית טובה, אני בשלנית איומה). - מצבים רגשיים (אני עייפה עכשיו, אני שמחה כי\...) - תיאורים חיצוניים (יש לי עיניים כחולות, אני גבוהה). - לבני אדם יש תחושה חזקה לגבי הזהות העצמית שלהם. - [יציבות לאורך ולרוחב]: אנו תופסים עצמנו באופן יציב לאורך מצבים שונים ולאורך תפקידים שונים (לאורך ולרוחב), בצורה המשכית. הנטייה להמשכיות נובעת מחשיבה על עצמנו בצורה תכונתית, משום שתכונה היא יציבה וגורמת לנו לחשוב כי האישיות שלנו כולה היא יציבה. - [ההשפעה החברתית שיש להגדרה העצמית שלנו] (העצמי החברתי): לכאורה ה\"אני\" זה דבר אישי, אך ההשפעות החברתיות על העצמי הן עצומות. השתייכות לקבוצה חברתית (הכוללת תפקידים וזהויות חברתיות), הזיכרונות והמטרות שלנו הם חברתיים. **[מקורות הידע העצמי]**: 1. ***אינטרוספקציה**:* **אינטרוספקציה**: התבוננות פנימה. זהו תהליך שבו אנו יכולים לדעת על עצמנו ע\"י רפלקציה עצמית. זה לשאול את עצמי למה עשיתי/התנהגתי באופן מסוים, למה הרגשתי באופן מסוים -- זו התחברות לרגשות ולתחושות, בה אני עונה לעצמי תשובה אמיתית לגבי מה אני חושבת או מאמינה. *[ווילסון -- זרים לעצמנו]*: - לכאורה, הינו יכולים להסיק כי אנו מכירים את עצמנו בצורה הטובה ביותר. אולם, אנשים לפי רוב [אינם] יודעים את הסיבות האמיתיות להתנהגותם. ההתבוננות הפנימית שאנו עושים לא מדויקת. אנו זרים לעצמנו. - ***מה שאנו יודעים***: תאוריות נאיביות לגבי המניעים שלנו, וגם לגבי עצמנו -- אנחנו מבוססים על תאוריות נאיביות על איך אנו ואנשים אחרים יתנהגו במצבים מסוימים, ופחות אנו מסתכלים וחושבים על ההתנהגות שלנו עצמה. - ***ניסוי הגרביונים (ניסבט וווילסון)***: הציגו לקונים בחנות על שולחן 4 זוגות של גרביונים, ואמרו להם לבחור את הזוג האיכותי ביותר. הגרביונים היו זהים לחלוטין. החוקרים מצאו ש40% מהנבדקים בחרו בזוג הימנים, 31% שלידו -- אפקט סדר ברור. כשנשאלו למה הם בחרו בו, הם נתנו סיבות שונות הנקשרו למאפיינים של המוצר. כשנשאלו אם יתכן שבחרנו אותו בגלל הסדר שלו, כל הנבדקים הכחישו -- לא היה נראה להם הגיוני שזו הסיבה לבחירתם. ברור מההתנהגות שלהם שמה שהנחה אותם זה אופן הצגת הגרביונים. זו דוגמה לכך שאנו מתנהגים בסיבה מסוימת, אך לרוב לא יודעים את הסיבות אליה. 2. ***צפייה בהתנהגות עצמית**:* **צפייה בהתנהגות עצמית**: בניגוד לאינטרוספקציה, צריך [רמזים חיצוניים] מהסביבה כדי להבין את ההתנהגות/רמזים מוקדמים ממידע שיש לי על עצמי. בניגוד ל\"הסתכלות פנימה\" זה כמו להסתכל על עצמי מהצד. **[*Self-perception Theory*: ]** - לפי **בם** הוגה התאוריה, מקור הידע שיש לנו לגבי עצמנו הוא [היסק] של צפייה בהתנהגות של עצמנו -- אם אנו רוצים לדעת למה התנהגנו בצורה מסוימת, אנחנו [מסיקים] לגבי המצבים המנטליים הפנימיים שלנו דרך לקחת עמדה של \"[אדם שצופה מהצד]\" - ***הנחתה המרכזית של התאוריה***: כשרמזים פנימיים הם [עמומים] וקשים לפירוש, אנשים רוכשים תובנות על התחושות והעמדות (והציפיות, האמונות, הרגשות) שלהם מתוך צפייה בעצמם מהצד. - ***הגבלה***: זה מוגבל למצבים בהם יש [דו-משמעיות] לגבי הסיבה להתנהגות. אם יש הסבר מצבי ברור אני אשתמש בו ולא אנסה לבדוק פנימה מה המניע להתנהגות שלי. **[א. תפיסה עצמית של תכונות]**: [ - Ease of retrievalהניסוי של שוורץ ושות\']: החוקרים ערכו פרה-טסט, והם מצאו שלנבדקים קל למצוא בממוצע 8-9 התנהגויות אסרטיביות שלהם שמבקשים מהם להיזכר באופן חופשי. - בניסוי עצמו, נבדקות כתבו 6 או 12 דוגמאות להתנהגויות מאוד אסרטיביות/לא אסרטיביות -- 4 תנאים לניסוי. אחרי שהן כתבו, הן דרגו את מידת הבטחון, האסרטיביות, החרדה, וכמה היה להן קשה לכתוב דוגמאות. - ***התפיסה האינטואיטיבית/נאיבית***: רוב האנשים היו אומרים שמי שמתבקש לכתוב מעט התנהגויות יתפוס את עצמו כפחות אסרטיבי ממי שיכתוב יותר -- כמות התוכן תשפיע על התפיסה. - ***מה שקרה בפועל***: מי שנזכר במעט דוגמאות להתנהגות אסרטיבית דרגה את עצמה כיותר אסרטיביות מאלו שהתבקשו להעניק הרבה התנהגויות. מי שהתבקש להיזכר במעט התנהגויות לא אסרטיביות תפס עצמו כפחות אסרטיבי. - ***ההסבר***: הנבדקות [ביצעו תהליך של היסק] -- בתנאי המרובה, הן התקשו להיזכר בהרבה דוגמאות (כפי שכהנמן מתאר -- הן הופתעו לרעה מהקושי שבשליפה), ולכן הן הסיקו כי הן פחות אסרטיביות. כאשר הן חוו קושי, הן ביצעו היסק על התכונה שלהן. - ב2007 פורסם מאמר של טומרלה שהעניק הסבר אחר לתופעה: הם ראו את האפקט, אך נתנו משהו אחר: כשאני לא מצליחה לחשוב על הרבה דוגמאות, מתחילות לעלות [מחשבות לא-רצוניות] שעשויות לבטל את השיפוט שלי. אלה מחשבות **[שסותרות]** את השיפוט שלי. - [שיטה]: נבדקים נזכרו ב-2 א 10 מקרים שבהם נהגו בצורה אסרטיבית. לאחר ההיזכרות, הם התבקשו לדרג את הקושי ואת מידת האסרטיביות. הם התבקשו גם להיזכר במספר התנהגויות לא-אסרטיביות ולציין כמה הם חשבו מחשבות לא רלוונטיות בניסוי -- ניסו לראות אם זה יכול להסביר את האפקט. - בשני הניסויים -- ציון מצד הנבדקים כמה הייתה קשה ההיזכרות כאמצעי לאימות המניפולציה. - מי שהתבקש להיזכר רק ב-2 לקח לו פחות זמן, ולכן הם התבקשו לשבת ולחכות עד שאלה עם הרשימה הארוכה סיימו. - [תוצאות]: נבדקים חשבו על יותר התנהגויות לא אסרטיביות בתנאי שבו הם התבקשו להיזכר ב10 מאשר ב-2 התנהגויות: כשמבקשים ממני לחשוב על התנהגויות אסרטיביות, לפי טומרלה [אני נזכרת גם בהתנהגויות הפוכות]. ככל שמבקשים ממני למנות יותר התנהגויות אסרטיביות, כך גם יעלו יותר [מחשבות לא רציונליות] ביחס למידת הלא-אסרטיביות שלי. - ***ההסבר שלהם***: כשקשה לי (שטף רע), עולות התנהגויות נגדיות לא-רציונליות, ואז אני מסיקה גם [מהתוכן המנוגד] שאני לא אסרטיבית. הם טוענים שזה לא היסק שנובע מהקושי עצמו, אלא מהתכנים הנגדיים שפולשים לזיכרון. - ***המחקר של ווגנר של הדחקת מחשבות***: אומרים לאנשים לא לחשוב על דוב לבן. רואים שבהם בהתחלה מצליחים יפה, אולם בסוף הם חושבים עליו הרבה, הרבה יותר מאנשים שלא התבקשו לעשות זאת. **[ב. תפיסה עצמית של רגשות]**: - *נכון או לא נכון -- כשאנו מחייכים אנחנו הופכים לשמחים* (ליירד): המסקנה הייתה שזה כן נכון. בניסוי שהדגים את התופעה נתנו לנבדקים לצפות בקריקטורה, ואמרו להם לכווץ את הפנים או בחיוך או בהזעפה. מצאו שמי שעשו פרצוף חייכני נהנו יותר מהקריקטורה מאשר אלה שהנחו אותם לפנים זועפות (מבלי להגיד במפורשות). הם הסיקו שאני מפרשת את הבעת הפנים שלי ומהם אני מסיקה על תחושותיי הפנימיות. הניסוי ספג הרבה **ביקורת** בטענה שלנבדקים היה קל מאוד מה החוקרים מחפשים. - ***[Embodiment]** (סטאק, מרטין וסטפר)*: שחזר את אותה תופעה מבלי לבקש לעשות את הבעות הפנים. הוא עשה את זה ע\"י כך שהוא גרם לנבדקים לשים עיפרון בשיניים, שיעצבו פנים חייכניות. אכן, הוא מצא שבפרצוף החייכני שתופעל בצורה סמויה הם דרגו את הקריקטורות כיותר מצחיקות מאשר נבדקים ששמו את העיפרון בפה. - **הסבר לאימבודימנט**: [אין צורך בהיסק ישיר], אלא זה מוסבר על ידי **[אמבודימנט]** (גילום): כאשר יש קשר בין תגובה פיזיולוגית לרגשות: דרך [זיכרון שריר], יש [ייצוגים בזיכרון] לאותה תגובה של חיוך ולתחושות שמקושרות איתה, ואז אנו מסיקים שהקריקטורות מצחיקות יותר. **לא מדובר בהיסק** מהתנהגות/הבעות פנים, כפי שסביר שבם היה טוען שזה כך (כמו \"צופה מהצד\"). - ***תפיסה עצמית של רגשות*** (ואלינס): נבדקים צפו בתמונות של נשים בעירום חלקי כשהם מחוברים למכשיר שהשמיע להם הקלטה של דפיקות לב. הנבדקים האמינו שהם שומעים בהגברה את הלב שלהם או גרמו להם להאמין שמה שהם שומעים זה רעש רקע. במחצית מן התמונות נשמעה עליה בקצב הלב ובמחציתן ירידה. אז הם דרגו את מידת המשיכה לכל אחת. מצאו שנבדקים דיווחו על משיכה רבה יותר לתמונות שהוצגו יחד עם קצב פעימות לב מוגבר, לכאורה שלהם. - [ההסבר של החוקרים]: כששאלו אותם על מידת אטרקטיביות, הם הסיקו מתוך [רמז חיצוני] (דפיקות הלב בהקלטה, בהתאם לתאוריה של בם) לגבי התחושות שלהם. יש פה טעות בייחוס שנובעת מתחושת עוררות מדומה, אותה מקשרים לאמוציות (מידת משיכה). **[ג. תפיסה עצמית של מוטיבציה]**: - ***[Over justification effect]*** : ביצוע פעילות ואחריה לקבל פרס מקטינה את המוטיבציה הפנימית לבצע את הפעילות הזו שוב. - לפר ואחרים: ניסו לבדוק תהליכי היסק של ילדים על המוטיבציה שלהם, מתוך התבוננות בהתנהגות שלהם. - ***שלב ההיכרות***: הגיעו לגן ונתנו לילדים לשחק משחק חופשי עם טושים (\"צבעי קסם\"). - ***שלב ב (לאחר שבועיים)***: ציור בחברת נסיין. הם הקצו את הילדים ל-3 תנאים:\ 1. ציפו לפרס לאחר המשחק בטושים ואכן קיבלו.\ 2. לא ציפו לפרס לאחר המשחק אך קיבלו.\ 3. לא ציפו לפרס ולא קיבלו. - ***שלב ג (לאחר מספר ימים)***: חזרו לגן והציעו להם כמה משחקים. הם בחנו את הבחירה העצמית של הילדים של כמה זמן הם ירצו לשחק בטושים.\ **לפי בם**, הינו מסיקים כי הקבוצה הראשונה ישחקו **פחות** (פרס ידוע): אז -- היה אדם שהבטיח להם פרס. עכשיו שאין פרס -- הם לא מעוניינים לשחק. זה אכן מה שקרה! משמעותית, אלה שלא קיבלו פרס/חשבו שלא יקבלו שיחקו יותר. - ***הסבר החוקרים***: הילדים אהבו לשחק בטושים, אך ברגע שהבטיחו להם פרס -- ניתן [הסבר חיצוני] להתנהגות. כך הם הסיקו שהם שחקו בגלל הפרס ולא בגלל אהבת הטושים. - [המחקר מראה איך תגמול חיצוני לעיתים פוגע בהתנהגות ובמוטיבציה פנימית.\ ] 3. ***אנשים אחרים**:* המקור [החברתי] לידע לגבי העצמי. כיצד אני מפתחת את ההערכה העצמי שלי דרך החברה: 1. ***[The looking glass self]*** (העצמי במראה): ***פידבק ותגובות אחרים***. אנו מגדירים את עצמנו מתוך האינטראקציות החברתיות שלנו, אנו מדמיינים איך אנשים תופסים ושופטים אותנו, ולפי זה [מפתחים את ההערכה והתפיסה העצמית] שלנו. 2. ***השתייכות לקבוצות חברתיות***: דרך אותה השתייכות אנו רוכשים זהות חברתית. אותה זהות חברתית מהווה מקור לידע העצמי שלנו, כי לאותה קבוצה יש נורמות, כללי התנהגות ומאפיינים מסוימים שאנו מנכסים אותם לעצמנו. 3. ***השוואה חברתית***: למידה עקיפה -- אני לומדת על היכולות ומאפיינים שלי דרך השוואה לאחרים. **[Social comparison theory -- תאוריית ההשוואה החברתית]**: התאוריה של פסטינגר. 1. **יש לאנשים צורך להעריך את הדעות והיכולות שלהם**. זוהי מוטיבציה בסיסית להבין את התחושות שלנו. 2. **כשאין לנו [אמצעים אובייקטיביים/מדד ברור וחד-משמעי], אנו משתמשים באנשים** אחרים כדי להעריך את העמדות והדעות שלנו. 3. **אנו נוטים להשוות את עצמנו לאנשים [שדומים לנו]***.* ככל שיש יותר הבדלים ניטה לעשות פחות השוואה. 4. **הנטייה שלנו לגבי [יכולת] היא להשוות כלפי מעלה***.* להשוות את עצמי לאדם שאני תופסת אותו כבעל יכולת גבוהה משלי. 5. **בהקשר [לדעות ואמונות] יש נטייה להשוות לדומים לנו**, לעומת בהקשר ליכולות. בעבר חשבו שאת כל ההשוואות שלנו אנו עושים כלפי **מטה**, מתוך המוטיבציה להרגיש טוב עם עצמנו. - אולם, לפני 3 שנים התפרסם מטה-אנליזה. החוקרים סכמו ממצאים מ55 מחקרים שהם מצאו. מטרתה הייתה לבדוק למי אנשים מעדיפים להשוות את עצמם -- כלפי מטה, כלפי מעלה או דומים להם. הקריטריונים: ישנה מטרה ברורה להשוואה, או מחקרי מעבדה/מחקרי שדה (עקבו אחר יומנים של אנשים שעוסקים בהשוואה), וגם היו מחקרי שדה שבהם התייחסו למצב ספציפי שבו אנשים דווחו לאור אירוע מסוים, למי הם בוחרים להשוות את עצמם. חלק מהמחקרים בדקו מצב שיש בו איום (שבו לרוב אנו מנסים להבין את מצבנו ואז עוסקים בהשוואה). או שהוא היה מתופעל או אמיתי (לאור מחלה, קושי בחיי היומיום). - הם מצאו שכשיש **איום** **בריאותי/במצב של איום מתופעל במעבדה** -- אחוז ניכר בחרו להשוות את עצמם כלפי [מעלה], לאנשים שמצבם יותר טוב משלהם (82%, 74%). גם במצבים שלא היה איום, רוב האנשים בחרו להשוות את עצמם לאנשים במצב בריאותי טוב יותר משלהם. - האחוזים יורדים במצבים ספונטניים **שאין איום** -- 49%, אך לא רואים דומיננטיות ברורה להשוואות כלפי [מטה], אלא דווקא נטייה להשוות כלפי מעלה. - גם כשהחוקרים השוו ניסויים שבהם הייתה אופציה ברורה להשוואה כלפי מעלה, מטה ולדומים (נטייה שפסטינגר דיבר עליה **כטבעית**) -- ראו דומיננטיות להשוואה כלפי מעלה. **[א. השפעת הידע עצמי על קוגניציה]**: - ***[Self-reference effect]***: הרעיון שמידע שמוכלל במבנה ידע **עצמי** [נזכר] בצורה טובה יותר מאשר מידע שלא נקשר לעצמי מבחינה אסוציאטיבית. מידע שקשור לעצמי נזכר טוב יותר מאשר מידע על דברים אחרים. - [הניסוי של רוג\'רס ואחרים]: החוקרים הציגו לנבדקים 40 שמות תואר, לגבי כל אחד מהם הם שאלו 4 סוגים של שאלות שהתשובה להן הייתה כן/לא. - 10 מילים -- שאלות [מבניות] (האם הפונט גדול בהשוואה לפונט השאלה?) - 10 מילים -- שאלות [פונמיות] (האם X מתחרז עם XXX?) - 10 מילים -- שאלות [סמנטיות] (האם המשמעות זהה לXXX?) - 10 שאלות על [העצמי] (האם המילה מתארת אותך?) - בשלב השני של הניסוי הם נדרשו לבצע היזכרות חופשית במילים. **תוצאות**: - - - ***הסבר***: לאנשים יש מבנה ידע מאורגן לגבי העצמי, מה שמקל על קידוד ושליפת אינפורמציה -- סכמות שאין להם מאפיינים של העצמי הן פחות מאורגנות בזיכרון בצורה טובה ולכן מקשות על קידוד ושליפה מהזיכרון. - [התופעה של סלף-רפרנס יכולה להסביר גם את הקביעות של העצמי]: ברגע שאנו יוצרים אמונות, אנו שופטים אינפורמציה שאנו קולטים בסביבה שלנו **באופן עקבי** לאמונות שלנו (סכמות). אנו מפנים קשב לאמונות שלנו ומקודדים בקלות רבה את המידע הזה. זה **מחזק** את אותו מידע שכבר קיים לנו בזיכרון כי זה מאושש זיכרון שכבר יש לנו. **[ב. השפעות הידע העצמי של מוטיבציה ורגש]**: ***[Self-Discrepancy Theory]:*** (היגנס) תאוריית הפערים בעצמי. זהו האופן שבו מרכיבים שונים בעצמי מנחים את ההתנהגות שלנו.\ א. העצמי הממשי: מי אני חושבת שאני בפועל, איך אני מגדירה את עצמי.\ ב. העצמי האידיאלי: מי הייתי רוצה להיות.\ ג. העצמי הנדרש: מי אני צריכה להיות, מי אני תופסת שאני נדרשת להיות מהחברה. - ***בהתמקדות בעצמי האידיאלי***, זה עוזר להיות ממוקדמים במצב של התקרבות וקידום תוצאות חיוביות. זה נקרא *Promotion Focus*. - ***כשיש פער בין העצמי האידיאלי לממשי***: מתעוררות תחושות של דיכאון ואכזבה. זה במידה רבה מניע אותי לפעולה כדי לצמצם אותו -- לפתח מוטיבציה. - ***כשאין פער בין העצמי האידיאלי לממשי***: כשאני עומדת בציפיות שלי, אני מרגישה שמחה וגאווה, כשאני תחת מיקוד לפרומושן -- השוואה לעצמי האידיאלי. - ***כשיש פער בין העצמי הממשי והנדרש***: מיקוד בעצמי הנדרש נקרא *Prevention Focus* -- מיקוד בו גורם להימנעות מתוצאות שליליות. כשנוצר פער כזה, אני אחוש חרדה ואשמה. - ***כשאין פער בין העצמי הממשי והנדרש***: נחוש רוגע. - במצבים מסוימים, אנו מעודדים לפרומושין, אך יש מצבים שמעודדים היזהרות שמעודדים פריוונשין. - ***דימוי עצמי***: ההתייחסות של התאוריה לדימוי עצמי תלוי במידה רבה [בגודל הפערים] -- האם יש פער עצום לבין פער קטן. יש גם חשיבות עד כמה [התחום מרכזי וחשוב לעצמי]. יש גם חשיבות לכמה אני [מתמקדת] בפער, והאם הוא דרך העצמי האידיאלי או העצמי הנדרש. הערכה עצמית: ***[הגדרה- הערכה עצמית]***: סך ההערכות החיוביות או השליליות שיש לנו לגבי עצמנו. - *[הערכה עצמית תכונתית]* (רוזנברג): רמת הביטחון המתמשכת שיש לנו לגבי היכולות והתכונות שיש לנו מעבר לזמן.\ \* בודקים את זה דרך השאלון של רוזנברג. המהימנות של השאלון גבוהה מאוד. אני מדרגת מסקאלה 1-5 באיזו מידה אני מסכימה עם טענות הנקשרות להערכה עצמית. זה יוצא מגישה מחקרית של תפיסה הנוגעת ליציבות האישיות שלנו שמאפיינים אותנו מעבר לזמנים ומצבים. זו הגישה הפחות רווחת בפסיכולוגיה החברתית, שמתעניינת בגישה מצבית יותר. - *[הערכה עצמית מצבית]* (קרוקר): ההערכה הדינמית והמשתנה שיש לנו על עצמנו כתלות במצב.\ \* החוקרת המובילה של הגישה זו קרוקר, שפתחה מודל שתלוי בהערכה עצמית משתנה שתלויה בסיטואציה. היא הגדירה מה התחומים שמשפיעים על התפיסה העצמית של היחיד -- מוסר, הצלחה אקדמית, אהבת האל, הערכה מאחרים\... אנו מושפעים מגורמים ותחומים שונים ואין לנו דימוי יציב. - **לפי המודל של קרוקר**, אנו מרגישים טוב עם עצמנו כשאנו [מצליחים בתחומים מרכזיים בתפיסה העצמית] שלנו, ומרגישים רע עם עצמנו כאשר אנו לא מצליחים באותם תחומים. - אנו יכולים במידה רבה [לשלוט] באיך אנו מרגישים לגבי עצמנו, על ידי הימצאות בסביבות שחיוביות לנו ושאנו מצליחים בהן יותר. הגישה העצמית המצבית אומרת שזה תלוי ומשתנה -- אדם יכול להתנהג באופן שונה בשלל מצבים. - **קרוקר יותר אופטימית**: יכול להיות גם שינוי אישיותי. הגישה התכונתית: אין שינוי, יש המשכיות. **[הגישה של מארק לירי להערכה עצמית כקבלה חברתית]**: - לפיו, הדימוי העצמי הוא **[סוציומטר]** -- מדד למצב החברתי שלנו. זהו מעין [מדד של פופולריות], כמה אנו מרגישים שאנחנו מקובלים בעיני אנשים אחרים וכמה אנחנו אהובים. לפי הגישה: 1. 2. - לפי לירי, ערך עצמי הוא צורך בסיסי כמו רעב או שתייה, או ביטחון. כך גם השתייכות חברתית היא קריטית. אם אנו מרגישים בחסך בתחושה הזו -- אנו צריכים לבצע תיקון -- לכן זה אדפטיבי. **[דחייה חברתית]**: [דחייה חברתית] (Ostracism): בשנים האחרונות יש מחקרים רבים על דחייה חברתית, שמנצל התפתחויות טכנולוגיות כדי לבדוק את זה בצורה נוחה, כי קשה לבחון ולתפעל דחייה חברתית. ***[Cyber Ostracism Task]***: בסוף שנות ה90, קבוצת מחקר פתחה מבחן בשם בשם ***סייבר-אוסטרסיזם טאסק*** הבוחן דחייה ברשת החברתית. במטלה אנימציה של 3 משתתפים שמשחקים בכדור. יש דמויות שרואים את גופן, ואת דמות הנבדק שמדמה את ה\"אני\" רואים רק את היד. ניתן לתפעל את העוצמה והרמה של המסירות. זה מתוכנת כך שלנבדק אין תפקיד, אלא זו מעין סימולציה. - [תפעול של קבלה]: אם הן מעבירות שליש מהפעמים או יותר. מעבר לכך זה תפעול של קבלת יתר. - [תפעול של דחייה]: אם הן מעבירות מסירה אחת ומפסיקים למסור לו. הנבדק צופה בדמויות מתמסרות במשך דקות תוך ציפייה שהכדור יגיע אליו, והוא לא מגיע אליו (כמובן שאפשר לתפעל גם פעמים בודדות ולא הפסקה מוחלטת). - **תוצאות**: בטבלה משמאל לימין -- קבלת יתר, שותפות שוויונית, חלקית, או דחייה מוחלטת. - זה מחקר שמראה את ההשלכות הרגשיות והמוטיבציוניות שיש לתחושת דחייה וקבלה. נמדדה **מידת האיום** על צרכי הנבדק -- 2 צרכים חברתיים (השתייכות ושליטה), וההערכה העצמית נמדדה לפי מידת הקבלה החברתית -- כמה המשתתפים האחרים מעריכים אותי כאדם. נמדדו גם צורך במשמעות, מצב רוח, עוצמת דחייה ולכידות חברתית. - האיום הקבוע ביותר הוא בתנאי הדחייה המוחלטת לעומת תנאי הקבלה. תחושת האיום מתעצמת ככל שמתבצעת יותר דחייה. הנתונים של שליטה ומשמעות בחיים לא מאוד השתנו בין התנאים, אולם כן היה שוני באיום על הצרכים החברתיים, אלו שבעלי הקשר החברתי. גם מצב הרוח היה יותר שלילי בתנאי הדחיה. - החוקרים מצאו גם שהאיום על הצורך בהשתייכות והצורך בדימוי עצמי (צרכים חברתיים) [תווכו] את השפעת הדחייה על התחושות השליליות. - **הדחייה במשחק -\> ירידה בדימוי עצמי & עליה בצורך להשתייכות -\> תחושות אברסיביות.** - המחקר מדגים איך דחייה חברתית שמתופעלת בצורה פשוטה וטריוויאלית **בעלת השפעה משמעותית על מצב הרוח, על ביטחון עצמי ותחושות** הנבדקים. שיעור 3, 16.3.21: [ניסוי דחייה חברתית -- **סייבר-בול** (וויליאמס וון ביסט, מחקר המשך)]: - [השערת החוקרים]: הם רצו לבדוק איך רווחים והפסדים שכרוכים בדחייה/קבלה חברתית משפיעים על התוצאות הרגשיות. אם קבלה מלווה בהפסד כספי, ודחייה מלווה ברווח כספי, האם עדיין אנשים ירגישו מצוקה? מה יותר חזק -- הרווח הכלכלי או הקבלה החברתית? - משחק מחשב: שלושה משתתפים מוסרים זה לזה כדור 30 פעמים. למעשה, יש רק נבדק אחד. שתי הדמויות האחרות מתוכנתות. להלן 4 תנאים: - - - - - - - - אם אנשים מתנהגים באופן רציונלי, נצפה שהם ירגישו טוב בתנאי הרווח המשולב עם התנאי החברתי שבו מוסרים להם שליש פעמים כי כך הם ירוויחו יותר כסף (5 יורו לעומת 1), אולם גם נצפה שהם גם ירגישו טוב בתנאי ההפסד כשמתעלמים מהם, משום שהם מפסידים 50 סנט על כל כדור שהם מקבלים ולכן הם יעדיפו לא לקבל כדור (זאת לעומת תנאי הדחייה & כסף, שבו למעשה הם ירוויחו פחות מתנאי ההפסד). - [יש פה **2 אפקטים עיקריים** ללא אינטראקציה]: נבדקים היו תמיד יותר חיוביים בתנאי של הקבלה החברתית לעומת תנאי הדחייה, בלי תלות להאם הם היו בתנאי של רווח או הפסד. נראה כי נבדקים העדיפו להפסיד כסף אבל להיכלל במשחק (5.25), מאשר לא להיכלל ולהרוויח (3.93) כלומר: רווח כספי לא מגביר/מנטרל השפעות שליליות אמוציונליות של התנאי ההפסד, הוא לא מפצה על הדחייה. - [נראה גם שהם יותר מרוצים בתנאי ההפסד הן בקבלה והן בדחייה]: הם יותר גבוהים שם מתנאי הרווח, גם בתנאי הדחייה וגם בתנאי הקבלה. הם מסבירים: הנבדקים בתנאי ההפסד התחילו ב6 יורו לעומת 0 בתנאי הרווח, מה שהעלה את המצב רוח החיובי באופן כללי (אפקט הראשוניות?). **[הערכה עצמית -- תיאוריית ניהול האימה]**: - [לפי התאוריה]: תפיסה עצמית חיובית משמשת כמנגנון הגנה מפני האימה שאנו חשים כשאנו חושבים על המוות שלנו או כאשר אנו חושבים על עצמנו כיצורים בני תמותה. תאוריה אקזיסטנציאליסטית זו רואה צורך בסיסי במשמעות לחיים. - [דימוי עצמי לפי התאוריה]: האמונה לגבי מידת היותנו בעלי ערך מבוססת על תפיסת העולם בתרבות שבה אנחנו חיים. יש לנו תפיסה עצמית גבוהה חיובית כאשר אנו מרגישים [חברים בעלי ערך] בתרבות בה אנו חיים. כל המוסדות התרבותיים והחברתיים שיצרנו כבני אדם נוצרו כדי לייצר משמעות, שבתורה נועדה להגן מפני המודעות למוות שייחודית לעומת בע\"ח אחרים. כלומר, תפיסה עצמית חיובית (תחושה שאני בעלת ערך בתרבות שלי) משמשת מנגנון הגנה מפני חרדת מוות. - [מה קורה במצב של איום על תפיסת העולם החברתית החיובית שלנו]? מתפעלים איום בכך שיוצרים מודעות למוות: \"בולטות מוות\". במצב זה אנו מחפשים אישוש ואישור למשמעות ועושים זאת דרך חיפוש צורות רלוונטיות לתרבויות שאנו חיים בהן -- מחפשים תיקוף לעקרונות התרבותיים שבהם אנו חיים. [ניסוי (Harmon-Jones et al, 1997):] - [תפעול דימוי עצמי]: נבדקים אמריקאים קיבלו פידבק חיובי או ניטרלי על מבחן אישיות (או שהם הצליחו מאוד או ניטרלי). - [תפעול בולטות מוות]: כתיבת חיבור על המוות שלך (המחשבות והרגשות שלך לגבי המוות שלך ומה יקרה לך אחרי מותך) או על צפייה בטלוויזיה (ביקורת). - [תפעול ערעור התפיסות התרבותיות]: לאחר מכן, נבדקים קראו חיבור פרו-אמריקאי וחיבור אנטי-אמריקאי שנכתבו על ידי סטודנטים זרים, והם דרגו את מידת ההסכמה שלהם עם כותבי החיבור. - **ביקורת**: התפעול נתפס [כמשנה מצב רוח ולאו דווקא כגורם לחשוב על המוות]. לכן, במחקרי המשך השתמשו בקבוצת השוואה שבה מתפעלים גם תחושת אימה שאינה קשורה למוות (כמו על טיפול שיניים). - **תוצאות**: לא נמצא פער בחיבורים הפרו-אמריקאים והאנטי-אמריקאים בתנאי של הפידבק החיובי. בתנאי שבו תופעלה בולטות מוות & פידבק ניטרלי כן נמצא הבדל, כאשר בקבוצת הביקורת שכתבו חיבור על צפייה בטלוויזיה הממוצע היה נמוך בהרבה (0.92) מקבוצת בולטות המוות שם הממוצע היה הגבוה ביותר (3.06). - [בולטות המוות לא התקבלה כאשר הפידבק חיובי], כי אז אני מרגישה טוב עם עצמי (העלאת הביטחון העצמי) -- זה מהווה מנגנון הגנה, ואז אני לא צריכה לחפש אסטרטגיה אחרת כדי להגן על עצמי כמו הזדהות עם קבוצה/תרבות האם (חיבור פרו-אמריקאי). ניתן לראות שכאשר קיבלו פידבק חיובי, הממוצע היה זהה לכתיבת הטיעון על הטלוויזיה בתנאי הביקורת & פידבק נטרלי. - לכן, נמצא שתפיסה חיובית (שמעלה את הביטחון העצמי) מגנה על הפחד מהמוות. **[מוטיבציה להערכה עצמית -- האדרה עצמית]**: ***[האדרת העצמי Self-enhancement]*** -- מוטיבציה לשמור על דימוי עצמי גבוה. יש המון אסטרטגיות מתחומים שונים שאנו משתמשים בהן כדי לשמור על דימוי עצמי גבוה. 1. **קוגניציות בשירות העצמי** (Self-serving cognitions) 2. **נכות עצמית** -- Self-handicapping 3. **השוואה חברתית**: - - - **[מנגנונים להאדרה עצמית]**: **1. קוגניציות בשירות העצמי**: תהליכים מחשבתיים שבאמצעותם אנו מאדירים את עצמנו. 1. 2. 3. **Self-handicapping.2 (חבלה/נכות עצמית)**:\ התנהגות (אסטרטגיה מצבית נקודתית) שעלולה לחבל בסיכויי ההצלחה שלנו. החבלה המכוונת מהווה הסבר לכישלון, כך אנחנו מגוננים על עצמנו מהסברים [גרועים יותר] (למשל, חוסר יכולת). אנו מכינים לעצמנו תירוץ כדי לגונן על עצמנו מכישלון מהסברים גרועים יותר -- הסברים **חיצוניים** לכישלון, אם ויקרה, שעדיף על הסברים **פנימיים** (כמו חוסר-יכולת). 1. 2. 3. 4. 5. נמצא שבעלי ביטחון עצמי גבוהה משתמשים בנכות עצמית כדי להתפאר בהצלחות \"למרות כל המכשולים, הצלחתי וכנראה שאני ממש מעולה\", לעומת אנשים עם ביטחון עצמי נמוך שלרוב משתמשים במנגנון זה כדי להסביר תוצאות שליליות -- \"ידעתי שאני כישלון\". **3. השוואה חברתית (השתייכות חברתית):** (Cialdini et al, 1976). הוא מדבר על כך שהצלחה קבוצתית והזדהות עימה עוזרת לנו גם להאדיר את עצמנו. הוא הבחין בין 2 מנגנונים: 1. 2. - אנו מתרחקים מכישלונות קבוצתיים ומתקרבים כאשר מדובר בהצלחה קבוצתית. - צ\'יאלדיני חקר את תרבות הספורט בארה\"ב ובקולג\'ים. - **ב\"ת 1**: הם תפעלו [הצלחה או כישלון] אישי על ידי כך שהם נתנו לסטודנטים שאלות על האוניברסיטה שלהם שלא היה להם סיכוי לדעת (כמו מה אחוז הנשואים בקמפוס). **ב\"ת 2**: הם קבלו [פידבק חיובי או שלילי] שקרי: או שהם מאוד הצליחו או שמאוד נכשלו ביחס לממוצע. אז הם התבקשו לתאר את התוצאה של משחק פוטבול שבו הנבחרת של הקולג\' [נצחה או הפסידה]. - **תלוי**: החוקרים ספרו את [מספר הסטודנטים שהשתמשו בשפה של \"אנחנו\"] -- מכלילה את העצמי בתוך הקבוצה. - **תוצאות**: אחוז הנבדקים שהשתמש ב\"אנחנו\" היה גבוה יותר בתיאור ניצחונות לעומת הפסדים. בנוסף, האפקט היה חזק במיוחד (שימוש ב\"אנחנו\") כאשר הם קבלו פידבק של כישלון. - **מסקנה**: כאשר העצמי שלנו נפגע ע\"י פידבק שלילי, אנו רוצים להחזיר תפיסה עצמית חיובית, על ידי כך שאנו מרגישים חלק מהניצחון של הקבוצה שאנו אוהדים אותה. כלומר, ברגע שהערכה העצמית שלנו נפגעת אנו מנסים לשאוב אותה משייכות לקבוצה שנתפסת עבורי כאיכותית וטובה. **[תיאורית שימור ההערכה העצמית]** **(Tesser, 1988)**: **[(SEM) *Self-evaluation maintenance theory*]:** עוסקת בשאלה מתי נוכל לפרגן לאחרים או להשתמש בהצלחות של אחרים כדי להרגיש טוב עם עצמנו. מתי הצלחות של אנשים שקרובים לנו יתרמו לתפיסה העצמית החיובית שלנו, ומתי הם יפגעו בנו.\ טסר שואל -- מה קורה שאדם קרוב אליי מצליח מאוד? לפיו, הצלחת אדם קרוב עשויה לעורר **השתקפות** (גאווה) או **השוואה** (קנאה). התאוריה של טסלר מנסחת את התנאים שצריך לקרות כדי שתהיה השתקפות ושתהיה השקפה.\ הגורמים: **(1) מידת הקרבה לאדם האחר ו(2) מידת החשיבות של התחום**. - אני אצליח להנות ולחוש גאווה (הדימוי העצמי שלי ירוויח) במידה שהתחום [לא קרוב] לתחומי ההגדרה העצמית שלי. - אם האחר משגשג באותו תחום שרלוונטי להערכה העצמית שלי, זה עלול לאיים על ההערכה העצמית שלי ויכול לגרור [השוואה] ולפגוע בערך העצמי. להלן: - - - **התאוריה מציעה מנגנונים להפחתת האיום כשנעשית השוואה**: 1. הגדרה מחודשת של הקרבה לאחר למשל (למשל, \"היא לא כזאת קרובה אלי\")\... 2. הכשלת האחר (לתת סיכומים אבל פחות טובים) 3. השתפרות עצמית -- ההשוואה לאחר הקרוב מדרבנת אותי להצליח גם כן. 4. הגדרה מחודשת של רלוונטיות תחום ההשוואה -- למשל: אני עושה ספורט לבריאות, אך זה פחות קריטי לי להגדרה עצמית. כמובן שיש תחומים שלא ניתן לשחק איתם, אך כן לעשות \"[ניואנסים]\" -- למשל, שתינו פסיכולוגיות חברתיות, אך אנו עוסקות בתת-נושאים שונים, שבתחום שלה קל יותר להצליח. [ניסוי (Tesser & Smith, 1980):] - שני זוגות חברים ישבו בחדרים נפרדים. - כל נבדק ניחש מלים מתוך רמזים שניתנו על ידי כל אחד משלושת הנבדקים האחרים. - הרמזים נבחרו מתוך רשימת רמזים שדורגו [לפי מידת הקושי] שלהם. - נבדקים הוקצו לשני תנאים: - - - [התקבל אפקט אינטראקציה]: נבדקים בחרו רמזים יותר קשים לאדם זר מאשר לחבר כשהיא הוצגה כמשחק (לא רלוונטי), אך האפקט התהפך כשהמטלה הוצגה כרלוונטית לעצמי -- מודדת יכולת חשיבה. זה מראה שאנו נוטים להשוואה בין אחרים קרובים (ולפיכך דאגנו שהם פחות יצליחו ע\"י מתן רמזים קשים). **בניסוי המשך**, החוקרים שחזרו את הממצא מהניסוי הקודם: - - *[הערכה עצמית גבוהה -- האם זה טוב או רע?]* - **אמונה רווחת**: אנשים בעלי דימוי עצמי גבוה הם אנשים יותר מצליחים בלימודים ובעבודה, מנהלים קשרים טובים יותר, מאושרים יותר, פחות אלימים ומנהלים אורח חיים בריא יותר מבעלי דימוי עצמי נמוך. - **המסקנה**: היות שלדימוי עצמי גבוה יש המון סגולות, כדאי לגדל ילדים ולהשפיע על אנשים באופן שיביא דימוי עצמי גבוה אצלם. זו לא רק תאוריה נאיבית, אלא יש לזה המון החלטות יישומיות מבחינת קבלת החלטות ציבוריות. כך בארה\"ב הושקעו מיליארדים במערכות החינוך שמטרתם הייתה לגדל ילדים ולהשפיע על אנשים שיפתחו דימוי עצמי חיובי. - **הסתייגות**: לפני 20 שנה התחילו חוקרים ופסיכולוגים חברתיים להטיל ספק בהערכות לגבי הדימוי העצמי. במאמר של באומייסטר ושותפים הם טענו שהתפיסה של דימוי עצמי כמשהו שניתן לשאיפה לא נתמכת במחקרים, שמראים שהמתאם בין דימוי עצמי (דרך המדד של רוזנברג) לאייקיו, הצלחה בלימודים ובעבודה -- מאוד נמוכות וקרובות לאפס. בעיה נוספת שהם הצביעו עליה: רוב המחקרים מבוססים על קורלציה כך שאנו לא מבינים את כיוון ההשפעה. *[האם הצלחות משפרות דימוי חיובי או ההפך]?*\ במחקרים שמתפעלים דימוי עצמי, רואים שזה פעמים רבות דווקא מוריד מוטיבציה למאמץ נוסף. - מהסקירה עולה שהקשר היחידי היציב שמוצאים עם דימוי עצמי הוא אושר ושביעות רצון מהחיים. יתכן שגם זה תוצר של מדדים שדומים לקונסטרקטים: מדד של שביעות רצון ואושר הוא זהה, ויתכן שהקורולציות הגבוהות זה תוצר של המדידה ללא משמעות מעבר לכך. - בעקבות המאמר התעורר דיון מעמיק בספרות, כשחלק מהטענות הנוספות שהועלו נגד התפיסה של היתרונות הרבים של הדימוי העצמי הגבוה זה שזה גורם להשקעת משאבים רבים שיתכן והם מיותרים! - **עוד ביקורות**: נרקיסיזם, השקעת משאבים מרובה, עובד רק לטווח הקצר וסביר שזהו תוצר ולא גורם. 1. 2. 3. 4. - **נרקיסיזם**: תכונת אישיות שקשורה בחיפוש בלתי פוסק של עדויות להאדרה עצמית, באי הסתפקות בעדויות אלה ובתלות גדולה בפידבק חברתי. אי-סיפוק העדויות יכולה להביא לתוצאות שליליות. - טוונג\' הראתה מגמה לינארית של סטודנטים בקולג\' -- כאשר הם ממלאים שאלונים נרקיסיזם, השכיחות של נרקיסיזם עלה במהלך השנים, מה שמסתדר גם עם העידוד הציבורי להאדרה עצמית. יש פה בומרנג אפקט -- כשמחזקים אצל אנשים תפיסה חיובית מייצרים נרקיסיסטיות, שדווקא מעידה על חוסר ביטחון. **[מוטיבציה להערכה עצמית -- אישוש/עימות עצמי]**: אפקט שבא [כנגד] הרצון החזק שלנו להאדרה עצמית וההטיה הקוגניטיבית שלנו להעריך יותר דברים חיוביים משליליים, או לייחס הצלחות לגורמים תכונתיים וכישלונות לגורמים מצביים. [המוטיבציה לשמור על אמונות נכונות ויציבות לגבי העצמי מתבטאת ב]: הרצון לשמור על תפיסות [ריאליות] -- לחשוב על עצמי מה שאני בפועל. 1. 2. זה מעלה את השאלה -- האם אנו רוצים פידבק אובייקטיבי או רק מה שתואם למה שאנו חושבים? גם האמונות שיש לנו לגבי עצמנו גם הן מוטות. ייחוסים סיבתיים והבנת האחר: **[ייחוס סיבתיות]**: התהליך דרכו מנסים להבין את הסיבות להתרחשותה של התנהגות אנושית. [המחקר של היידר וסימל (1944):] - בניסוי, הם ביקשו מהנבדקים לתאר באופן חופשי מה הם רואים בסרט שמתאר צורות שונות. - [מרבית הנבדקים פתחו סיפור מפורט]: סיפור אהבה בין המשולש הקטן לגדול שמנסה לגנוב את העיגול, הוא משיב מלחמה ומציל את אהובתו העיגול. אולם כל מה שרואים בסרטון אלו צורות גאומטריות -- העין בסך הכל קלטה תנועה בזמנים ומיקומים שונים. אנו מבינים מתוך ההדגמה שיש הרבה [מעבר] למה שאנו רואים ויזואלית -- אנו נותנים משמעות חברתית [לדברים סימבוליים] ומחפשים סיבות להתנהגות, באופן הבנייתי. - זו הדגמה לכך שבאופן אוטומטי ומהיר אנו שואלים \"למה\" ונותנים תשובות אפשריות. - למה היא הצביעה עבור מועמד X? למה היא קיבלה ציון יותר טוב ממני במבחן? למה הוא פרץ בצחוק? -- זהו תהליך של **ייחוס**. אנו עוסקים רבות בהסבר התנהגות אנושית. התשובות שאנו מכנים לתשובות הללו ולמה הן ולא אחרות, אלו שאלות שעומדות בבסיס תאוריות שונות. ***[חשיבות הייחוס:]*** 1. ***משפיעים על התנהגות***. - - 2. ***משפיעים על עמדות***. - - 3. ***משפיעים על בריאות פיזית***. - 4. ***משפיעים על מוטיבציה והצלחה אקדמית***. - **[Explanatory Style -- Peterson & Seligman]**: השפעת ייחוסים על בריאות פיזית. זליגמן (שהגה את תאוריית חוסר האונים) ופיטרסון התמקדו בייחוסים לסיבות של אירועים שליליים, ואיך אלו משפיעים על הבריאות ומצב הרוח. **טענתם** -- [אנשים נבדלים זה מזה מסגנונות הייחוס שלהם, על פני 3 ממדים]: 1. 2. 3. **[סגנון פסימי]**: נטייה לייחס אירועים שליליים לגורמים **פנימיים, יציבים וגלובליים**. מביא לחוסר אונים ארוך טווח וירידה בדימוי עצמי. לפסימיות השלכות שליליות ארוכות טווח, שנוגעות גם לבעיות בריאותיות. - - - **[התאוריה של קארול דווק]**: **השפעה של ייחוסים על הצלחה אקדמית**: [תיאוריות עצמיות לגבי יכולת (אינטליגנציה)]: התאוריה של קארול דווק עוסקת באילו ייחוסים אנשים עושים ביחס [לאינטליגנציה] שלהם כתוצאה מכישלון. אנו יכולים לחשוב על 2 גישות: היא מדברת גם על מצב אינדיבידואלי אך גם על ייחוס כללי ועל איך המצב משפיע. - ***Entity theory (Fixed mindset) --* יכולת**: אנשים שמאמינים שאינטליגנציה היא תכונה קבועה המשתקפת מביצוע. הם מייחסים גם הצלחה וגם כישלון ליכולת קבועה. כישלון מביא לחוסר אונים והימנעות מאתגרים. - ***Incremental theory (Growth mindset)*** -- **מאמץ**: אנשים שמאמינים שאינטליגנציה היא דבר משתנה, גמיש, שהם יכולים לטפח דרך למידה, מאמץ -- היא ניתנת לרכישה שמקדמת הצלחה יותר מכישלון. הם מייחסים הצלחה/כישלון למידת השקעה, או מידת התאמה של אסטרטגיה מסוימת. כישלון מביא לרצון להשתפר. אם אני נכשלת -- הדימוי העצמי שלי לא מתמוטט. **שבחים על יכולת (תכונה כקבועה)**: מתוך הגישה של דווק, אנו כחברה רגילים להעניק פידבקים על יכולת. - אחרי ביצוע טוב, נהוג לשבח על יכולת - \"את גאונה!\", \"אתה מעולה בחשבון\". **הרציונל**: דברי שבח כמו \"אתה חכם\" גורם לילד להרגיש חכם ולכן מגביר מוטיבציה להישג. - **דווק טוענת לקשר הפוך**: תשבחות של יכולת מביאות דווקא לירידה במוטיבציה, בעיקר לאור כישלון. אם הסטודנט מצליח והייחוס הוא שהצלחתי, אין בעיה. אולם במצבים של כישלונות זה בעייתי: הקשר האסוציאטיבי של הצלחה וכישרון כדבר קבוע, מולד ושאינו בר שינוי גורמת לנו פה לא לרצות להשתפר ולהצליח ומציבה את האדם בפגיעות. **שבחים על מאמץ (משתנה)**: - דברי שבח על מאמץ יכולים להביא להתמקדות באסטרטגיות ביצוע ועל אפשרויות למידה ופיתוח הכישורים דרך שליטה בחומר חדש. - שבח על מאמץ עשוי להביא לאימוץ [מטרת למידה], שנמצאה קשורה למוטיבציה להישג, התמדה, הנאה וביצוע טוב לאור מכשולים. - ילדים המחוזקים על העבודה הקשה שלהם לומדים לייחס את הביצוע שלהם להשקעה, שהיא [גורם משתנה] (בניגוד ליכולת קבועה). ביצוע חלש נתפס כמעיד על חוסר השקעה זמנית או קושי זמני ולא על חוסר אינטליגנציה. המחקר של דווק מראה שסוג השבח (ייחוס תכונתי \"אתם גאונים!\" לעומת השבחת המאמץ וההשקעה משפיעים בצורה משמעותית על הביצוע. שיעור 4, 6.4.21 **[הניסויים של מולר ודווק, 1998]**: **ניסוי 1**: - תלמידי בית ספר בגילאי 10-12 ביצעו שלוש מטלות של סדרות צורות (Raven). - לאחר המטלה הראשונה (קושי בינוני), כל הילדים קיבלו פידבק: \"וואו! הצלחתם מאד בבעיות האלה. פתרתם נכון 80% מהבעיות. זה ציון ממש גבוה\". - התלמידים הוקצו מקרית לאחד משלושה תנאים: - - - - [משתנה תלוי I] - הילדים בחרו בין מטרות של למידה (גמישEffort, ) וביצוע (קבועAbility, ): - - - - **השיטה**: - הילדים ביצעו מטלה שנייה (הפעם קשה) ונאמר להם שביצעו \"יותר גרוע\" (50% דיוק). - [משתנה תלוי II] - הילדים דרגו את המידה שבה הם רוצים להמשיך לבצע בעיות מסוג זה (התמדה), ואת מידת ההנאה שלהם מהמטלה. - [משתנה תלוי III] - ייחוסי הכישלון: - - - [משתנה תלוי IV] - רמת הביצוע במטלה השלישית נוספת ברמת קושי בינונית. - בגרף העליון השמאלי (בחירת מטרה): הילדים שקיבלו שבחים על מאמץ בחרו יותר מטרות של למידה ביחס למטרות ביצוע לצורך הישגים. רואים פער משמעותי בין הילדים שקיבלו שבחים על אינטליגנציה שבחרו יותר לעסוק במטלות יותר קלות/שמראות שהם חכמים (מטלות ביצוע) שקל יותר להצליח בהן, לעומת תנאי המאמץ, שבחרו מטלות שמאתגרות אותן. - בגרף התחתון משמאל: ילדים שקיבלו שבח על מאמץ דווחו שהם נהנו יותר מהמטלה, ודווחו על התמדה גבוהה יותר מאשר בתנאי הביקורת או בתנאי השבח על היכולת. - בגרף מימין למעלה: קבוצת המאמץ ייחסו את הכישלון למאמץ נמוך, יותר מאשר יכולת נמוכה. רואים פער משמעותי בקבוצת השבח-יכולת (העמודות הכי שמאליות) -- הם ייחסו את הכישלון במטלה השנייה ליכולת הנמוכה שלהם במידה משמעותית בהשוואה למאמץ הנמוך שלהם. - בגרף מימין למטה: הנבדקים בתנאי של שבח על מאמץ (ירוק) הראו בין המבחן הראשון לאחרון שיפור מבחינת מספר הבעיות שפתרו, לעומת גרף יורד של ילדים שקבלו שבח על יכולת אינטליגנציה. - כמו שקרול דווק אומרת: שבח על יכולת הוא פחות יעיל והוא יכול להיות הרסני במצבים שמתחילים להיכשל, כי אז מסיקים לגבי היכולת התכונתית-הכללית שלנו ולא על מידת המאמץ, מה שיכול לגרום בסופו של דבר לייאוש והרמת ידיים. ***[תיאוריות ייחוס:]*** **[האדם כמדען]** (היידר, 1958): האדם מחפש סיבות (מבצע ייחוסים) למה שקורה סביבו כמו שמדען מחפש סיבות לתופעות בטבע. אנו מונעים מתוך **[צורך בסיסי של להבין את העולם סביבנו בצורה עקבית וקבועה].** ההנעה היא לא רק מסקרנות והעשרה, אלא גם מהצורך שלנו להתמודד עם סביבה לא וודאית כדי לפעול בצורה מיטבית [ולנבא], כדי להתאים את התנהגותי. **על בסיס הרעיון של היידר קלי פיתח את התאוריה הבאה:** **[(קלי, 1967): מודל השונות המשותפת (Covariation Model)]**: אנשים פועלים באופן [רציונלי] כאשר הם עושים ייחוסים. הם עושים **בדיקה שיטתית** לסיבות להתנהגות של אדם, ע\"י חיפוש קשרים בסביבה שהאדם פועל בין מאפיינים שונים. [התנהגות מיוחסת (יכולה להיות מוסברת ע\"י) לאחת משלוש סיבות]: 1. הפועל -- לאדם המתנהג (Actor) -- מאפיין של האדם. 2. למושא ההתנהגות (Target) -- לרוב מטרה שהאדם מתנהג ביחס אליה. 3. לסיטואציה (Situation) -- גורם חיצוני שמסביר את ההתנהגות. מדובר על מתאם בין משתנים. **הטענה**: כדי להסיק שהתנהגות מתרחשת בשל סיבה מסוימת, צריך להיות קשר בין התנהגות האדם לסיבה מסוימת; [ההתנהגות צריכה להופיע בסמוך לסיבה בכל פעם כשהסיבה מופיעה]. רק כך ניתן להסיק על התנהגות. [אנו מסיקים על התנהגות על סמך 3 קריטריונים של שונות משותפת]: 1. **[קונצנזוס]**: איך אנשים אחרים מתנהגים כלפי אותו הגורם באותה הסיטואציה? (Consensus). האם רק האדם ספציפי מתנהג בסיטואציה הזו כך או שהרבה יתנהגו כך. 2. **[ייחודיות]**: האם ההתנהגות הזאת מופיעה גם בהשפעת גורמים אחרים או שהיא מופיעה אך ורק כאשר הגורם הספציפי הזה מתקיים? (Distinctiveness). האם ההתנהגות מופיעה כל פעם או רק בתנאים ספציפיים. כל פעם שמופיעה ההתנהגות יופיע הגורם או שהיא מעוררת מגורמים נוספים? 3. **[עקביות]**: האם קיימים מקרים בהם הגורם מופיע אך ההתנהגות איננה מופיעה? האם באמת בכל פעם שהגורם מופיע, מופיעה גם ההתנהגות? (Consistency). כל פעם שהגורם מופיע תופיע ההתנהגות? לפי קלי, **[עקביות]** (הופעת ההתנהגות תמיד יחד עם הגורם) זה הקריטריון החשוב ביותר לקביעת ייחוס להתנהגות. [האם הסיבה להתנהגות נעוצה בפועל, במושא או בסיטואציה]: - **בתנאי הראשון**: תמיד מחמיא -- עקביות; לכל המרצים (אין ייחודיות למרצה ספציפי). סטודנטים אחרים לא עושים -- אין קונצנזוס לאופי פעולה זה. נסיק שהסיבה להתנהגות נעוצה באותו סטודנט **הפועל**. למשל: הסטודנט נחמד. זהו ייחוס פנימי. - **בתנאי השני**: כל הקריטריונים מתקיימים: כל התלמידים -- קונצנזוס. תמיד קורה -- עקביות. רק למרצה הזה -- ייחודיות. כאן, הסיבה היא **במושא** ההתנהגות של המרצה -- כנראה הוא מרצה מצוין. ייחוס חיצוני. - **בתנאי השלישי**: יש רק ייחודיות. אין עקביות -- בתום אחד; אין קונצנזוס -- סטודנט אחד. במצב זה, נסיק שהסיבה להתנהגות היא עצם **הסיטואציה**. ייחוס חיצוני. [הערות מהספר]: 1. קונצזוס- ככל שההתנהגות משותפת ליותר אנשים (המימד גבוה) נייחס את הסיבה **לסיטואציה** ולא לאדם. 2. ייחודיות- ככל שההתנהגות מוגבלת לתחום מסוים (המימד גבוה) נגיד שזה פחות קשור לאופי האיש אלא יותר **לסיטואציה**. 3. עקביות- ככל שהאדם מתנהג באופן ספציפי באירוע ספציפי (כלומר המימד נמוך) **קשה להכריע** ולייחס משהו לאדם או לסיטואציה, ופחות ניתן לצפות מה גרם לכך - התוצאה היא כנראה עקב שילוב פחות צפוי של נסיבות. ***[טעויות יחוס: ]*** ***[The Fundamental Attribution Error]*** (Correspondence Bias): הנטייה של אנשים לתת [הערכת יתר] לכוחם של גורמים תכונתיים כהסבר להתנהגות [והערכת חסר] לגורמים מצביים בייחוס סיבות להתנהגות. לעיתים, אלו לא ההסברים הנכונים לאותה התנהגות. - - [הניסוי של ג\'ון והאריס (1967): ] - - - - - 1. הנבדקים קבלו לקרוא חיבורים והתבקשו להסיק על עמדתו. יתכן שהנבדקים תהו מדוע שואלים אותם על עמדת כותב החיבור לאחר הקריאה, ולכן הסיקו על עמדת הכותב לאחר הקריאה. 2. לא היה בחיבורים רמזים שיעידו על כך שהחיבורים לא מעידים על עמדה ממשית -- ללא הסתייגויות וללא ציניות. [הניסוי של רוס, אמיבלי וסטיינמנץ (1977):] המחקר עסק בטריוויה ונקרא Quizgame study. - נבדקים הוקצו אקראית לשלושה תפקידים: - - - - ברוב השאלות המשיב לא ידע כי השאלות היו קשות. כלל הנבדקים ב-3 התנאים העריכו את רמת הידע הכללי של השואל והמשיב. - **תוצאות**: ציר הY -- הערכת רמת הידע; בצבעים השונים -- המדרגים שנתנו את ההערכה. רואים על ציר הX את מי הם העריכו -- שואל ומשיב. ניתן לראות שאת המשיב דרגו יחסית בצורה זהה. אולם את השואל דרגו בצורה מאוד שונה -- השואל עצמו העריך את עצמו ואת המשיב כבעלי רמת ידע זהה. אולם המשיב והצופה העריכו את השואל כבעל רמת ידע גבוהה באופן משמעותי. - **מה קרה**? המשיב והצופה ייחסו לשואל רמת ידע גבוהה כי הם מסיקים מהתנהגותו על התכונה שלו -- רמת ידע גבוהה קבועה. [הם לא מתחשבים בסיטואציה] ובסיבות לכך שהמשיב לא ידע הרבה תשובות, כי הוא שאל שאלות אמנם קשות אך בתחומים ועולמות תוכן מסוימים שהשואל אוהב ולמשיב אין מושג לגביהם. יתכן ולמשיב ידע עצום בתחומים אחרים, שהשואל בתורו לא היה יודע לענות עליהם. - **למה הצופה העריך את מידת הידע של השואל כגבוהה יותר מהמשיב?** כי הוא נמצא בעמדה דומה מאוד לעמדתו של המשיב. הוא לא נדרש בקול רם לענות על השאלות, אך הוא נוכח וחווה את הפער בין חוסר הידע של עצמו לידע של השואל. תחושת חוסר הידע גורמת לחשוב שהשואל יותר ידען. **[הגורמים לטעות הייחוס הבסיסית]**: בולטות, עולם צודק, מודל תהליך העיבוד הקוגניטיבי של גילברט. 1. **עולם צודק** - כל אחד מקבל את מה שמגיע לו. אנו למשל נוטים להאשים את הקורבן במזל הרע שלו או בתוצאתו השלילית. אנו עושים קישור בסיסי וחזק בין התנהגות לבין תכונות, ופחות נותנים מקום לסיטואציה. כך מה שקורה לאנשים נובע מהתכונות שלהם ולא מגורמים מצביים. 2. **בולטות תפיסתית** (של אנשים לעומת המצב) - הסבר הנוגע לקשב: אנשים מושכים את הקשב שלנו יותר מהרקע שמהוה הסיטואציה. לכן אנו מקנים יותר ייחוס לתכונה ולא למצב. 3. **מודל תהליך העיבוד הקוגניטיבי** (גילברט וטרופה) -- קודם עושים שיפוט תכונתי ואח\"כ מבצעים תיקון-חסר של השפעת המצב. זאת כי [היסקים תכונתיים הם בסיסיים ואוטומטיים]. **[תהליך העיבוד הקוגניטיבי (גילברט, 2002)]**:  - לפי ההנחות של קלי והיידר, המודל הנורמטיבי (למעלה): כשאנשים מנסים להסביר התנהגות יש להם כל מיני פריטי/סוגי מידע, גם על המתנהג, גם על הסיטואציה, גם על מושא ההתנהגות. אנחנו לוקחים בחשבון את כל המאפיינים האלה עפ\"י הקריטריונים השונים, ואז מסיקים על ההתנהגות, והרבה פעמים מסיקים על תכונה כלשהי. - המודל של גילברט (למטה) פחות רציונלי. במודלים הדו-ערוציים כמו זה לא מסיקים שאנשים עושים עיבוד במקביל של כל המידע הזה, אלא עיבוד **בשלבים**. גם במקרה שאנחנו לוקחים בחשבון גורמים סיטואציוניים, מה שיקרה **מאוחר** יותר, אנחנו ניתן להם הערכת חסר ועדיין נעשה ייחוס תכונתי. אולם, נעשה אותו קצת פחות אם ניקח את המאפיינים הסיטואציוניים בחשבון. - צריך לזכור שאחת הסיבות שאנחנו עושים בעיקר ייחוסים תכונתיים היא שבחיי היום-יום שלנו אין לנו כל הזמן את המשאבים הקוגנטיביים, יש ריבוי ועודף מידע במעט זמן ולחץ גדול, ובתוך כל העומס הזה אנחנו נדרשים לעשות ייחוסים של התנהגויות שונות, מה שיכול להוביל הרבה פעמים לחוסר תיקון, או הערכת חסר של גורמים נסיבתיים. - **המודל הקוגניטיבי של גילברט הוא מודל [דואלי]** -- בדומה למודל סיסטם1 וסיסטם2 של כהנמן -- הוא בנוי מ-2 מערכות: 1. אנו צופים בהתנהגות, מזהים אותה. 2. אז, באופן [אוטומטי] מאפיינים את ההתנהגות בצורה תכונתית. זה קורה כי התנהגויות אלה הן בולטות, תואמות לתאוריה שלנו ביחס להתנהגות ועוד. 3. בשלב הבא -- התאמת הפירוש להקשר -- **אם** יש לנו **משאבים ומוטיבציה** -- אנו בודקים האם זה גם תואם לעוד אינפורמציה שיש לנו לגבי **ההקשר**. הרבה פעמים אין לנו את המשאבים והמוטיבציה, אז הייחוס שאנו עושים הוא תכונתי, כי אנו לא נותנים מספיק קשב למתן הסברים סיטואציוניים. - כלומר, יש לנו ערוצי עיבוד שונים -- האחד הוא אוטומטי ותכונתי, והאחר הוא יותר מאומץ ודורש מוטיבציה למען מידע הקשרי. [הניסוי של טרופה וגונט (2000)]: בניסויים שבדקו מודל זה, פגעו במכוון בשלב שדורש משאבים/מוטיבציה (כדי לא לאפשר ייחוס מצבי). - נבדקים קראו חיבורים שלכאורה נכתבו ע\"י סטודנטים על לגליזציה של מריחואנה. - [משתנה ב\"ת של אילוץ מצבי/תכונתי]: למחצית מהנבדקים נאמר שהסטודנט [בחר] לכתוב חיבור שתומך בלגליזציה של מריחואנה ולמחצית מהנבדקים נאמר שהסטודנט [הונחה] לכתוב חיבור תמיכה. - [משתנה ב\"ת של עומס קוגניטיבי]: נבדקים שיננו מספר בן 8 ספרות תוך כדי קריאת החיבור או תנאי ללא עומס קוגניטיבי. - [משתנה תלוי]: מה מידת התמיכה בלגליזציה של כותב החיבור? (1-13) - [תוצאות]: ללא עומס קוגניטיבי כאשר לנבדקים היה משאבים לקחת מידע תכונתי וסיטואציוני, בתנאי הזה כן קיים הבדל -- נבדקים הסיקו שלמי שלא הייתה בחירה קצת פחות תומך -- יש התחשבות מסוימת בגורמים מצביים. בתנאי העומס הקוגניטיבי -- לא היה משאבים לעבד את כל המידע ולכן הפער נעלם. הנבדקים הסיקו באופן שווה לגבי עמדתם בנושא, ללא לקיחה בחשבון כי הכריחו חלק מהנבדקים. **[האם יש מצבים בהם טעות הייחוס הבסיסית פחות באה לידי ביטוי?]**  תחילה ממלאים את השאלון בנוגע לחבר קרוב, ואז את אותו שאלון ממלאים לגבי העצמי. השאלון בוחן האם אנחנו עושים ייחוסים תכונתיים יותר לאדם אחר מאשר לגבי עצמנו.\ נמצאה במחקרים אלו הטיית צופה-משתתף. **[הטיית צופה משתתף]**: אנו עושים יותר ייחוסים מצביים לגבי עצמנו, אך ייחוסים יותר תכונתיים לאנשים אחרים. כלומר, טעות הייחוס הבסיסי בעיקר מופנית לאחרים. \"הוא נפל כי הוא מגושם, אני נפלתי כי האוטובוס עצר בפתאומיות\" [בניסוי (Nisbett et al., 1973), נבדקים כתבו חיבורים]: 1. 2. 3. 4. **תוצאות**: הטבלה מתארת את ממוצע הסיבות. ניתן לראות פה את אפקט צופה-משתתף -- אנשים מקנים יותר הסברים מצביים לעצמנו מאשר להתנהגות של השותף. הפער גדול מאוד בהסברים מצביים, והפער קטן כאשר מדובר בייחוס תכונתי. הדומיננטיות של הסברים תכונתיים (טעות הייחוס הבסיסי) חזקה יותר אצל המשתתף ואילו הסברים מצביים דומיננטיים יותר אצל העצמי. [הגורמים להטיית צופה-משתתף]: - **מידע \"פנימי\":** 1. 2. 3. - **מידע זמין מבחינה קישבית ותפיסתית -- פרספקטיבות שונות**: 1. 2. זהו הסבר של פרספקטיבה. בתור צופה, המיקוד שלי מופנה לאדם האחר. אני רואה את האדם האחר במרכז ההתעניינות שלי, ואני רואה בעיקר את ההתנהגויות שלו. הוא הבולט, הוא הדמות. כשאני מסתכלת על עצמי מבחוץ (בם?) אני בדר\"כ פחות רואה את ההתנהגות שלי אלא מאוד את הסיטואציה. כלומר [יש שוני בזמינות המידע]. כשאנחנו חושבים על עצמנו אנחנו יותר ממוקדים ברקע בעוד שכשמסתכלים על אחר אז הוא בולט הרבה יותר מהרקע. שיפוטים חברתיים: עד כה דיברנו על שיפוטים לגבי סיבות להתנהגות, הן של עצמי והן של אחרים. בנושא זה מדברים על שיפוטים בצורה כללית יותר, לא רק שיפוטים ביחס להתנהגות. - מאפיין שמדברים עליו הרבה בשיפוטים זה **[הבנייה]**: אנו נוטים לבצע שיפוטים לא באופן אובייקטיבי, רציונלי ומציאותי, אלא אנו מבצעים שיפוט סובייקטיבי על סמך המידע שזמין לנו. - נושא השיפוטים לקוח מתוך תחום **[הקוגניציה החברתית]**: מטרתה להבין את הטבע האנושי-חברתי של בני האדם. איך אנו מבינים את העולם החברתית סביבנו ואיך אנו [תופסים את עצמנו בעולם זה]. האינדיבידואל מנסה להבין את ההתנהגות החברתית שסביבו, אולם אנחנו חלק מהתנהלות זו ולא מנותקים ממנה. ההבנה שלנו תלויה גם [במיצוב] החברתי שלנו ובצורה שבה אנשים [מגיבים אלינו] -- השפעות הדדיות על הצורה שבה אנו תופסים את עצמנו ואחרים. **[קוגניציה חברתית -- הרחבה]**: - המחקר של איך אנשים חושבים על העולם החברתי ותופסים אותו: איך הם בוחרים, מפרשים, זוכרים ומשתמשים במידע חברתי כדי לעשות שיפוטים ולקבל החלטות. קוגניציה חברתית היא השימוש בשיטות ותיאוריות קוגניטיביות כדי להבין אנשים ומצבים חברתיים. - [מאפיינים של שיפוט חברתי:] זמינות, Framing, מבנה ידע -- סכמות וציפיות. - - - **[א. שיפוטים חברתיים -- זמינות מידע]**: [The tapping study (Newton, 1990):] - שני תנאים: \"מקישים\" ו- \"מאזינים\". - \"[מקיש]\": בוחר שיר מתוך רשימה ומקיש על השולחן. מעריך את הסיכוי ש\"המאזין\" יזהה את השיר. \"[מאזין]\": מנסה לזהות את השיר. - המקיש ניבא ש50% מהמאזינים יזהו. **תוצאות**: בפועל -- 2% זיהו. - [מדוע הפער קורה]: המקישים בטוחים אחרים שיזהו את השיר. המקיש שומע את השיר בראש, וכאשר הם מנסים לדמיין איך אנשים יזהו, אני עושה הערכת חסר ולא מתייחסת לפער הזה שלי יש מידע נוסף של השיר עצמו מתנגן בראש. זה מבטא אגוצנטריות של שימוש מידע. - [תנאי נוסף -- ניסוי המשך]: אומרים למאזינים מהו השיר לפני שמקשיבים למקיש, והם מעריכים את אחוז הנבדקים שיזהו את השיר מבלי לדעת את שמו לפני כן. בתנאי זה, ההערכה לזיהוי השיר הייתה זהה להערכת