צמיחה כלכלית וצדק חלוקתי - סיכום 2021 PDF

**צמיחה כלכלית וצדק חלוקתי\ \[הבהרה: הסיכום הזה מבוסס על הסיכום מ-2015 שאין בו שם, והוא ממש לא רק שלי. בן מסרנו 2021\]** **\ זה גם סיכום של הקורס וגם לקט שאלות שיש לאורך הקורס עם התשובות** דגשים- \*אושר=תועלת, \*מצרפי/שולי= מהדולר האחרון שלך **שיעור 1** בקורס נשאל מה המדינה יכולה לעשות לנו -- למה...

**צמיחה כלכלית וצדק חלוקתי\ \[הבהרה: הסיכום הזה מבוסס על הסיכום מ-2015 שאין בו שם, והוא ממש לא רק שלי. בן מסרנו 2021\]** **\ זה גם סיכום של הקורס וגם לקט שאלות שיש לאורך הקורס עם התשובות** דגשים- \*אושר=תועלת, \*מצרפי/שולי= מהדולר האחרון שלך **שיעור 1** בקורס נשאל מה המדינה יכולה לעשות לנו -- למה אנו צריכים מדינה, חקיקה, ממשל ובתי משפט. אנשים רצו מדינה ושלטון כבר מלפני הספירה. שבט ביקש מלך משמואל שאמר שלא כדאי להם אבל הם רצו מלך שישלוט עליהם. השאלה היא למה. בוא ניקח את השאלה הזאת וננסה להבין אותה יותר טוב לפי -- מה המטרה של המדינה ולמה צריך מדינה כדי להשיג את המטרה הזאת. מה מטרת המדינה -- המדינה היא כלי שנוצר ע\"י האנשים למען האנשים. המטרה היא האושר של האינדיבידואלים. המדינה לא חשובה למען עצמה או למען השולט, לבד ממקרים יוצאי דופן. האינדיבידואלים המדוברים -- אפשר לראות כאוכלוסיית העולם כולה, יש כאלה שיפרידו בין מדינות עשירות לעניות וכו\'. לפי **רולס** -- בהיעדר ממשל עולמי אנשים חייבים חובה מוסרית לאנשים במדינות אחרות על בסיס הומני בלבד. למנוע הרעבה למשל. לא ברמה של לחלק הכנסה מעשירים לעניים בין מדינות ברמה עולמית. יש תפיסה שצריך לדאוג למדינות אחרות כמו לאזרחי מדינתך אך במציאות יש הפרדה בין מדינות והממשל דואג רק למדינה. אנשים באותה מדינה מחויבים לחוקים המוסרים והממשלתיים אך במדינות שונות אינם מחויבים יחד לאותם חוקים. לא תרוויח מהם אז גם לא תתן להם או תהיה חייב להם. המדינה מחלקת את המיסוי לפי מה שנחשב להיות צודק, מה שנחשב זה בתוך הטריטוריה שלך, למסות את האזרחים שלך, תוך ניצול משאבי המדינה. אתה בתור חלק מהחברה חייב לחלוק עם חבריך למדינה. בארה\"ב יש יוצא דופן -- גם אם אזרחים לא רשומים בארה\"ב או גרים שם נלקחים מהם מיסים. מטרת המדינה היא למקסם את האושר של אזרחיה. האנשים שגרים במדינה שלה. מטרת הממשל היא למקסם את האושר אצל אנשים אלו. אנשים מאשימים כלכלנים שאכפת להם רק מכסף, למרות שהמטרה היא למקסם אושר בסופו של דבר. **GDP**- כלכלנים מנסים למקסם דבר זה שמשקף את גודל הכלכלה, הם עושים זאת כי GDP גבוה אומר שכל אינדיבידואל יכול לצרוך הרבה (שירותים ומוצרים), תחת הנחה שזה יגדיל את האושר. האושר תמיד היה הנושא כאן, גם אם לא צוין באופן ישיר. מקרה יוצא דופן היא בהוטן -- מדינה שפיתחה אינדקס אושר שיבדוק את האזרחים ומנסה למקסם את רמת האושר לפי זה ולא לפי הכלכלה. במדינה זו הגיעה טלוויזיה בשנות ה- 90, חשבו שהם ישמחו אך זה כלל אלימות שהעלה את אחוזי הפשיעה, אבל גם תוכניות כמו חברים היו מזיקות -- האנשים נראו נהדר, לא עבדו הרבה וחיו בנוחות. האנשים בבהוטן השוו בתת מודע את מצבם למצב בתוכנית ודבר זה רק תסכל אותם. לא קל להגדיר אושר, הוא סובייקטיבי. דניאל כהנמן אמר שצריך להבדיל בין שני סוג אושר -- **החוויה העצמית** **והזיכרון העצמי**. החוויה העצמית היא מה אנו מרגישים עכשיו (הנאה), הזיכרון העצמי הוא הזיכרון של החוויות שעברנו. היה אדם בקונצרט שנהנה מהמוזיקה עד שהייתה תקלה טכנית והיה רעש מאד לא נעים -- הוא אמר לכנהמן שזה הרס את כל החוויה. אז איזה מהשניים על הממשל למקסם? אנו לא יודעים את התשובה עדיין. הידיעה הזו היא די חדשה. ללא ספק שניהם חשובים. כהנמן בדק את מידת האושר והחליט למדוד לטובת מטרה זו כאב. הוא לקח תהליך של קולונוסקופיה שבזמנו היה כואב מאד. כנהמן חילק את המטופלים לשתי קבוצות, אחת שקיבלה טיפול רגיל ואחת שקיבלה טיפול אותו דבר פלוס כמה דקות שהיו ממש פחות כואבות כי הבדיקה האמיתית נגמרה. המטופלים היו צריכים לדווח על רמת הכאב שלהם כל דקה, בסוף ההליך להגיד את החוויה הכללית. הסתבר שהמטופלים עם הטיפול הארוך יותר דיווחו שהיו פחות לא נעים מהקבוצה השנייה. לקח לחיים -- כשמתכננים טיולים או מסיבות למשל השיא והסוף הכי חשובים לחווית הזיכרון. יש אמרה שכסף לא קונה אושר, זה לא נכון לגבי עניים כי ללא ספק (אולי) חוסר כסף יקנה לך הרבה סבל. מצאו שהכאב האמוציונלי של אסתמה, גירושים או בדידות התקשר באופן ישיר לרמת ההכנסה. חושבים שמעל רמה מסוימת של הכנסה כסף הופך ללא רלוונטי ויש דברים שהרבה יותר חשובים ממנו -- לבלות זמן עם אהוביך מה שבאמת מוכח כמאוד משפיע על האושר יותר מכסף. בכל אופן כנהמן מצא מידע בנושא -- הוא ביקש מאנשים עם הכנסה שונה להעריך את חייהם -- מצאו שלא היה הבדל בין אנשים עם רמות שונות של הכנסה מהאושר שהיה להם מכל דולר נוסף. בחוויה העצמית לתת 100 דולר לעני יגדיל את האושר שלו לעומת עשיר. לעומת זאת בזיכרון העצמי זה ישמח את שניהם באותה מידה. הסיבה היא שהכנסה מייצגת הצלחה. ככל שיותר יותר הכנסה כך אתה מרגיש מוצלח יותר ואתה מאושר יותר. מחקר זה מעלה את השאלה מה אתה חושב שהממשל צריך למקסם -- את חווית הזיכרון או את הצריכה או השילוב של שניהם? השאלה היא -- האם הממשל צריך לדאוג לערכים שלא מקושרים לאושר? יש טענה שהמטרה היא למקסם את האושר ולא דבר אחר. כמו שאמר פטר סינגר -- איך משהו יכול לשנות אם הוא לא משנה לאף אחד או אף קבוצה? יש גם תאוריות אחרות: ערכים לא אינדיבידואלים-- ערכים שלא תלויים באנשים, הם אובייקטיבים וההצדקה שלהם לא תלויה באושר האנשים. למשל היכולת לחיות עד מאוחר, השתתפות בפעילות פוליטית וכו\'. רולס אומר שהדברים החשובים הם Primary goods -- זכויות, הזדמנויות וכוח, הכנסה ועושר. יש שרואים אותם כפשוט אמצעים להשגת אושר. על הרצונות של מי הערכים האלה מבוססים? יש כאלה שיגידו שזה ערכים שצריכים להילקח בחשבון על ידי הממשל בנוסף לרגשות הסובייקטיבים של האנשים בחברה. חלק מהאנשים טוענים שניסוי המחשבה הוכיח שערכים לא אינדיבידואלים חשובים. **ניסוי מכונת ההנאה**-- מחברים אותך למכונת הנאה שתרגיש בה הנאה כל הזמן כי היא תגרה לך את המוח. האם היית רוצה להיות מחובר? הרוב יגידו לא. האנשים רוצים שחייהם יהיו משמעותיים, להרגיש שהם השיגו משהו. שהאושר שלהם יקרה ממשהו שקרה באמת. לדוגמא בסרט עם ארנולד שוורצנגר -- אפשר היה לקנות זיכרון חיובי כמו חופשה ותזכור אותו כאילו חווית את זה בעצמך -- הוא משלב את החשיבות של חווית הזיכרון ואת ניסוי מכונת ההנאה. הניסוי מראה שאנשים מעדיפים שחייהם יהיו משמעותיים. זה לא אומר שהממשל צריך למקסם משהו אחר מהאושר של התושבים. חשוב לציין שברגע שהממשל ממקסם משהו בנוסף לאושר של האנשים הוא לא ממקסם את האושר \[לכאורה\]. אם הממשל צריך למקסם משהו בנוסף לאושר יש מקרים שהופכים את כולם בחברה להיות במצב פחות טוב, אך אפשר היה להצדיק את זה בכך שלא רק האושר משנה. הערך של השיוויון למשל מצוין כערך שחשוב גם אם לא תורם לאושר של האנשים. הממשל יקדם שיוויון גם אם הוא יוריד מהאושר של האנשים -- לא לבצע מדיניות כלכלית שתגדיל את ההכנסה של כולם אבל תגדיל יותר את ההכנסה של חלק (תגדיל את אי השוויון בהכנסות). אבל גם אי השיוויון יכו לפגוע באושר -- של אלו שסובלים ממנו אישית או אלו שאכפת להם ממנו. **משחק שטר מאה הדולר** -- נחלק מאה דולר בין שני אנשים רק אם הגענו להסכם. יש רק פעם אחת להציע לשני והשני יכול להסכים או לא. אם הוא לא מסכים שניהם לא מקבלים את הכסף. המשחק בוסס על ניסוי אמיתי בו אנשים עצרו אנשים זרים ברחוב והציעו להם להשתתף בניסוי. התוצאות היו שהצעות של פחות מ -- 20 דולר נדחו על ידי האדם השני. גם פחות מ -- 30 נדחו חצי מההצעות. האנשים מענישים אנשים שמרגישים שהתייחסו אליהם באופן לא שווה. העדיפו לקבל כלום מאשר להיות במצב הלא שווה הזה. הביקורת על הניסוי הייתה שהסכום אינו משמעותי. לקחו את הניסוי למקומות עניים כמו הודו -- 100 דולר היו אז סכום ענק לרוב האנשים שהשתתפו. התוצאות בקושי השתנו. הצעות נדחו גם כשהסכום היה חלק נכבד מההכנסה החודשית. אנו מוצאים שיוויון כמשהו חשוב כי אנו מוכנים להקריב דברים משלנו כדי \"להעניש\" אנשים שיצרו אי שיוויון. כדי לקדם את האושר יותר קל ללכת לפי חוקים מסוימים במקום להתרכז רק במה שהאנשים רוצים, אנו נקריב אושר מסוים אך התוצאה הסופית אמורה להיות טובה יותר כי קשה מדי מסיבות פרטיות להגשים את כל הרצונות של כולם. [כשל שוק] הממשל לא מתקן אותם בצורה מושלמת אך עושה עבודה טובה יותר בחלק מהמקומות לעומת אחרים: 1. ד מיינו אם הדבר היחיד שיכולתם לצרוך הוא דבר שיצרתם בעצמכם. אנשים יכולים להתפתות לתפוס טרמפ חופשי (נסיעה חופשית) על צריכת הדברים האלה מבלי לתרום. דוגמא: אנשים שאוכלים בקבוצה גדולה יזמינו את המנות הכי יקרות כשהעלות מתחלקת שווה בין כולם, לעומת אם היו משלמים על המנה שלהם בעצמם. קיום המדינה מונע את הטרמפ החופשי -- מיסים אמורים לעזור לנושא הזה, זה מממן את השירותים האלו. כשהמיסים נאספים המדינה צריכה להשתמש בהם בצורה היעילה ביותר האפשרית. לעיתים עדיף ששירות יסופק רק על ידי המדינה ואז מתאים שיהיה מונופול -- לדוגמא: צבא ומשטרה. אנשים לא רוצים צבא פרטי ורוצים ששופטים יהיו עובדי ציבור. פעמים רבות הציבור יעדיף שדברים יעשו על ידי עובדי ציבור. כלא -- חוץ מארה\"ב שם יש חברות פרטיות במדינות אחרות זה לא יעלה על הדעת. רק המדינה אמורה להיות אחראית על דבר שכזה. 2.3 מיליון אנשים נמצאים בכלא בארה\"ב. זה הכי גבוה בעולם. זה בזבוז כי הכסף לא עוזר אלא מונע ירידה באושר של אחרים בגלל פשיעה אך לא עוזר ישירות להעלאת אושר כלשהו. בתי ספר ובריאות -- הרבה טוענים שלכולם צריכה להיות יכולה לדברים הבסיסיים האלה. הרבה פעמים המדינה תספק אותם בחינם, זה נקרא **commodity egalitarianism**. 1. **מונופול** -- מונופולים הם רעים, הם ממקסמים את הרווח לאחראים, מספקים פחות ובמחיר גבוה יותר. המדינה צריכה למנוע ממונופול דבר זה ע\"י התערבות ממשלתית. 1. **מידע א-סימטרי** -- מישהו יודע משהו רלוונטי למסחר בשוק ואחר לא יודע או חסרים נתונים מסוימים. נגיד מישהו לא יכול לקנות ביטוח -- זה תפקיד הממשלה להתערב וליצור את השוק החסר. 1. **Externality** -- מצב בו הפעילות של אחד משפיעה על האחר בצורה שלא נראית במחיר השוק. מי שמבצע את הפעולה לא מתכוון להשפיע על האחרים, זה פשוט קורה. יש סוגים: 1. דרך נוספת שהממשלה מעודדת חידושים היא סובסידיה (השתתפות במימון). באופן כללי החברה מרוויחה מהסבסוד פי 5 מהממציא. 1. [שלילי] -- כשזה פוגע באחר, לדוגמא זיהום אוויר/עישון. המזהם לא מעוניין לזהם, זה תופעת לוואי של הפעילות, גם הוא יכול לסבול מזה אך זה שווה עבורו אחרת לא היה עושה זאת. אחרים יסבלו ולא לקחו חלק ברווח. הם לא מקבלים פיצוי על הנזק שנגרם להם. המזהם לא לוקח בחשבון את האחרים. תפקיד הממשל לשים לב שהמזהם מחשב את ההוצאה של הפגיעה באחרים. לדוגמא מס על המזהם שיגרום לו לשלם על הפגיעה בחברה, זה גם יעזור לחברה לתקן את הנזק של המזהם וגם ייתן למזהם סיבה טובה לזהם פחות. נקרא **מס פיגוויון**. אמר בבוחן אמצע שזה לא יעיל. להביא ילדים -- יכול להיות בחברות מסוימות השפעה חיצונית חיובית, מדינות שצפוי שיהיו מעט אנשים וצריך עוד שיצטרפו לשוק העבודה וכו\'. מצד שני מדינות כמו סין -- שהייתה להן גדילה מוגזמת באוכלוסייה לקחה יוזמה והגבילה ילודה לילד אחד למשפחה. Public goods -- השפעה חיצונית חיובית. שינויי אקלים -- נדבר על Public goods כשהכוונה כאן ליקום, לרוב נדבר בצורה מדינית אך לא במקרה זה.  כדור הארץ מקבל אנרגיה מהשמש, מתחמם דרכה ומתקרר דרך הוצאת אנרגיה שיוצאת לעולם החיצון. בלי הגזים האלה כדור הארץ היה על -18 מעלות צלזיוס. היום הממוצע הוא 14 מעלות צלזיוס. הבעיה היא שמאז המהפכה התעשייתית ריכוז הגזים גדל מאד. הסיבה העיקרית היא שימוש באנרגיה כמו גז ודלק וכו\'. שריפתם משחררת גזים לאטמוספירה. עצים חיים קלטו CO2 אך מאוחר יותר כשנשרפים על מנת לספק אנרגיה הם משחררים את ה -- CO2 חזרה לאטמוספירה. אוכלוסיית העולם גדלה בצורה דרמתית כמו גם איכות החיים. זה גרר שימוש מאד גדול באנרגיה, האנרגיה הנצרכת ע\"י אדם גדלה גם. יש הסכמה גלובלית שצריך לשמור על הסביבה. לשמור על הטמפרטורה של כדו\"א ולא לתת לשינויים קיצוניים מדי להתרחש. כל אדם שנוהג במכונית נהנה מהפעילות ופחות סובל מהמחיר המזהם. הוא יוצר השפעה חיצונית שלילית על שאר אנשי העולם. אפשר לראות את האטמוספירה כ -- Public good ואת הפעולה שמקטינה שימוש בגזים מזהמים כשהשפעה חיצונית חיובית. לדוגמא נהיגה במכונית ירוקה, כולם מרוויחים (בעולם שבו יותר זול לנהוג בכזאת). האדם שנוהג במכונית הסביבתית שנוסעת על סולר לדוגמא מפסיד כי משלם יותר מאשר נהג במכונית רגילה (אם מטילים מס פינואני). העלויות לא משתקפות החוצה, כלומר ההשפעה השלילית. אם הממשלה יכלה להתערב ולהסכים על מס שיגרום לשיוויון בין מכוניות שונות בכל העולם, המצב הסביבתי היה אופטימלי. הממשלה לא חייבת להשאיר אצלה את הסכום - היא יכולה להשאיר אותו ולהוריד מיסים אחרים או לממן דברים אחרים בעזרתו. בעקבות מיסים החברה תעלה את המחיר, הצרכן יגיב ויקנה פחות, או יחליף למוצר אחר, הממשלה אוספת את המס, נניח שמשלמת אותו חזרה לאזרחים. חשוב לדעת שקבלת הכסף חזרה לא משנה את התנהגות הצרכן שמקטין את הצריכה. עדיף לו מבחינתו לקנות רגיל ולא לשלם את המס בלי לקבל חזרה. שינויי אקלים זאת בעיה מסובכת לפתור, כי היא גלובלית. היא משפיעה על כל העולם, ולצערנו אין הסדר עולמי כמו מדינה שמחליטה על כל העולם. פתירת הבעיה דורשת התאגדות עולמית. יש גם בעיה שמדינות מתפתחות חוות צמיחה כלכלית גבוהה יותר ממדינות מפותחות. הן צפויות להשתמש ביותר גז מאחרות. הן ירגישו שזה לא פייר לשלם למדינות המפותחות בגלל מצב זה. הם טוענים שמדינות מפתחות זיהמו הרבה שנים בעבר, או חושבים שמדינות עשירות צריכות לעזור למדינות העניות כי זאת בעיה עולמית. יש שיטענו שעדיף להשתמש במיסים לכל מדינה כי כל מדינה תשאיר אצלה את רווחי המס. למדינות המתפתחות יהיה קל יותר לשתף פעולה. הן יצטרכו לרכוש יותר גז. הם יקנו אותו ממי שמוכן למכור. כנראה ממדינות מפותחות. הרוב דוחות את הרעיון הזה לשלם למדינות מפותחות. המס יאסף וישאר את המדינה המתפתחת. **שיעור 2** [צמיחה כלכלית] -- גדילה שנתית ביכולת של האזרח הממוצע לצרוך, נמדד ע\"י (real) GDP -- ערך כלכלי סופי. זה הכסף שהמדינה הרוויחה ממוצרים שייצרה בשטח שלה ומנכסים בשטח שלה בזמן מסוים (ונראה שגם מדברים שמכרה בשטח שלה), בד\"כ שנה. לדוגמא מישהו קונה בננה, המחיר ששילם הוא חלק מה -- GDP. החלק של הreal מתייחס לזה שמשקללים אינפלציה (אותו סכום כסף שווה פחות מוצרים ושירותים). שינוי ב-GDP כפונק\' של גודל הכלכלה והאוכלוסיה (יחסית לשנה שעברה): אם האוכלוסייה גדלה והכלכלה זהה, הצמיחה שלילית. אם הצמיחה גדלה כמו האוכלוסייה, הצמיחה היא אפס. אם הצמיחה גדולה מגידול האוכלוסייה הצמיחה הכלכלית חיובית (משחקי ממוצע סהכ). חישוב GDP: ממירים את המטבעות של מדינות אחרות ומשווים את אותו סל קניות בהתאם לדולר. נמדד בדולר אמריקאי PPP (purchasing power parity). ההשוואה היא ע\"י התחשבות בכוח הקניה של דולר אחד שם- PPP. ההתחשבות היא בזה שלוקחים סל מוצרים זהה בכל המדינות, ורואים מה המחיר שלו בכל מדינה. דוגמה: מדד הביג מק -- בודקים כמה עולה ביג מק במדינה. GDP לא אומר איך היכולת לצרוך מחולקת (אולי יש מעט סופר עשירים וכל השאר עניים- GDP רק לוקח ממוצע). יש לו הגבלות-- לא מכליל צריכה מחוץ לשוק כמו ייצור ביתי. יתרונות- יש ל-GDP קורלציה גבוהה עם ציפיות בחיים, חופש, בריאות ואורך חיים. כלומר עדיף למדינה GDP גבוה וצומח. במדינות עם GDP נמוך יש תנאים גרועים למחיה. כל המדינות העניות חיות מתחת למדד העולמי לעוני קיצוני, מרוויחים פחות מ- 1.25\$ ppp ליום. הרבה מהם רעבים באופן קבוע ומיליונים בשנה ממחלות קלות לריפוי ומרעב, שהם לא יכולים לשלם על התרופה שלהן. [צמיחה כלכלית במדינות שונות בעולם] ארה\"ב אינה רק הכלכלה הכי גדולה בעולם אלא גם הכי עשירה בעולם (בערך). ארה\"ב הכפילה את איכות החיים כל 40 שנה. במאתיים שנה האחרונות הכלכלה גדלה פי 20. כאשר מדינות אחרות חוו צמיחה \"פתאומית\" (גידול בGDP לאורך שנים) מעוני לעושר, מתייחסים לזה כאל נס: - - - - אנשים חושבים שאם מישהו מתעשר מישהו אחר משלם על כך, זה לא נכון. זה לא חייב להיות ככה. עדיף למדינות שמדינות אחרות יתעשרו בשביל המסחר הבינלאומי. נוכל למכור להם יותר ולהרוויח בעצמנו יותר. זה אפשרי שלא יהיו עניים בעולם. אנו לא עשירים כי מישהו אחר עני. זה נשמע נאיביות אופטימית אך זה לא נכון. המנוע של הצמיחה הכלכלית הוא חדשנות. משאבים טבעיים יכולים להיגמר אך חידושים והמצאות לא. בשנים האחרונות היו יותר \"ניסים\" של צמיחה מאשר \"אסונות\". ייצור הוא הבסיס של העושר, שוני בייצור מייצג שוני בעושר. האינטואיציה: תמיד יהיו 24 שעות ביום, כמה שנייצר יותר כך נצרוך יותר. אך זמן אינו המגבלה היחידה. חברות מעסיקות עובדים ומכונות עד שהעלות שווה לרווח. אפשר להשקיע בעובדים יותר שכר ובתמורה לקבל יותר עבודה (מניח שברכישת ציוד לפי הדוגמה), אבל החל ממקום מסוים הכסף קונה רק מעט עבודה נוספת. לדוגמא, חוואי יכול להשתמש בטרקטור כדי לשתול כמות מסוימת ביום. לתת לאותו חוואי עוד טרקטור לא יאפשר לו לשתול יותר. משהו ששווה לשים לב אליו זה שכל שיפור טכנולוגי יכול לשפר את הכלכלה רק עד שהוא ממוצה- אם המצאנו מכונות חדשות, אז בשנים הראשונות הכלכלה תגדל, אבל בסוף נגיע לשיווי משקל של רווח מהמכונות והגדילה תעצור (ההכנסה תישאר גבוהה אבל לא תגדל יותר. לפחות היא לא תקטן למרות שהאוכלוסייה גדלה). רוברט סולו ניסה להסביר את העובדה שכל שנה יש צמיחה כלכלית ומייצרים יותר משנה שעברה, הגדיר זאת כקדמה טכנולוגית -- היא מגדילה את הצורך בעובדים, ומשפרת את התפוקה של העובדים שכבר יש. טרקטור מהיר יותר יגרום לחוואי לשתול יותר, למרות שלא הוספנו עובדים. **The new growth theories** -- במקום לחשוב שטכנולוגיה פוגעת בכלכלה ובעובדים (לא הבנתי איך זה מה שאמר), התאוריה אומרת שחידושים הם השפעה חיצונית חיובית ועוזרים בעצם לכלכלה. **יעילות ושיוויון** -- לפעמים באות יחד ולפעמים באות אחת על חשבון השנייה. אמורות לקרות אממ. הקורלציה ביניהן: חוסר יעילות לא רק מקטין את המשאבים לחברה אלא גם מגדיל את אי השיוויון. לדוגמא מונופול -- להיות המספק היחיד של מוצר כלשהו גורם לכך שיוכל למכור במחיר יקר יותר ממה שאמור, הוא לא מספק את מה שיעיל אלא פחות מזה ובמחיר יקר יותר. הדךר הכי טובה ליצור יעילות היא לפתוח את השוק לתחרות. תחרות הכי מועילה לשיוויון -- אתה לא יכול לתת מחיר יקר מדי כי מישהו אחר ייתן את אותו המוצר במחיר נמוך יותר. זה יגנוב לך את הלקוחות. המחירים יורדים עד לנקודה מסוימת של שיווי משקל. מכאן שכדי להיות עשיר עדיף למצוא תחום עם פחות תחרות. חלק מהחידושים הכי חשובים בעסקים התמקדו לא רק ביעילות אלא גם בלהבטיח כוח של מונופול או להתמודד עם רגולציות ממשלתיות. האדם הכי עשיר בעולם ב2014 הוא בעל 73 ביליון דולר. הוא הגיע לשם בעזרת מונופול על שוק התקשורת המקסיקנית ובשילוב עם המערכת הלא מתפקדת ובלי חוקים של מקסיקו ואישיות מיוחדת. בהרבה מדינות הדרך הכי קלה להתעשר היא שיש לך השפעה על הממשל. כשיש מונופול איכות החיים של אחרים כן נפגעת, לעומת הטענה שכולם יכולים להיות עשירים. **Rents** -- רווחים עודפים שמונופולים מרוויחים. מגיעים מהעניים ומעמד הביניים ומתפזרים בין העשירים. הם משנים את השוק לטובת העשירים על חשבון האחרים. בכיוון ההפוך -- חוסר שיוויון הוא לא יעיל. הבטחת תחרות אינה מספיקה, מי שיש לו ייצור גדול יותר מרוויח יותר. אם למישהו יש יתרון (skill) שיכול לתרום הוא ירוויח מכך יותר ולהיפך-- אם אין לו בכלל יתרונות הוא ירוויח פחות. פעם מה שהשפיע זה יתרונות של כוח פיזי, היום בעידן הטכנולוגי זה יתרונות של חוכמה. ההבדלים בין אנשים יכולים להיות גנטיים או בגלל נסיבות (מזל)-- למשל להיוולד למשפחה שיש לה יכולת לממן חינוך טוב או קשרים שיעזרו לקבל הזדמנויות להצליח. ממשלה יכולה לשמור יותר על השיוויון בעזרת סיפוק דברם מסוימים לכולם כמו חינוך, ביטוח בריאות וכו\'. ללא תמיכה ממשלתית ילדים רבים של העניים לא היו יכולים לקבל דברים בסיסיים, בעיה שאין למשפחות העשירות. סיפוק דברים בסיסיים אלו בנוסף להשקעה בחינוך, טכנולוגיה וכו\' מובילים לשוק שוויוני ודינאמי. הזדמנויות שיוצרות תחרות בחברה תורמות לשוויון. כשמעט כסף מושקע בחינוך מכל מיני סיבות, מערכת החינוך לא מספקת מספיק דברים שיעזרו בנושא זה. **תומס פיקטי** -- כלכלכן שטען בספרו שאפשר לחשוב על אי שיוויון כעל השפעה חיצונית שלילית. אחת ההשפעות של אי היעילות שנגרמה מאי השיוויון היא אובדן הדמוקרטיה -- העשירים משפיעים על הפוליטיקאים לחוקק חוקים שיתאימו לעסקים שלהם. כשהאנשים מאבדים אמון בממשל הם חושדים בכל מדיניות שמטרתה לעזור לעשירים על חשבון העם. לצערנו הם לא מבינים שחלק מהמדיניויות הכלכליות שיועילו לעם הן פשוט לא אינטואיטיביות. **Comparative advantage**- כשיש שתי מדינות שמייצרות שני דברים, אז יש לאחת יתרון תחרותי על השנייה בייצור של משהו מסוים אם יותר משתלם שהמדינה האחת תיצור אותו לעומת השנייה (אפילו אם ייקח לה יותר זמן). אם יש יתרון תחרותי על איזשהו מוצר לכל אחת מהמדינות, אז הכי משתלם להן שכל אחת תכין רק את זה והן יחליפו ביניהן מה שצריך, וככה כולם מרוויחים יותר מאשר אם כל אחד היה עושה רק לעצמו את הכל. דוגמה לזה: נגיד שאתה הממשל בפורטוגל, אנגליה מציעה לך להחליף בין המדינות יין ובגדים. אנגליה מציעה להחליף את הבגדים שלך ביין שלה. אתה יודע שאנשי פורטוגל יותר פרודוקטיביים בייצור שני המוצרים, האם היית מסכים? הרוב יענו שלא אך התשובה היא כן (בסנריו שראינו). אם היית הממשל של פורטוגל שמחליף עם אנגליה, היית בטח נתקל בהתנגדות של העם כי זה לא מהלך אינטואיטיבי. אי שוויון זה לא יעיל, איזושהי רמה של חלוקה לא באה על חשבון היעילות (כי אתה גם ככה מפסיד מאי השוויון), אבל כן מגדילה את השוויון. עם זאת, חלוקה מעבר לרמה הזאת פוגעת ביעילות. זה מוצדק אם אנו רוצים שהמדינה תספק לנו משהו חוץ משוק מתפקד באופן מוצלח, ואנו רוצים. אנו לא מעריכים רק יעילות אלא גם איך משאבים מחולקים בחברה. מטרתנו היא למקסם את האושר. אנו רוצים שהמדינה תספק משאבים בצורה צודקת. בלי התערבות ממשלתית כל אדם היה מנסה להימנע מלשלם למען שוויון. גם אם נניח שכל האנשים רוצים איזשהו שוויון עדיין נצטרך מדיניות של מיסים, כדי להתגבר על בעיית הנוסע החופשי. גם אם אדם מוכן להשתתף הוא לא יהיה מוכן להשתתף ללא השתתפות של כל האנשים שסביבו. בפועל לא כל העשירים רוצים את השוויון הזה וזאת עוד סיבה להטיל מיסים על כולם. אפשר להסתכל על המשאבים שיש בחברה כעל פאי. לפני החלוקה שמבצעת המדינה, פאי המשאבים המחולק גדול אך מחולק באופן לא שווה. לאחר מיסוי באמצעות התערבות ממשלתית הפאי קטן בהרבה, חלק מהמשאבים אבדו לטובת החלוקה. **ניסוי הדלי המטפטף** -- יש דלי מלא במים (מסמל את המשאבים של החברה), קבוצת אנשים טסו מעל מדבר סהרה, המטוס התרסק, חלק נפלו במקום אחד וחלק במקום אחר. במקום שלנו יש מים וצל. לקבוצה השנייה יש צל אבל אין להם מים. הם מסכנים כי נורא חם והם צמאים. לנו יש מים אבל הבנו שהמים יספיקו למספר ימים בלבד, ואנו יודעים לא לצפות להצלה מהירה. המים צריכים להיות נצרכים בפיקוח רב. אנו רוצים לעזור לקבוצה השנייה, הסכמנו לחלוק איתם את המים. הדרך היחידה להביא להם מים היא להשתמש בדלי שמצאנו ליד הבאר שהוא מטפטף. כמה טפטוף נקבל ועדיין נרצה לחלוק (למרות המים שאבדו בדרך)? הטפטוף מייצג את העלות של להשתמש במיסוי -- משכורות לאנשי מס, משרדים, עלויות משפטיות, תיעוד של האזרחים על ההוצאות שלהם וכו\'). גם אם 99% יטפטף החוצה, חסרי המים יקבלו משהו בכל זאת. **Social welfare function** -- הצהרה של האובייקטים באוכלוסייה. נתחיל במה גורם לאינדיבידואל אושר -- מראה טוב, משפחה מספקת וכו\', אך קשה למדוד את זה. הממשל מניח שהאושר קשור רק לצריכה. יש פונקציה שמחשבת את העושר החברתי. **שיעור 3** [5 קטגוריות של צדק חלוקתי:] 1. 2. **The original position**-- אתה מתבקש לבחור את הצורה שבה נחלק את ההכנסות בחברה שאתה חלק ממנה. אתה לא יודע מה יהיה מקומך בחברה זו. יש לך סיכוי שווה להיות כל חלק בחברה לכאן או לכאן -- עשיר או עני. נניח שאכפת לך רק מהעושר שלך ואתה רוצה למקסם אותו. אתה לא יודע מה תהיה עמדתך ותצטרך למקסם את סכום האושר של החברה (ולכן את ממוצע האושר לאזרח) כדי למקסם את הסיכוי שלך להיות מאושר. זה הוכח מתמטית. אנו לא חושבים שגודל החברה משפיע על האושר, אז במקום להשתמש בסכום נשתמש בממוצע. הגישה מתמקדת בהכנסה השולית - בכמה דולר נוסף שולי שיצטרף לשאר ההכנסה ישפיע על האושר של האדם. זה לא חלוקה ממאושרים לעצובים. היא קוראת לקחת כסף מאנשים שיש להם אושר קטן מהדולר האחרון ולאנשים שהדולר האחרון יעזור להם וישמח אותם יותר. זה לא משנה כמה שמחים בסה\"כ האנשים, אלא רק כמה אושר הם מרוויחים מהדולר האחרון -- ההכנסה השולית. זה יגדיל את האושר הממוצע בחברה. צריכה מגדילה את האושר של \"האני החווה\" שדיברנו עליו בשיעור הראשון. דוגמה: יש לך 10 זוגות נעליים ואתה מאד אוהב נעליים. לשכן שלך יש 3 זוגות ולא כל כך אכפת לו. אם לנוקט בגישה זה יש זוג נעליים חדשות לתת -- הוא ייתן לאדם שיש לו 10 זוגות נעליים. לסיכום -- בגישה זו המדינה צריכה לחלק את המשאבים מאנשים שהאושר השולי שלהם מהדולר האחרון נמוך לאלה שהאושר השולי שלהם מהדולר האחרון גבוה. החלוקה תסתיים כשהאושר השולי זהה אצל כולם. האושר הממוצע הוא הכי גבוה שאפשר. הדיבור פה הוא על חלוקה מחדש (אי אפשר להוסיף כסף סתם). 1. **Maximin** -- תאוריה שמקושרת לרולס. מיקסום האושר של הפרט הכי עני. בפועל- הממשל צריך לחלק עד הנקודה שחלוקה נוספת תגרע מהמצב של העני ביותר. לדוגמא -- ניתן לבחור בין מצב בו לכולם יש 100\$ ולאחד 50\$ או לכולם יש 60\$ ולאחד יש 51\$. הגישה תבחר בגישה השנייה, למרות שכולם עניים יותר ומאושרים פחות חוץ מהעני ביותר. נשאלת השאלה איך חלוקה כזאת (שמגדילים את כמה שההכי עני מקבל) יכולה לגרוע ממצבו של העני ביותר? בסופו של דבר -- זה מוריד את המוטיבציה של האנשים לעבוד, עד לרמה שיהיו מעט מדי משאבים לחלק בחברה. אם ניתן לכולם יותר מדי אז נגרום לחוסר מוטיבציה לעבוד כך שההכנסה של האחרון כבר תהיה פחות מ -- 51\$ (לא יהיה מספיק כסף לחלק בין כולם). הערה: בדוגמת הנעליים רולס היה מחלק את הזוג האחרון לזה שיש לו 3 זוגות נעליים. מקסימין תתמוך במצב שכולם יהיו מתוסכלים ופחות מאושרים, אם זה ישפר את האזרח האחרון. (לא הבנתי מה הקשר) אנשים לא אוהבים לקחת סיכונים -- נסבול יותר מלהפסיד 1000\$ מאשר מלקבל 1000\$ נוספים. רולס נחשב קיצוני לדעת רוב האנשים. 1. **Egalitarianism** -- הממשל צריך לשאוף להשוות את רמות האושר של האנשים. סכום האושר לא משנה אלא רק השוויון בחלוקה. אם נבחר בין מצב בו לכולם יש 100\$ ולאחד יש 99\$, או מצב בו לכולם יש 1\$ כולל האחרון -- הגישה תבחר במצב השני. בדוגמת הנעליים -- הממשל לא רק יתן את הנעל האחרונה לבחור עם 3 הזוגות, יש סיכוי שגם יקח מהאדם עם 10 הזוגות ויתן לשני עד שיהיו שווים. זאת גישה שמובילה לעוני, ומורידה את המוטיבציה לעבוד (כי אם כולם ירוויחו אותו דבר גם ככה למה להתאמץ). ברגע שישיגו הכנסה הממשל ייקח אותה ויחלק שווה בשווה בין כולם. זאת גישה ממש רדיקלית. חשוב לציין שתומכים בגישה זו לרוב לא לוקחים את המצב לכזאת קיצוניות. במקום -- הם מקדמים שוויון הזדמנויות. לכל האנשים צריכים להיות אותם משאבים להתחיל את חייהם איתם. הם צריכים להשאיר לעצמם את מה שהרוויחו בזכות עצמם והמאמץ שלהם אבל לא את מה שהרוויחו בעזרת מזל -- זה צריך להיות מחולק שווה בין כולם. הם מאמינים שהאושר צריך להיקבע רק לפי החלטה אחראית שהאדם מבצע ולא לפי נסיבות שלא ניתן לשלוט בהן. סיפוק הזדמנויות שוות לכולם זה דבר קשה להשיג. 1. **Weighted utilitarianism** -- שילוב בין הגישה השנייה לרביעית. הממשל צריך למקסם את האושר הממוצע אבל לתת חשיבות גדולה יותר לחלוקה מחדש בין העניים יותר. הרווחה החברתית לא תמוקסם אבל חוסר שוויון מעבר לרמות יעילות יהיה באיזושהי מידה מוקל. בייחוד בחלק העני של האזרחים. אחת הדרכים לעשות זאת היא הכפלת רמות התועלת (אושר, לא קשור להכנסה) של האזרחים במקום לחבר ביניהם בפונקציה שאנו עושים. נניח שיש 3 אזרחים בחברה עם רמת יעילות של 2, 4, 6. הפונקציה שלנו תיצור רמת יעילות של 48. אם נגדיל רמת יעילות של אחד האנשים ברמת יעילות אחת -- למי ניתן זאת? לפי חישוב מתמטי, לתת את הרמה האחרונה לאדם שיש לו את רמת היעילות הנמוכה ביותר יביא לפונקציית יעילות הגבוהה ביותר. **Utilitarianism** (המשך) -- הרבה ממשלים מבוססים על גישה זו שקוראת לחלוקת הכנסה בין אלו עם ההכנסה הגבוהה לאזרחים עם הכנסה נמוכה. כשנשווה את רמת אי השוויון לפני ואחרי ההתערבות הממשלתית, אחרי ההתערבות רמת אי השוויון נמוכה הרבה יותר. אנו מעבירים לאנשים עם רמה גבוהה של אושר שולי (מי שיותר ייהנה מדולר אחד) -- אלו העניים. יש להם כנראה אושר כללי נמוך יותר אבל אושר שולי גבוה יותר. לרוב זה יוצר חלוקה בין אנשים עם הכנסה גבוהה לכאלה עם נמוכה. נניח בתאוריה שמס לא פוגע במוטיבציה לעבוד -- אז הממשל היה מחלק 100% מס ככה: נניח שיש רק 2 אנשים בחברה, אדם ובילי. אנו לא יודעים מה ההכנסה של כל אחד. אחרי מס בתאוריה נחלק 50-50 ביניהם. אם ככה היה לפני מס אז כולם מרוצים. אם זה לא היה שווה ולאדם היה יותר, אז זה עדיין כדאי כי לזה שהרוויח היה אושר שולי יותר גבוה (הגדלנו את האושר). אם למשל היינו רוצים לחלק 51-49, בראיה חברתית היינו מורידים את האושר הכללי. זה כי יכולת לצרוך דולר נוסף תעלה את האושר של הראשון פחות משהיא תוריד את האושר של השני. עם זאת, ההנחה שהחלוקה לא משפיעה על המוטיבציה לעבוד היא לא נכונה. אם ידענו שכל ההכנסה תחולק בין כולם כמה קשה היינו עובדים? אך גישה זו מנסה לקדם את האושר המצרפי, גודל הפאי. זה אומר שנצטרך לקבוע מס עד לרמה המקסימלית שלא תפגע במוטיבציה של האנשים לעבוד. אם ניזכר בצורות העצמי -- האני הזוכר קורא לחלוקה נמוכה יותר כי כסף תורם לו בלי קשר לרמת העושר שלך. אבל לאני החווה שמושפע מצריכה חשוב לעשות את החלוקה. כהנמן מצא שמתחת להכנסה שנתית של 75,000\$ בשנה בארה\"ב פקטורים רבים הופכים גרועים יותר בהרבה בממוצע. הוא סיכם במשפט -- \"לא כולם יסכימו ששיפור האושר של האנשים שכבר די מאושרים זו מדיניות לגיטימית, מטרת הממשל של הקטנת הסבל תגרור התנגדות קטנה יותר כנראה, ומדידה של הכאב הרגשי יכולה להיות יעילה למטרה זו.\" הצהרה זו תומכת בגישה ה - Weighted utilitarianism. לסיכום -- גם אם האני הזוכר קורא לחלוקה קטנה יותר, סבל העניים בגלל חוסר היכולת לצרוך מצדיק חלוקה משמעותית. גישה זו רואה את כולם כשווים ושואפת להגדיל את סך האושר המצרפי. קוראת לחלוקה בין אנשים לפי רמת האושר השולי. נדגים באמצעות דוגמאות מהחיים האמיתיים: [תאונה] -- קורבן התאונה בוב נפצע, איבד את רגלו. תבע עבור הנזקים וקיבל, עבור איבוד רווחים מיליון דולר, עבור טיפול רפואי 50 אלף דולר, עבור כאב וסבל -- מיליון דולר. השאלה היא האם זה צריך לכלול מס ונתייחס אליהם ככל הכנסה אחרת או לא? נבחן כל מרכיב מהרווחים בנפרד וננסה לענות על שאלה זו: **איבוד רווחים** -- במקום הכנסה מעבודה לכן הגיוני שיחול מס. אך הכנסה ממיסים מתחלקת להכנסה רגילה כמו מעבודה או עסק, ורווח הון מהערכת שווי נכסים. הערכת שווי נכסים- גדילת ערך של נכס כלשהו, נגיד מניה שקנינו ומכרנו ביותר כסף. לרוב תשלום עבור איבוד רווחים ייחשב כרווח הון. זה מבוסס על המשכורת שהיא נחשבת כהכנסה רגילה, אך כל רווח הון הוא תוצאה של הכנסה רגילה בעצם -- שווי של נכס משקף את הערך העכשווי של הכנסה רגילה שצפויה עבור נכס זה. אם רווח הון יגדל זה רק כי ההכנסה הרגילה גדלה גם. נגיד שנרצה לקנות משאית שנוכל להשכירה לאחרים. נניח שהיא אמורה לתפקד למשך שש שנים, 1000\$ דולר לחודש השכרה. אנו צריכים לחשב את הערך העכשווי שלה. כי 1000\$ לגבי 6 שנים מעכשיו שווים הרבה פחות מאשר 1000\$ שמקבלים עכשיו. **Discount rate** -- ההפרש בין ערך הכסף עכשיו לערכו בעתיד. נניח שכל שנה הערך יורד ב -- 12.7\$, כל חודש זה אחוז אחד. אז הערך בהווה יהיה לפי משוואה 51,150\$ היום. זה מה שהערך שווה וצריך להיות המחיר שלו בשוק. אז נזקים שמשולמים על איבוד עבודה הם תשלום בהווה על הכנסה שיכולנו לקבל גם בעתיד, ולכן כרווח הון. ברוב המדינות יש מס שונה על הכנסה רגילה ורווח הון. על רווח הון חל לרוב מס נמוך יותר, מכיוון שלרוב חל מס על רווח ההון רק כשהוא נמכר. **The lock in effect** -- כשיש מס גבוה על מכירה של רווח הון, אתה לא תרצה למכור אפילו מניה מפסידה כי אתה תשלם את המס. אז תעדיף לעבור למניה אחרת רק אם המניה החדשה רווחית מספיק כדי לצמצם גם את המס על הישנה. זאת סיבה לעשות מס נמוך.\ יש עוד סיבה -- הון הוא יותר נייד בין מדינות מאשר עבודה, כדי להרוויח כסף מעבודה בחו\"ל צריך לעבור לחו\"ל. הממשל לא רוצה לתת מוטיבציה לאנשים להשקיע בחו\"ל אז הוא מקפיד שהמס לא יהיה יקר יותר מהשקעות זהות בחו\"ל. במקרה של אבדון רווחים זה לא תקף, זה לא משהו נייד, משהו שנבחר מרצון, אין שליטה על זמן המס וכו\'.\ בשורה התחתונה- זה עדיין יחשב רווח הון והמס הנמוך לפחות באופן רשמי יהיה תקף במצב זה. **טיפול רפואי** -- רוב האנשים יגידו שהפיצויים האלה לא צריכים לקבל מס. עם זאת, אם נחשוב על זה, לבוב מצב טוב יותר מאדם שנולד מראש ללא רגל, או אדם שנפצע ואיבד רגל ולא יכול לתבוע כי אשם בתאונה או מי שמולו לא יכל לשלם וכו\'. אם אדם אחר באותו מצב לא יוכל לקבל את הכסף יש כאן אפליה. אם לא נטיל מס על מצב זה כמו לנכות הכנסה מהכנסת מחייבת מס. זה לא ברור מהי ההצדקה המשפטית לכך שלא יהיה לזה מס. נגיע לכך בהמשך. **כאב וסבל** -- הרבה אנשים יטענו שגם כאן לא צריך להטיל מס. לפני התאונה בוב היה במצב פיזי תקין, אחרי התאונה היה לו מיליון דולר במקום רגל, שזה סוג של מצב זהה בהרגשה. יש התייחסות לרגל כאל מכירה של נכס שעבורה קיבל מיליון דולר למרות שזו הייתה מכירה לא מרצון. אם נדייק -- בוב מופצה לא על אובדן הרגל אלא על אובדן האושר, אז ניתן לראות כאילו מכר את האושר שלו עבור מיליון דולר. לכן יש להתייחס לזה כרווח הון. צריך להטיל מס בהתאם למצב העכשווי, אז כמה מס ישלם? יש שיגידו שלא צריך לשלם כלל ויש כאלה שיגידו שצריך לשלם 100% מס. אז ההצעה היא או למסות זאת כמו רווח הון או לגמרי לא. **שיעור 4** רוב הpolicy makers הם יוטיליטריאניים, אז נניח מעכשיו שהמטרה שלהם היא יוטליטריאנית. הם רוצים לענות על השאלה \"האם לגרום לאנשים פצועים לשלם מיסים על [הפיצויים להוצאות רפואיות] שלהם?\". בשביל זה צריך לבדוק באיזה סנריו (בו הם משלמים או לא) האושר הממוצע גבוה יותר. תשלום על הפיצויים יוריד את המיסים של שאר האוכלוסייה (לכן יגדיל את האושר של שאר האוכלוסייה) ויוריד את האושר של הפצועים, ופטור ממס יעשה הפוך. המסקנה הייתה שעדיף למסות פציעות. הבעיה בניתוח האושר בפסקה הקודמת היא שאנשים פצועים לא מקבלים את הפיצויים האלה כתחליף למשכורת, אלא כדי לשלם על טיפולים רפואיים. אפילו אם ההכנסה לא נפגעה, אם נמסה את הפיצויים אז אנחנו נותנים x כסף, ממסים אותם (כלומר נשאר פחות מx כסף), ומכריחים את הפצוע לשלם x כסף על הוצאות רפואיות. כלומר הוא חייב להשקיע חלק מהמשכורת שלו בעלויות הרפואיות, וזה מוריד את האושר שלו מאוד (יחסית לעליה באושר של שאר האנשים, שעכשיו ישלמו פחות מס). אז עכשיו המסקנה שכדאי שפיצויים על הוצאות רפואיות יהיו פטורים ממס. מה לגבי [פיצויים עבור סבל] (לא כדי לכסות הוצאות)? מניחים בקורס שהסבל לא משפיע את האושר השולי של אנשים. מניחים את זה כי אי אפשר לקבוע איך הפציעה השפיעה על האושר השולי (יכולה להעלות או להוריד אותו, כתלות באורח החיים החדש של הפצוע אחרי הפציעה). נשים לב שאם פשוט ניתן לפצוע מלא כסף אז הוא יוכל להיות שמח כמו שהיה אם לא היה נפצע, אבל זה הדבר האיגליטריאני לעשות- להשוות רמות אושר. אנחנו יוטיליטריאניים, ומתרכזים בלתת כסף למי שהאושר השולי שלו הכי גבוה (כדי למקסם את האושר הממוצע). יוצא שעדיף למסות פיצויים כאלה. זאת גם הבחירה \"הנכונה\", כלומר- הפצוע היה עושה אותה בעצמו אם לא ידע שיהיה פצוע, כי ככה האושר הממוצע גבוה יותר. אם היינו איגליטראינים, המטרה שלנו הייתה להשוות את רמות האושר של כולם ולכן היינו ממסים על פיצוי על הוצאות רפואיות (כנל אובדן הכנסות) ולא על פיצויים של כאב וסבל. זה הגיוני כי אם אתה מקבל פיצוי על סבל, זה כי רמת האושר שלך ירדה, ולכן צריך לתת לך כסף כדי שתחזור למה שהיית פעם. אחרי תיקון כשלי שוק, יעילות מגדילה את גודל הפאי (סכום הכסף בחברה). עם זאת, רמת האושר השולי הנמוכה אצל עשירים מכריחה את הpolicy maker לחלק מחדש את ההכנסה מהעשיר לעני מעבר למה שנדרש מצרכי יעילות. ניזכר בדלי המטפטף -- הממשל צריך לתכנן מערכת מיסוי שתמצא את הנקודה בה יעילות ושוויון ממוקסמים. הדרך בה מודדים רמת חיים היא לרוב [Disposable income]- הכנסה מעבודה ונכסים פלוס קצבאות מינוס מיסים ישירים (ביטוח לאומי, מס הכנסה), מה שנשאר זה ההכנסה הפנויה לצריכה. דירוג אנשים לפי הכנסה פנויה לא הגיוני בעולם בו משפחות לרוב מתחלקות בהכנסה שלהן. בגלל עובדה זו אנו מניחים שלכל המשפחה יש אותה רמת חיים. אך המונח משפחה מעומעם, אז נדבר במקום על משק בית (houshold). אנשים שלא מביאים הכנסה כמו ילדים מורידים את ההכנסה של משק בית. כדי למדוד את רמת החיים צריך להבדיל בין שני סוגי עלויות- עלות קבועה ועלות משתנה. משפחות עם יותר מאדם אחד מערבות [Economies of scale]- ככל שקבוצה יותר גדולה כך העלות פר אדם שלה קטנה יותר. כשאדם חדש נוסף הוא שותף לעלות הקבועה ולכן פר אדם היא יורדת. דוגמה לעלות קבועה- הכנת אוכל. זה ייקח אותו זמן להכין רק לי כמו להכין לכל המשפחה. עלויות של שני בני זוג שגרים יחד קטנות יותר מאשר אם היו גרים בנפרד, כי לא תצטרך שני בתים או כפול חשמל. כיוון שמשפחות שונות אחת מהשנייה בגודל, הומצא [סולם שקילות] כדי להשוות בין רמות החיים שלהן. הוא מתרגם את מספר האנשים במשפחה לסטנדרט מסוים-- (המספרים אצל זה של הOECD) מבוגר אחד הוא 1 מבוגר סטנדרטי, 2 מבוגרים הם רק 1.5. 2 מבוגרים וילד הם 1.8, וכו\'. אי שוויון בהכנסה מודד את הפער בין האחוז באוכלוסייה לאחוז המשאבים שהאוכלוסייה הזאת מקבלת. יש כמה מדדים של אי שוויון -- נדבר רק על [מדד ג\'יני]. כדי להבין אותו צריך להבין את עקומת לורנץ- מביעה את היחסים בין אחוז באוכלוסייה לאחוז ההכנסה. החמישון התחתון באוכלוסיה תורם רק 3.5 אחוז מההכנסות, וכל הארבעה התחתונים יחד מכניסים רק 50 אחוז. הערה: במצב של שוויון עקומת לורנץ הייתה קו ישר בין (0,0) ל(100,100). המדד מחושב ע\"י חישוב השטח בין קו השוויון לעקומת לורנץ וחלוקתו בשטח המשולש.כשיש שוויון מוחלט המדד יהיה 0, במצב ההפוך הוא יהיה 1. כל מדינה מחשבת אחרת וכוללת מדדים אחרים אז אי אפשר להשוות במאה אחוז בין מדינות, זה רק נותן מדד בערך. ניתן לראות שמדינות סקנדינביה יותר שוויוניות. כדי שנגדיל את האושר החברתי צריך להטיל מס שישנה את ההכנסה בין העשירים לעניים. בשביל זה צריך לדעת: 1. 2. יש בעיה עם מדד הג\'יני -- הוא לא יכול להגיד לנו את ערך ההבדל בכל חלקי הקבוצות אלא נותן יחסים בין הכנסות האוכלוסייה. למשל, אם הוא נמוך במדינה אחת יותר מהשנייה זה רק אומר שאי השוויון נמוך יותר במדינה ההיא. זה לא אומר כלום לגבי ההכנסה של ההכי עניים במדינה. הכנסת העניים היא מידע שאנו כן צריכים כדי לחלק יותר לעניים בצורה הגיונית, בהנחה שהאושר השולי מהצריכה גדל מהר ברמות הכנסה נמוכות. יתרון במדדי עוני- מעוררים מודעות ציבורית. הם מזכירים לאנשים למה צריך מיסים גבוהים וככה מקטינים התנגדות. עוני לרוב מוגדר ונמדד ע\"י עוני מוחלט או יחסי. מדינות מפותחות מודדות בצורה מוחלטת לפי הכנסה מסוימת שהיא הכרחית לספק צרכים בסיסיים. הרף של עוני מוחלט נקבע לפי סל צריכה שהכרחי לקיום חיים ברמה מינימלית. המדדים מתעדכנים כל שנה (התאמה לאינפלציה ומיסים או משהו). מדינות אחרות משתמשות בעוני יחסי- משפחה נחשבת ענייה כשההכנסה הפנויה שלה (אחרי נרמול לפי סולמות שקילות מהפסקאות הקודמות) נמוכה בהרבה משל שאר המדינה. למשל 50% מההכנסה הפנויה החציונית. בית שההכנסה שלו נמוכה ממדד זה תיחשב ענייה.\ נשים לב שחציון בדר\"כ נמוך יותר מהממוצע, כי האנשים שמרוויחים הרבה תורמים המון לממוצע. לכן המידע מהחציון חשוב יותר- כי הוא מדויק יותר בתחום הזה. עוני לא מקושר ישירות לאושר כמו חוסר שיוויון. בחוסר שיוויון יש קורלציה גבוהה בין השניים. אם היית ראש ממשלה ציני יכולת לחלק בצורה כזאת: כיוון שיש קו עוני רק צריך למשוך למעלה את מי שקרוב לקו העוני ולתת להם מספיק הכנסה רק כדי לחצות את הקו -- אפשר לממן את זה מחלוקת כסף בין העניים יותר לעניים פחות. פחות אנשים יהיו מתחת לקו העוני אך כמובן שהאושר החברתי הכללי ירד. לגבי עוני אבסולוטי- אפשר למחוק עוני בארה\"ב אם נחלק כך שכולם יהיו מעל רמת סל הצריכה. השאלה היא מי צריך לממן את זה. אם העשירים לא ישתתפו, אי השוויון בין מעמד הביניים לעשירים יגדל משמעותית. **שיעור 5** **יעילות חברתית** --\ עקומת היצע- הקו האדום. למה עקומת ההיצע יורדת: נניח יש חולצה, ככל שרוצים למכור יותר חולצות, המחיר שעבורו אנשים יקנו קטן. היחידה הראשונה תימכר למי שיתן את הסכום הגבוה ביותר, השאר ימכרו בפחות.  עקומת ביקוש -- העלות השולית לייצור הולכת ועולה. ייצור כל חולצה נוספת עולה יותר. זה לא תמיד נכון אך כך נהוג למדוד. המשמעות היא שאם רוצים למכור יותר נצטרך להעלות את המחיר. נקודת שיווי המשקל -- הנקודה בה שתי העקומות נפגשות. שם המחיר ליחידה והכמות הם בשיווי משקל מסוים בהתאם לביקוש וההיצע. החל מהנקודה הזאת, או שהמחיר יעלה והצרכן יפסיד (יקנה חולצה במחיר גבוה משרצה) או שהמחיר יהיה נמוך מעלות הייצור והצרכן יפסיד (אולי שניהם יפסידו). עודף צרכן- כל מי שהיה מוכן לשלם יותר ממחיר שיווי המשקל הרוויח מהעסקה, כי הוא חסך כסף (ואז כאילו קיבל את העודף במתנה, הגדלנו את האושר שלו). האחרון שקנה היה מוכן לשלם בדיוק את הסכום ששילם אז הוא לפחות לא הפסיד אושר. עודף יצרן- כל החולצות שנמכרו נמכרו בפחות משעלה לייצר אותן (אפילו שעלות הייצור עלתה, היא לא הייתה גבוהה כמו בנק\' שיווי המשקל), עבורן היצרן הרוויח. החולצה האחרונה שנקנתה רק החזירה את ההוצאה, אבל הוא לא הפסיד ממנה. אדם סמית\'- דגל בעיקרון היד הנעלמה שממקסם את האושר החברתי באופן טבעי. סוג המס היחיד שצריך הוא מיסים פיגוביאניים (מס על אנשים שפוגעים בחברה כדי לתקן את הנזק). שאר המיסים פוגעים ביעילות. הבעיה היא שאחרי המס פחות משתלם ליצר יחידות מסוימות או פחות משתלם לקנות אותן. כתוצאה מכך אנשים יכולים להעלים מס/ לעבוד בדברים פחות רווחיים שממוסים מעט במקום דברים רווחיים שממוסים המון. זה בעייתי כי רוצים למקסם את ההכנסה של אנשים בחברה לפני המס (aka חלוקה מחדש) נטל עודף- כסף שהלך לפח. אחרי שממסים עסקה, חלק מהכסף שהיה עובר מהיצרן לצרכן כבר לא יעבור כי העסקה כבר לא כדאית עבור אחד מהם, ואז גם המדינה הפסידה כי הכסף הזה לא ממוסה. נטל עודף לרוב מצוין כדי לתאר סוג מסוים של מס -- ההשפעה שיש למיסים על המחיר היחסי. לדוגמא -- אני רוצה לצאת לחמש שעות, יש לי תינוק. הנערה השכנה מוכנה לעשות בייביסיטר ב -- 15\$ לשעה. נניח שבילוי הוא האפשרות השנייה במקום בייביסיטר לכן זה המחיר שבשבילו היא תוותר על הבילוי. אני מוכן לשלם 20\$ לשעה. שנינו נשמח במחיר שיהיה בין לבין. העודף החברתי של 5\$ ל -- 5 שעות יהיה 25\$. נניח עכשיו שיש 26% מס. אני מוכן לשלם 20\$ אבל הבייביסיטר לא תיקח את העבודה אם לא תקבל 15\$ שזה יותר מ -- 14.8\$ שהיא תקבל אחרי מס אם תשלם לה 20\$. בהנחה שהיא משלמת מס היא תישאר בבית וגם אני אשאר ולא אצא. אף אחד בחברה לא הרוויח. הפסדנו הזדמנות להגדיל את האושר שלנו והמס לא שולם. כלומר אף אחד לא נהנה כאן. האובדן לחברה הוא הנטל העודף שלא נוצר. במקרה הזה 25\$. לרוב העסקה מתרחשת אבל קונים פחות. **השפעת מס על הצרכן:** נניח שייצור עולה מחיר קבוע, כל המס מועבר על הצרכן (מתווסף למחיר שבו אני רוצה למכור). נניח שיש 5\$ מס קבוע ליחידה. אז במקום למכור ב10, נמכור עכשיו ב15. מכל האנשים שהיו מוכנים לשלם 15 עדיין לקחתי את הכסף. אמנם הם שילמו יותר, אבל הכסף הזה לפחות הלך למיסים. הבעיה היא עם האנשים שרצו לשלם בין 10 ל15. הם פשוט ביטלו את העסקה והכסף שלהם הלך לפח- **Dead weight loss**. **השפעת מס על היצרן:** אותו מצב בדיוק עם אובדן ליצרן- חלק מכסף עובר מהיצרן לחברה (מס) וחלק פשוט הולך לפח כי המס הופך את העסקה לאחת לא משתלמת. **השפעת המס על הצרכן והיצרן יחד:** אותו דבר (עכשיו שניהם מרוויחים קצת) בהרבה מדינות מיסי בטחון חברה מוטלים בצורה כזאת שמראה שהרעיון שהמס יחולק בין מעסיקים למועסקים. החוק קובע כי מעסיקים ישלמו לרוב חצי מהמס עבור המועסקים. **שיעור 6** **Legal incident** -- נטל חוקי. מי שבאופן חוקי מחויב לשלם את המס. **Economic incident** -- נטל כלכלי. מי שבפועל מקבל את הנטל הכלכלי של המס. מחקר מצא שאפילו במקומות בהם תשלום ביטוח לאומי עבור עובד מגיע חצי מהמעסיק וחצי מהעובד, העובד משלם את רוב המס לבד. המעסיקים מעבירים את המס אל העובדים ע\"י הנמכת המשכורות שלהם.\ המסקנה היא שהחוק לא יכול לקבוע מי ישלם את המס - רק השוק יכול. כי המס יכול ליפול בפועל על מישהו אחר. הגרף מהשיעור הקודם (יש אותו בסיכום) מדבר על מס קבוע ליחידה (5\$ ליחידה). מראה שאם המס נופל על היצרן אז המחיר ליחידה פשוט עולה (המחיר החדש זה המחיר הקודם+המס הקבוע). המשמעות היא שנקודת שיווי המשקל זזה למחיר גבוה יותר. אם המס היה על הצרכן המצב יהיה זהה לחלוטין (המחיר שאנשים יהיו מוכנים לשלם זה המחיר הקודם-המס). כוחות השוק ישנו את המחירים ויגיעו לאותה תוצאה בשני המקרים- אם הוא על הצרכן אז זה מנמיך את עקומת הביקוש, אם על היצרן זה מעלה את עקומת ההיצע. שיווי המשקל יישאר באותו ערך.\ יותר מזה, בשני המקרים המס שנגבה בפועל והרווח של כל צד לא ישתנה. בירושלים מוצע לתלמידים 1000 ש\"ח סבסוד אם ישכרו דירה. הם לא ירוויחו בפועל כי מחירי הדירות יעלו בכמעט 1000. כלומר כמעט כל הרווח יעבור ליצרנים. אם המטרה הייתה למשוך סטודנטים אז זו לא הייתה טעות כי באמת יותר סטודנטים גרים שם (המחיר עלה בפחות מ-1000 אז הם עדיין הרוויחו לכאורה). אם רצו שהסבסוד יעזור לסטודנטים אז זו טעות כי כמעט רק בעלי הדירות הרוויחו. **VAT** (מע\"מ)-- סוג של מס צריכה. מבוסס על ההנחה שהמס יעבור לצרכנים ע\"י עלייה במחירים אך הוא מפיל אותו רשמית על היצרן. נניח שקנינו ספר אלקטרוני ב -- 100\$ אבל יש 15% מע\"מ, אז המחיר לצרכן הוא 115\$. אנו מדמיינים שהיצרן משאיר לעצמו 100\$ ונותן לממשלה 15\$. למרות שהחוק בפועל ביקש מהיצרן לשלם את המס. כלומר הנטל החוקי לא תמיד זהה לנטל הכלכלי. מס הכנסה- החוק מניח שהנטל החוקי והכלכלי הם זהים (שניהם על מי שמרוויח את השכר). זה לא בהכרח נכון. נניח שהמשכורת שלי היא 100\$ ואחרי מס אני משאיר אצלי 50\$. עכשיו נניח שמבטלים את מס ההכנסה. היינו חושבים שעכשיו פשוט ארוויח 100\$, אבל בפועל סביר שהמעסיק יוריד את המשכורת שלי בהתאם (כך שתהיה בערך כמו מה שהיה לי אחרי מס). אני גם כנראה אסכים להצעה, כי אחרי ביטול המס יותר אנשים רוצים לעבוד במה שעשיתי, והתחרות תוריד את השכר. לסיכום -- כשאנו מסתכלים על המשכורת וחושבים שאם לא היה מס הכנסה היינו מרוויחים יותר (את המשכורת לפני מס) אז זה לא בהכרח נכון. מה קובע על מי נופל המס? גמישות -- תגובה של הכמות לשינוי במחיר (היצרן ינטה לייצר יותר אם המחיר עולה והצרכן ינטה לצרוך פחות אם המחיר עולה). **היצע קשיח לחלוטין** -- מייצרים x מוצרים בלי תלות במחיר. ההיצע זה קו שניצב לציר ה-X\ כל המס יפול על היצרן, כי אנשים יהיו מוכנים לשלם פחות עבור הכמות הזאת. **היצע גמיש לחלוטין** -- כל חולצה עולה x כסף ליצרן (כלומר יכול לייצר כמה שהוא רוצה במחיר הזה). ההיצע זה קו שמקביל לציר ה-X. כל המס נופל על הצרכן, כי היצרן עדיין מוכר באותו מחיר (נראה שבמחיר הזה היצרנים לא מרוויחים כלום). במציאות זה גם יכול לקרות ולא רק בתאוריה -- יש שוק עולמי להון, זה לגמרי נייד אז אם מישהו לא יכול להשיג במקום אחד הוא ישיג במקום אחר. מספקי ההון -- המשקיעים, לא יחוו את המס עליהם. כי הספק לגמרי גמיש-- אלא אם המדינות מתאמות דברים (בדרך כלל לא המצב). לספק אכפת רק מהכסף אחרי מס, אז ישקיע במדינה שמציעה את הכסף הכי גבוה אחרי מס. אם המדינה תטיל מס על הון המס יופל רק על הצרכנים (לא מי שהשקיע את הכסף). אך ברוב המקרים הגמישות לא קיצונית -- המס נופל על הצרכנים ועל היצרנים. אם ההיצע גמיש יותר הרוב ייפול על הצרכן. לסיכום -- זה לא משנה מי אמור לפי החוק לשלם את המס. המחירים ישתנו ואותה תוצאה תתרחש גם אם נטיל על הצרכן וגם אם נטיל על היצרן את המס. על מי נופל המס שמוטל על איגודים וחברות? מס הכנסה על אנשים פרטיים יכול להגיע עד 45%-50%.\ האנשים שמשלמים את המס שמוטל על החברות יכולים להיות הבעלים של החברה, העובדים של החברה או המנהלים, הם גם יכולים להיות לקוחות. לרוב המדינות שיש להם מס הכנסה מטילות מס על בודדים כמו על תאגידים, נקרא מס חברות. כשתאגיד מעביר כסף מרווחים אל בעלי המניות שלו זה נקרא \"דיבידנד\". מיסוי על תאגידים קורה בשני שלבים. מיסוי על הרווח של התאגיד (למשל 35%), ואז מיסוי על הדיבידנדים שכל בעל מניות קיבל (אחרי שהתאגיד מחלק מה שנשאר ממסים שוב את האנשים הפרטיים שקיבלו את הכסף). כדי לא למסות יותר מדי, המיסוי על הדיבידנדים הוא בשיעור יותר נמוך ממס הכנסה (נגיד 15%), ואז יוצא שסה\"כ המיסוי עבור בעלי המניות יוצא בערך 45% מס כמו שיוצא ברוב המדינות על עסקים שאינם תאגידים. יכול להיות שהעובדים ישלמו חלק מהמיסים של התאגיד ע\"י זה שיקבלו משכורות נמוכות יותר (בעיקר הנהלה בכירה). יכול גם להיות שהלקוחות יקבלו את המס בתור עלייה במחירים, תלוי כמה תחרות יש בשוק הזה. **שיעור 7** איך הממשלה מחלקת את המיסים? איך אפשר לקדם צדק חלוקתי ע\"י המס: 1. 2. 3. **מס שולי**- מה אחוז המס על הדולר האחרון שהרווחת **מס אפקטיבי**- מה אחוז המס מהשכר נמחיש מדרגות מס במספרים קטנים למרות שבפועל המספרים שמעורבים גבוהים: לאלכס יש הכנסה שנתית 230\$. ההכנסה מראה את היכולת שלו לצרוך. על ה-100 הראשונים ישלם 10% - 10\$. על ה-100 השניים ישלם 20% שזה 20\$. על ה-30 הנותרים ישלם 30% שזה 9\$. סה\"כ 39\$. המס השולי שלו הוא 30%, זה המס שישלם על הדולר הבא שירוויח. זה יצא 17% מההכנסה שלו. בטי לעומת זאת מקבלת 510\$. היא צריכה לשלם מס הכנסה. היא תשלם 155\$ מס. המס השולי שלה הוא 50%, והמס האפקטיבי שלה הוא 30.4%. **מס פרוגריסיבי** -- ככל שההכנסה עולה כך אחוז המס יעלה. המס הממוצע תמיד נמוך יותר מהמס השולי חוץ ממקרה של הכנסה נמוכה שלא מגיעה מעבר למדרגת המס הראשונה. פטור ממס על הכנסה נמוכה מחלק מחדש את ההכנסות. הפטור יוצר אפקט פרוגרסיבי. האינטואיציה (והגרף) היא כזאת- הפטור ניתן עד סכום קבוע, שהוא אחוז גבוה מהכנסה נמוכה ונמוך לבעלי הכנסה גבוהה. ככל שההכנסה של אדם גדלה הפטור נהיה חלק קטן יותר ויותר מההכנסה שלו. כשההכנסה ממש גבוהה האפקט של הפטור זניח. **ניכוי מס**- נניח שיש מס של 30% לכולם, וניכוי מס שנתי של 30,000\$. הכוונה היא שכשמחשבים את ההכנסה השנתית, זאת שמחויבת במס, מורידים מההכנסה השנתית שלו 30,000\$. מה שמיוחד פה הוא שבמקרה שההורדה גדולה מההכנסה, אז הממשלה מביאה למשלם המיסים כסף. זה נקרא **Negative income tax**. מעבר התשלום הוא גובה המס, נגיד במקרה שלנו 30%, כפול ההכנסה השלילית מחויבת המס. בדוגמא שלנו אנו רואים שכשלמשלם המיסים אין הכנסה הוא מקבל גם הורדה של 30,000\$, זה הופך את ההכנסה שלו לשלילית. הוא מקבל 30% כפול ההכנסה שזה בעצם 30% מ -- 30,000\$ - 9000\$. אז מי שהכניס אפס מקבל 9000\$ (מס שלילי של 9000\$). הפואנטה היא שהמס זה תמיד הכנסה -30 א\"ד \* אחוז המיסוי. אם זה שלילי אז נותנים את הכסף לבנאדם (והוא שומר על המשכורת שלו) ואם חיובי זה כמו מס רגיל. במציאות זה נדיר שתהיה הכנסה שלילית, אבל הרבה מדינות נותנות ניכוי קבוע לאדם, שהתוצאה שלו היא מדרגות מס פרוגרסיבי חיוביות. **הכנסה בסיסית / מענק** -- סכום קבוע לאדם שפטור ממס. נגיד שיש 30% מס, ומענק של 9000\$ לכל אדם, יצא מצב כזה -- אזרח עם 0 הכנסה יקבל 9000\$, אזרח עם 10,000\$ ישלם 3000\$ מס ויקבל 9000\$, כלומר ה -  Effective tax rate שלו הוא -60% (שלילי). אזרח עם 30,000\$ ישלם מס של 9000\$ ויקבל 9000\$ כלומר ה -- Net transfer, ההעברה מהממשלה היא אפס. האחוז מס השולי עדיין 30% בכל המקרים האלו. במקרה של הכנסה גדולה מהמענק זה כמו בניכוי המס - אחוז חיובי של מס שהולך ועולה ככל שההכנסה עולה. בסופו של דבר בהכנסה מאד גבוהה המענק הופך שולי מאד. גם זו צורה של מס פרוגריסיבי. זאת צורה נדירה יותר במדינות אירופאיות מסוימות. אבל אפשר להשוות את המענק לשירותים ציבוריים -- גם אם מישהו לא משלם מס כלל הוא נהנה מאותם שירותים בדיוק, ביטחון, מערכת חוק, חינוך וכו\'. המענק בדוגמא זו הוא עלות השירותים הציבוריים חלקי כמות האנשים באוכלוסייה. כלומר יוצא כמו מענק בסכום קבוע שכולם מקבלים. **שיעור 8** [תוכניות רווחה] - תוכניות רווחה לרוב ניתנות רק לאנשים עם הכנסה נמוכה. מעל סכום מסוים הוא לא רשאי להטבות. הן לרוב בוחנות אמצעים כדי לתת אותן רק למי שהכי צריך אותן, לתת לעניים נחשב בזבוז. זה מניח שאנו לא יכולים לעלות את ערך המס וזה רואה את המס כנפרד מה -- **Welfare benefit**, כשבעצם תוכניות רווחה הן מס שלילי. חלוקה של אותן הטבות לכולם יכולה לקדם שיוויון, אבל באותו זמן המיסים גדולים ככל שההכנסה גדלה. העשירים יקבלו את ההטבה אבל היא תמומן במיסים שלהם והם ישלמו הרבה יותר במיסים כדי לממן את המענק לכולם מאשר ערך המענק שהם באמת יקבלו. במציאות יש הרבה תוכניות שכן קשורות לאמצעים שלך. **שכר מינימום** -- בהרבה מדינות נהוג שמי שמספק הוכחה שלא יכול לעבוד/ עובד/ מנסה לחפש עבודה זכאי לקבל הכנסה מינימאלית. הממשלה לא ממנת את כל הסכום אלא תומכת בהשלמת הסכום. נגיד שהסכום הוא 5000\$. אם יש למישהו 0 הכנסה, הוא יקבל 5000\$ אך אם יש לו 4999\$ יקבל דולר אחד. כי מטרת הממשל היא להבטיח שלכולם יש את הסכום המינימאלי הזה וכך הממשלה משיגה את המטרה הזו בעלות מינימאלית. אך תכנית זו יוצרת מס שולי של 100% עבור אלו שהכנסתם נמוכה מ -- 5000\$. כל דולר שהוא מרוויח נלקח ממנו כי הוא מאבד דולר בהטבה. זה ירתיע אנשים מלהרוויח יותר. במקום לקחת דולר על כל אחד שאתה מרוויח, יותר חכם לקחת את ההטבה בהדרגה לפי מדרגות הכנסה. נגיד על כל דולר מעל 20k\$ אתה מאבד חצי דולר של הטבה, שזה מס שולי של 50 כל עוד ההכנסה שלך היא 20-22 אלף דולר. ברגע שההכנסה שלך היא מעל 22 אלף דולר איבדת את כל ההטבה ואז אחוז המס השולי שלך יחזור ל-0. הדולר הבא לא יגרום לך לאובדן כלל. רוב האנשים לא מודעים לעובדה שהמס השולי (איבוד של ההטבות שניתנות למשתכרים מעט) יוצא הרבה יותר גבוה להם מאשר לאנשים עם הכנסה גבוהה. **Poverty trap** - על בילוי אין מס ועל עבודה יש. זה גורם לעבוד פחות ולהישאר עניים. [מס לפי יכולת להרוויח במקום לפי הכנסה] -- היינו שואפים להטיל מס לפי יכולת כי ככל שהיכולת יותר גדולה כך הזמן והמאמץ קטנים יותר. מכיוון שאנו מניחים שאנשים משיגים אושר מצריכה ובילוי ואנו מניחים אושר שולי יורד, אנו רוצים לחלק לא רק הכנסה אלא גם הנאה. להטיל מס לפי יכולת במקום הכנסה היה משיג את המטרה. הוא לא תלוי אם עובדים או לא, לכן לא היה משנה התנהגות. מה הם קריטריונים ליכולת? מין, גובה, צבע עור, דת, מוצא אתני, בריאות, חינוך ומראה חיצוני. מדינות לא מטיבות עם המצבים האלה, אלא על תיוגים שיכולים להיות רלוונטים לכמעט כולם במעגל החיים כמו הורות, זקנה וכו\'. תיוגים של חוסר יכולת יכולים לעזור בהטבות מס לאנשים מסוימים (למשל נכות), אם אנשים עם יכולות גבוהות לא יכלו להעמיד פנים שהם חלק מהקבוצה המתויגת, אבל זה בדר\"כ לא נכון. מסיבה זו הממשלה מעדיפה לתת הטבות רק לדברים מובחנים בבירור כמו זקנה, רמת חינוך נמוכה או בעיה בריאותית ניכרת לעין. היא גם מציעה הטבות שיעזרו רק למי שיש לו בעיה, כמו למשל לספק כיסאות גלגלים. **Welfare ordeals** -- להציב מבחנים כתנאי לקבלת מענק, כדי שהשירות ינתן למי שמעריך את זה הכי הרבה ומוכן לסבול את המבחן. למשל להתנות דמי אבטלה בזה שהאדם יעשה הכשרה מקצועית. זה משרת מטרה כפולה, זה יגרום לאדם להשיג יכולות שונות לפני הכניסה לשוק העבודה וגם נותן את המענק רק לאנשים הכי ראויים. החיסרון הוא שזה בא בעלות של להנמיך את אושר כל האנשים שמשתתפים בordeal, כולל האנשים שהיינו רוצים שיקבלו את ההטבה. זה לא אומר שזאת תמיד שיטה רעה (מקטינה את האושר הממוצע), כי אם אנשים עם יכולות גבוהות היו מוותרים על ההטבות בגלל ה--ordeal, יותר כסף היה נשאר למי שבאמת צריך אותו והממשל יכול היה לנתב את הכסף הנוסף כדי לעשות יותר מלפצות את העניים על הירידה באושר שלהם בגלל ה-Ordeal שלהם. באופן כללי הממשלה לא יכולה למדוד באופן ישיר יכולות לכן היא נשענת בעיקר על הכנסה. מערכת המס האופטימלית: לפי התאוריה הנורמלית האושר המצרפי צריך להיקבע לפי שיקוף הרצונות של האנשים- אושר חברתי. לשם הפשטות, נסתכל על אושר של אדם יחיד, נניח שהרווחה האישית תלויה בצריכה ובפנאי והנאה. **Utility = Consumption + Leisure** - אנו מניחים שצריכה ופנאי הם בעלי תפוקה שולית פוחתת. צריך לדעת את התפלגות היכולות באוכלוסייה-- אם הממשל יכול לדעת את היכולות הוא היה יכול להכין מס ספציפי לאדם, שלא יהיה תלוי בבחירות שלו. בלתי אפשרי לבחון יכולות באופן ישיר לכן נסתכל על הכנסה. צריך לספק תמריץ מספק לבעלי הכנסה גבוהה כדי שימשיכו לעבוד ברמות מאמץ גבוהות ולא להתפתות לקבל הכנסה נמוכה ולחיות על חשבון הממשלה, כי בעלי הכנסה נמוכה יקבלו מענק שממומן ממיסים שהגיעו ממך כשאתה עובד הרבה. אז חשוב שבנקודות חשובות של החלטה אם לעבוד עוד לא, יהיה אחוז מס שולי גבוה. עובדה שנייה היא גמישות התחלופה בין צריכה לפנאי. צריכה יכולה להיות יותר חשובה מפנאי או ההפך (עבור הכנסה ואחוז מס נתונים). מערכת רווחה חברתית -- בודקת את האושר המצרפי. **שיעור 9** כדי למקסם את האושר המצרפי בחברה, הממשלה גובה מיסים ומחלקת מענקים. במודל שלנו הממשלה שמה **Flat tax** --אחוז מס קבוע לכולם, ובעזרתו מממנת מענק לכל התושבים. **Demogrant** -- מענק. יכול להיות בתוספת להתערבויות ממשלתיות נוספות לאנשים ספציפיים כמו זקנים או נכים. מבנה כזה מחלק מחדש מבעלי הכנסה גבוהה לבעלי הכנסה נמוכה. המענק יהיה משמעותי יותר לבעלי הכנסה נמוכה. לאחר הטלת מס זה יכולת הצריכה של כל אדם תהיה ההכנסה פחות המס ועוד המענק \[הנוסחה לחישוב צריכה היא C=wh(1-t)+G, כש-G זה גובה המענק, wh זה מס\' השעות שעבד\*המשכורת השעתית ו-t הוא שיעור המס השולי הקבוע\]. מפה מקבלים את פונק\' האושר- U=ln(C)+ln(24-h). תופסת את זה שכל עליה בצריכה/ זמן פנאי מגדילים את האושר בפחות (רמת אושר שולית פוחתת), בנויה על זה שאושר בנוי מיכולת הצריכה (תלויה בזמן שעובדים ביום) ומנוחה (24- הזמן שעובדים ביום), וכאן מניחים ששניהם משפיעים באותה מידה. לכן האדם יבחר לעבוד מספר שעות שימקסם את האושר שמקבל מצריכה ופנאי. בדוגמה שלנו, אם לא היה מס אז כל אדם יעבוד 12 שעות. נניח שהממשלה גובה מס כאחוז מהכנסה ומתן מענק. גם המיסוי וגם המענק מורידים את המוטיבציה לעבוד (כדי למקסם אושר אנשים יעבדו פחות), ואז נגבה פחות מיסים ונצטרך לתת מענק נמוך יותר. אנו רואים שהתערבות ממשלתית ע\"י מיסים וחלוקת ההכנסה מורידה את רמת העבודה אך מגדילה את האושר. מי שמרוויח יותר נהנה מיותר רווחה אך עובד יותר ומשלם יותר מס. החברה תעדיף להקריב שעת פנאי של אנשים פרודוקטיביים. הממשלה לא יכולה להכריח אנשים כאלה לעבוד, אז צריכה לתמרץ אותם לעבוד שעות ארוכות ועדיין לשלם מס. **Mirrlees model** -- מס הכנסה שלילי/ אפס לבעלי הכנסה ממש נמוכה, ואז מדרגות מס שיורדות ככל שאתה מרוויח יותר. עם המיסים שנגבו מחלקים מענק לכולם. לכאורה עוזר לכולם כי רוב המיסים נלקחים כבר מההכנסה הנמוכה (ואז כמעט כל האזרחים משלמים מס) וכי יש לאנשים שיכולים להשתכר הרבה תמריץ לעבוד- אם יעבדו יותר גם ירוויחו יותר כסף אבל גם ירוויחו יותר מכל דולר כי שיעור המס קטן \[לא הבנתי איך זה פותר את הבעיה מקודם שלעניים אין סיבה לעבוד כי מקבלים מענק מהמדינה, ויש מדרגת מס מטורפת שמרתיעה אותם\]. **Infra marginal tax rates** -- שיעור מס שאתה משלם על ההכנסה שלך אך לא על הדולר השולי שאתה מרוויח. אם יש שתי מדרגות מס ואני נמצא בשניה, אז המס ששילמתי על הראשון זה אמנם מס שאני משלם, אבל לא המס השולי. מיסוי העשירים- אני רוצה להטיל עליהם מס כי הממשלה תרוויח על זה הרבה ובגלל ההנחה של אושר שולי יורד.\ **Log normal** -- מעט אנשים הם עשירים. **Pareto distribution** -- יש יותר עשירים, הדרגה הזאת עבה יותר מבתאוריה הקודמת.\ אם יש יותר עשירים, אז יהיו גם כאלה שישלמו את המס השולי המקסימלי. בנוסף, אנו צריכים לדעת את הגמישות כדי לקבוע את המס- עד כמה גבוה המס כדי שישתלם להמשיך לעבוד. מחקרים מצאו גמישויות ושונות ואין הסכמה אחת. נראה שהגמישות גדלה עם ההכנסה. אחת התוצאות היא העלמת מס אך בעיקר תכנון מס -- שיעור המס על הכנסה גבוהה תלוי ביכולת של המדינות להגביל את תכנון המס. למדינות שונות יש דרגות מס שונות והן מתחרות על הון. עם איגוד בינלאומי שכנראה לא יקרה, ההון יכול לקבל מס דרך האזרחים. עם זאת, הגירה היא לא דרך של מס שיכולה להימנע. כשמגיעים לעשירים צריך לחשוב גם על הגירה. עשירים מסוימים יכולים לעזוב את המדינה בקלות, לכן אנו רוצים יותר לשמור עליהם. לדוגמא אנשי היי טק או מפורסמים. חשוב להבין את הסיכונים והקשיים במערכת המס -- הפוליטיקה שנוצרת, ההנחה כמה חלוקה היא הוגנת, איך זה משפיע על הייצור. מדינות שניסו לחלק מאוד את ההכנסות לא הצליחו מאד בשנים האחרונות. מיסוי הון- אין תמימות דעים לגבי האם צריך למסות הון. תמונה שמכילה טקסט התיאור נוצר באופן אוטומטי   תמונה שמכילה שולחן התיאור נוצר באופן אוטומטי \ \ תמונה שמכילה טקסט התיאור נוצר באופן אוטומטי\ \  תמונה שמכילה טקסט התיאור נוצר באופן אוטומטי\  תמונה שמכילה טקסט התיאור נוצר באופן אוטומטי \[מסך הבערות= כשהם לא יודעים מראש האם בחברה הזאת הם יהיו פצועים או לא\]\ \ \ תמונה שמכילה טקסט התיאור נוצר באופן אוטומטי\ \ \ \ \ תמונה שמכילה טקסט התיאור נוצר באופן אוטומטי  תמונה שמכילה טקסט התיאור נוצר באופן אוטומטי\ \ \ \ \ \ \ \ **בוחן אמצע** תמונה שמכילה טקסט התיאור נוצר באופן אוטומטיתמונה שמכילה טקסט התיאור נוצר באופן אוטומטיתמונה שמכילה טקסט התיאור נוצר באופן אוטומטיתמונה שמכילה טקסט התיאור נוצר באופן אוטומטיתמונה שמכילה טקסט התיאור נוצר באופן אוטומטי  תמונה שמכילה טקסט התיאור נוצר באופן אוטומטי  תמונה שמכילה טקסט התיאור נוצר באופן אוטומטי   תמונה שמכילה טקסט התיאור נוצר באופן אוטומטי   תמונה שמכילה טקסט התיאור נוצר באופן אוטומטי  תמונה שמכילה טקסט התיאור נוצר באופן אוטומטי  תמונה שמכילה טקסט התיאור נוצר באופן אוטומטי תמונה שמכילה טקסט התיאור נוצר באופן אוטומטי  תמונה שמכילה טקסט התיאור נוצר באופן אוטומטי תמונה שמכילה טקסט התיאור נוצר באופן אוטומטיתמונה שמכילה טקסט התיאור נוצר באופן אוטומטיתמונה שמכילה טקסט התיאור נוצר באופן אוטומטיתמונה שמכילה טקסט התיאור נוצר באופן אוטומטיתמונה שמכילה שולחן התיאור נוצר באופן אוטומטיתמונה שמכילה טקסט התיאור נוצר באופן אוטומטי